פיקציה ושמה תרבות

יום שישי 03 באפריל 2009 05:20 מאת: ציפי שוחט | איור: עמוס בידרמן

ערב מינויה של שרת התרבות החדשה, לימור לבנת, כינסנו בבניין "הארץ" פאנל בהשתתפות אנשי תרבות מובילים לדון במעמדה העגום של התרבות הישראלית ובשאלה עד כמה התפקיד הזה משפיע על קיומה ושגשוגה. כסף? לא בטוח שזו הבעיה המרכזית

הרוחות התלהטו, היתה גם קריאה למרד. קבוצה של אנשי תרבות מובילים התכנסה במערכת "הארץ" כדי לדון בסוגיות שמטרידות את התרבות הישראלית ובמעמדה הזניח. המניע למפגש היה המבוכה נוכח חוסר ההתייחסות אל תיק התרבות בדיונים על הרכבת הממשלה. מדובר בתיק ששום פוליטיקאי אינו חושק בו, שאף מועבר בכל כמה שנים ממשרד למשרד - פעם הוא נכרך עם החינוך, פעם עם המדע. מינויו של שר התרבות הוא כמעט תמיד תוצאה של קומבינה פוליטית, ולכן על פי רוב הוא נוחת על האדם הלא-נכון בזמן הלא-נכון.

הדיון המובא כאן התקיים בשבוע שעבר, לפני מינויה של לימור לבנת לשרת התרבות. לבנת כיהנה כשרת החינוך והתרבות בין השנים 2002-2006 ונחשבת למי שהיטיבה עם התרבות באותה תקופה, אבל ספק אם כשרה במשרד התרבות והספורט דל התקציב (400 מיליון שקל) יהיה כוחה הפוליטי דומה לזה שהיה בידיה כשעמדה בראש משרד החינוך והתרבות, שחולש על עשרות מיליארדי שקלים. מה גם שלא ברור כמה זמן תכהן הממשלה החדשה.

פרס ניחומים

איך קרה שמעמדה של התרבות כה זניח, שאיש לא נאבק לייצג אותה בממשלה?

עודד קוטלר: "זה לא מתחיל במציאות הנוכחית. זה מתחיל במצעי המפלגות, שאף אחת מהן לא התייחסה ברצינות לחיי התרבות והאמנות בארץ. ולמה זה קורה? מכיוון שלהיות שר תרבות זו לא עמדת כוח. אין לו תקציב, אין לו כוח השפעה, הוא לא מניע פוליטית שום דבר. הבחירה הקודמת בראלב מג'דאלה לשר תרבות, בלי להיכנס לפרופיל האישי שלו, נעשתה משום שעמיר פרץ רצה לתת איזה פרס ניחומים למי שהביא לו קולות. זה מדגיש את הציניות האיומה הכרוכה בכל העניין הזה שנקרא תיק תרבות".

ציפי פינס: "התיק הזה הוא פיקציה בעיני. מדובר בעצם במינהל התרבות, שהיה חלק ממשרד החינוך, וניתנה לו הגדלה מסוימת בתקציב, כי היה צריך בזמנו לשכנע את שולמית אלוני שתוותר על משרתה כשרת החינוך, בגלל עניינים קואליציוניים והתבטאות שהרגיזה את הדתיים. כך נולד משרד התרבות, שכונה אז משרד האמנויות, עם תקציב חסר משמעות, שאף אחד לא התכוון אליו ברצינות.

"זה קשור לעובדה שמיום קום המדינה לא היה ראש ממשלה שהתרבות עמדה בראש מעייניו. כדאי ללמוד ממיטראן, למשל, שהניף את דגל התרבות בצרפת, שהבין את המשמעות האמיתית שלה. בארץ התיק הזה אף פעם לא היה תיק".

קוטלר: "והקוריוז הוא שהיו ראשי ממשלה, שאחד היה כנר - אריאל שרון, ואחר היה פסנתרן - אהוד ברק, ומשורר - שמעון פרס, ואהוד אולמרט - אשתו היא אמנית. למרות זאת, הם לא נתנו לנושא הזה תשומת לב מינימלית".

ואילו נעם שריף סבור כי חוסר ההתייחסות לתרבות נובע מהעדר מצע ורצף היסטורי שבו נרקמת התרבות: "תרבות היא חלק של ציוויליזציה, של שכבות שמצטברות במשך הזמן ויוצרות את הקרקע שמתוכה צומח האינדיווידום: דה-וינצ'י כזה, רמברנדט, הגל, עמוס עוז. מאחר שהיו כל כך הרבה עליות, במשך 60 שנה, לא נוצרה קרקע לתפישה שתרבות היא דבר חשוב. אלה שלימדו אותי לימדו בדרך של רצף אירופי. איפה פה הרצף? 700 שנה נדרשו לחבר את האקורדים של המערב עם המוסיקה של הערבים, ויצא הפלמנקו. 700 שנה מול 60 שנה. הסיבה למעמד התרבות פה היא שלא הגדרנו מהי התרבות שלנו. יש כאן 'מולטי-קולטי', המון ציוויליזציות - כל עלייה הביאה אתה את הציוויליזציה של ארץ המוצא שלה".

"ואיך קורה שאנחנו רואים 60 שנה שרי תרבות שהם ברירות מחדל, עם תקציבי בדיחה, מגוחכים", שואלת רות מלול צדקה ואף עונה: "התשובה כמעט ברורה: למה שפוליטיקאי יחזיק תיק שערכו 400 מיליון שקלים, כשהוא יכול לשבת במשרד התשתיות על כמה מיליארדים ולגרום להרבה מאוד עניינים פוליטיים שיזוזו?"

אבל דורון צברי טוען שאין מדובר רק בתקציבים, כי "פוליטיקה היא בעיקר משחק של כוח, ובתרבות אין כוח. ואלה לא רק תקציבים. אלה גם מינויים; אילו ג'ובים תיתן? את מי תמנה? את הרקדן הראשי של בת שבע? הפוליטיקאי עסוק כל הזמן בשימור הכוח שלו ובהגדלתו, והתרבות לא יכולה לסייע לו בכך".

ניר ברעם לא מאשים את הפוליטיקה: "הבעיה של התרבות היא לא שר התרבות והיא לא הפוליטיקאים והיא לא כל הקשקוש הזה שאנחנו צריכים לבוא כל פעם לשר התרבות ולבקש. הבעיה של התרבות היא חוסר המודעות שלה לעצמה. חלק גדול מהתרבות בארץ, המסובסדת על ידי המדינה, זה סיפור של לחם ושעשועים: חלק גדול מההצגות שראיתי לא שוות אגורה יותר מסדרות בערוץ 2. ואני אומר זאת גם לגבי הספרות. ומה הפוליטיקאים רואים? הפוליטיקאים רואים שהתרבות הישראלית היא תרבות רופפת, שעסוקה בשנור כל היום - שנור מבעלי הון ושנור מהממסד. ולמה אין בזה כוח? כי לתרבות בעצמה אין כוח, זה נובע מתוכה. שר תרבות היום, שמגיע למשרד התרבות, יודע שמה שהוא עושה בגדול זה לחלק כסף לפי כל מיני קריטריונים וכו'. זה לא מעניין אף אחד. זה לא חשוב לאף אחד".

יאיר ורדי רואה אחרת את מעמד התרבות: "אולי אני אכעיס כמה אנשים, אבל אולי טוב לנו ככה?! אולי כוחנו הוא בזה. הראיה היא הפורום של מנהלי מוסדות התרבות שנלחם עם השר האחרון במשך השנה, והצליח למרות השר. אולי אנחנו חזקים מדי".

קוטלר: "לא לא לא, זה לא נכון. אנחנו לא חזקים. אנחנו, אנשי הממסד האמנותי, פתרנו לממסד הפוליטי את הבעיות. קיבלנו עלינו למלא את מה שהם לא עושים. ואנחנו משנוררים, אנחנו מסתפקים במה שיש, אנחנו מוצאים פתרונות, אנחנו עושים את העבודה שהם היו צריכים לעשות".

חנה מוניץ: "מה שחשוב הוא לראות איפה אנחנו נמצאים כיום. ואנחנו כבר די במצב אפוקליפטי, כך שאולי מפה יצמח משהו טוב. אם אנחנו אומרים שאנחנו חלק מהמערב - אז במערב אין תחליף למדינה ביצירת תרבות וביצירת צרכני תרבות. אנחנו לא שם בכלל. אחד הדברים שהמדינה אצלנו עדיין לא למדה, למשל, הוא שהתרבות יכולה בעצם להיות גם כלי מניע בתהליכים כלכליים. אנחנו יכולים לדחוף שזה יקרה".

בין התיאטרון לערוץ 2

כנגד הביקורת והכעס האלה עומדים נתונים, המעידים על תסיסה תרבותית שאין לה אח ורע בעולם: בשנת 2007 הסתכם מספר הביקורים בתיאטרון בישראל ב-4.8 מיליון, באולמות הקונצרטים והאופרה - 1.6 מיליון, 200 אלף במופעים של מקהלות, 562 אלף במופעי מחול, 3.5 מיליון במוזיאונים ו-1.2 מיליון צפו בקולנוע ישראלי (לפי מחקר של הד"ר אברהם כרמלי מחברת פילת). מאז, המספרים עוד גדלו.

הנתונים האלה מעוררים התפעלות בקרב אנשי תרבות מהעולם כולו, אבל הם עומדים בסתירה מוחלטת למעמדה של התרבות בממסד הפוליטי ובחברה בישראל, ליחס אליה ולתקציבים המוקצים לה: שיעורו של תקציב התרבות בישראל הוא 0.017% מתקציב המדינה, לעומת 1% בממוצע במדינות המערב. איך מתמודדים עם האנומליה הזאת?

פינס: "חזרתי עכשיו מכנס תרבות בינלאומי בקפריסין, שהשתתפו בו נציגי מדינות המסבסדות תרבות עד כדי 90%, כמו גרמניה למשל, או מדינות שמסבסדות תרבות ב-60%-70%. כולם, ללא יוצא מן הכלל, התלוננו שאין להם קהל. כולם - חוץ מאתנו. הם התעלפו מהנתונים שהצגתי לפניהם.

"בתיאטרון אנחנו יצירתיים מאוד ולמדנו למכור ולשווק אותו ולהיות נגישים לקהל, לטוב ולרע; כי עדיין עדיף שיראו קונצרט או הצגה מאשר את 'האח הגדול'. למדנו להיות כל כך יצירתיים בסיפוק הצרכים הכלכליים שלנו, מכיוון שהמדינה באמת הזניחה את התרבות בצורה פושעת. אבל הפורום של מנהלי מוסדות התרבות עושה נפלאות. לא מכירים את זה בעולם בכלל, כי שם התרבות באמת ניזונה מהמדינה, מעירייה ומתרומות".

לעומת הסבסוד הניכר במדינות המערב, בכל התיאטראות בישראל ההכנסה העצמית עולה על 60%. בתיאטרון בית לסין שבניהולה של פינס מדובר ב-85%. זה אכן מרשים אך יש לכך מחיר. פינס אומרת כי היא "מנסה לשלב פרקטיות עם חזון. אני לא יכולה להיות, ואולי טוב שאני לא יכולה להיות, רק במגדל השן של התרבות, אלא אני חייבת לתקשר כדי שאנשים יגיעו לתיאטרון. למשל, לצד שייקספיר אני מעלה מחזאות ישראלית שאני מאמינה בה".

קוטלר מתפרץ: "ואני אומר לכם, שהכנסה עצמית של 85% זה עצוב, כי מוסדות אמנות לא צריכים לעסוק בשיווק עד כדי כך. ציפי (פינס) בכישרונה הניהולי הצליחה להגיע לכך שהמדינה, או מי שלא מסבסד, צריך להעניק לה רק 15%, אבל זאת שגיאה חמורה. נכון שזו מלחמת הישרדות מבחינתה, חשוב לה שהמוסד הזה יישמר, אבל מחר יכול להיות מצב שגם ה-15% האלה לא יהיו לה. יגידו לה: 'תממני 100%', ואז לא צריך שר תרבות ולא משרד תרבות".

ברעם מצדו סבור שאין כאן שום אנומליה: "לפי התמונה שהצגת, אנחנו כאילו נוגעים בשמים. המון אנשים הולכים לתיאטרון וכו', עד פה הכל בסדר. אם זה המצב, ויש כזו תסיסה תרבותית בישראל, אז גם לא צריך שר תרבות. אבל אני רוצה לקלקל את החגיגה. מורות של כיתות י"ב אמרו לי: 'אתה לא מבין מה הולך פה, כל אחד יושב פה עם ספר'. ואז אמרתי: 'תגידו, מה אתם מלמדים אותם? אתם מלמדים אותם מנדלי מוכר ספרים? שלום עליכם?' אז הן אומרות לי: 'מה פתאום? הם לא אוהבים את זה. הם אוהבים לקרוא את הארי פוטר. הם אוהבים לקרוא סיפורים עכשוויים'. יש תרבות פופולרית, וזה בסדר. אבל מתי ראית תרבות שהיא כן מכוונת, שיש לה מטרות קצת יותר נאצלות, מאתגרות, מאשר לספק את רצון הקהל? אני ישבתי בהצגות תיאטרון ולא הבנתי מה ההבדל בין ההצגות האלה לבין ערוץ 2. אז אין אנומליה פה. הכסף הציבורי צריך לתמוך בתרבות מאתגרת יותר, שיהיה בה חזון. עם כל הכבוד לציפי, אני מעדיף שהיא תקבל 40% מהמדינה ותוכל להיות יותר חופשייה".

נעם שריף, איך אתה מתמודד עם האנומליה הזאת כמנהל תזמורת וכאמן?

שריף: "אני לא מתמודד, לא מסוגל להתמודד עם זה. אנחנו משופעים במנויים, אבל מנויים הם חלק קטן מכל העניין. השאלה היא אם אני יכול להרשות לעצמי לבצע את היצירה הישראלית. כל מוסד תרבות צריך להיות בראש וראשונה שופר ליצירה המקומית. נגן תזמורת בישראל הוא במעמד הנחות ביותר שישנו בכלל, הוא מקבל 3,000 שקל לחודש. אז כל הנגנים שלנו רצים לנגן בברלין. אילו נגנים יבואו לנגן באופרה? אילו זמרים יבואו לשיר באופרה?"

מלול צדקה: "אצלנו אמן פלסטי, לא רק שלא מקבל שכר, הוא גם צריך לשלם בדרך כלל את כל ההוצאות שלו כשהוא מציג. אנחנו (בבית האמנים), אידיאולוגית, לא גובים כסף בכניסה - לי חשוב יותר שבעלי הבאסטות ממחנה יהודה יבואו לראות אמנות פלסטית. ההכנסות העצמיות שלנו הן מהשכרה - אנחנו מפעילים מסעדה, חנות וגלריה".

איך מתמודדים בקולנוע, שבשנים האחרונות התחולל בו מהפך?

צברי: "אני פרילנסר ושורד. אנחנו, אנשי הקולנוע, נמצאים במקום אחר. בתיאטרון יש מסורת, יש להם בניינים. יש מנגנון, ומנגנון אי אפשר להרוג. בקולנוע אין לנו מנגנון, אין לנו מוסדות. אנחנו אוסף של שודדי ים, כל מיני פיראטים שמקוששים שקל לשקל והולכים לעשות סרט. 90% מהם מתרסקים. אני לא חי מזה".

משתתפי הפאנל. תיק התרבות נופל קורבן לקומבינות פוליטיות

צברי אף שואב השראה ממקור לא צפוי: "איך נולדה הפריחה של הקולנוע האיראני, שהוא קולנוע אדיר? כשהאיאתולה חומייני עלה לשלטון, הוא החליט שלא יוקרנו סרטים הוליוודיים והקצה 40 מיליון דולר בשנה לקולנוע. ואז הקולנוע האיראני התחיל לפרוח".

ורדי: "זה בהחלט מתמקד באותה אמירה - כסף!"

צברי: "אבל לצד הכסף צריך שיהיה גם חזון".

קוטלר: "אני רק חושש מציפייה שלנו לניסוחי חזון מצד הממסד. החזון צריך לבוא מאתנו והמימון מצד הממסד. מיקי גורביץ', הוא לא צריך שיגידו לו איזה חזון".

מוניץ: "היכולת שלנו לממש את החזון יכולה לבוא רק מתקציב, מסבסוד, כדי שלא נעשה דברים רק בשביל הקהל או רק בשביל התורמים. ההתמודדות של האופרה היא במה שאני מכנה 'שיטת הסנדוויץ''. בין כל ההפקות שאני מחשיבה למאתגרות ומעניינות, אני תמיד צריכה לעשות גם איזה 'אאידה', או 'נבוקו', או 'לה בוהם', או 'לה טרוויאטה' או 'כרמן', כדי שהקהל יבוא, כי זה מה שהקהל רוצה. צריך לשחק כל הזמן בין הכוחות".

פינס: "אני לא אוהבת את המלים האלה, 'הקהל רוצה'. זה סוג של התנשאות שהוא כל הזמן פה ליד השולחן הזה".

אני רוצה להיות לרגע פרקליטת השטן: אולי בכל זאת הכסף איננו חזות הכל? למרות העליבות התקציבית קמו כאן אמנים גדולים כמו חנוך לוין ונסים אלוני, וייבדלו לחיים ארוכים, עמוס עוז וא"ב יהושע. אולי האמנות האמיתית, הטובה, לא צריכה כסף, היא ניזונה מדברים אחרים?

ההנחה הזאת נדחית מיד. "אם היה תקציב, אולי היו לנו עשרה עמוס עוז, עשרה נסים אלוני", משיב צברי. קוטלר: "אי אפשר לצלם סרט ללא איזה מינימום תקציבי". שריף: "אילו בוכמן לא היה נותן בוחטה לאקדמיה למוסיקה באוניברסיטת תל אביב - היא היתה נסגרת" (הכוונה לתרומה שבעקבותיה נקראת האקדמיה על שם נחום בוכמן וזובין מהטה).

ברעם: "הקשר בין כסף לאמנות הוא שאלה חשובה אפילו יותר מאשר דמותו של השר. ברור לגמרי שאמן טוב, וכל אמן אמיתי, יוצר רק מתוך האש שבוערת אצלו וצו המצפון שלו".

כלומר, הכסף מיותר?

ברעם: "לא. מה שבעייתי הוא שהרבה מאוד אמנים לא מצליחים לשרוד, לא מצליחים להתקיים, כי יש שלב שהיצירה שלהם לא מתקשרת עם קהל רחב. משהו בתרבות הישראלית הוא דורסני כלפי האנשים האלה, חסר כבוד, וזה לא קיים בתרבויות אחרות. אתוס ההצלחה נהיה כל כך מהותי כאן. זה המקום לקחת אמנים כאלה, מכל התחומים, שיש להם ניצוץ, שהם עדיין צעירים, ולעזור להם, לתת להם דחיפה קדימה גם בעזרת כסף ציבורי. בסופו של דבר תהיה לנו תרבות יותר מגוונת, יהיה משהו בתרבות שיהיה יותר בועט, שאני חושב שהוא חסר לכולנו".

השר האולטימטיווי

ניסיון לשרטט את דמותו של שר התרבות האולטימטיווי הלהיט את הרוחות בקרב חברי הפאנל. ברגעים מסוימים פרצו הדי הוויכוח מחוץ לאולם.

קוטלר: "אני לא מציע שיהיה שר תרבות. מדוע? מכיוון שאני חושב שעמדת הממשלה תכשיל כל שר תרבות שלא יהיה, אלא אם כן יהיה ראש ממשלה שישים את זה בראש מעייניו. אני ממליץ שייצא קול מאתנו פה בכנס של 'הארץ', שאומר: 'אין טעם שיהיה שר תרבות במדינה שלא רוצה לתת לתרבות ושראש הממשלה שלה לא מציב אותה כאחד הדברים שבראש מעייניו'".

פינס מצדה חולמת על שר בדמותו של ז'אק לנג. "די לומר את השם ז'אק לנג באוזני הצרפתים", היא קראה מרשימה של נעם בן זאב מיוני 2008 ב"הארץ", "ולראות איך באחת משתנה מצב הרוח שלהם. איך פניהם מתחילים להאיר ועיניהם לנצוץ. בצרפת שמו הוא שם נרדף להתגשמות חלום. העשור שבו כיהן כשר תרבות בממשלת מיטראן (81'-93', עם הפסקה של שנתיים), כהונתו כשר החינוך בשנות ה-90 ופעילותו אחר כך במפלגה הסוציאליסטית, שלימים היה מנהיגה, החזירו לצרפתים רבים את האמון בתרבותם ובשפתם ואת הביטחון בערכים שעליהם צמחו: אהבה לאמנות, נאורות, הפתיחות האינטלקטואלית והפלורליזם.

דורון צברי. מודל חומייני                              ציפי פינס. מודל ז'אק לנג

"לנג הוא מודל ראוי", מוסיפה פינס, "הוא הקים מוסדות, ביסס חוקים. המרשם שלו להצלחה כלל דרישה חסרת פשרות למחויבות מצד כולם, ולא חשוב מה האילוצים הכלכליים והביטחוניים. החינוך והתרבות צריכים לעמוד בראש סדר העדיפויות, צריך לתת שם את הכי טוב".

ברעם מפנטז על "שר שבאמת אוהב תרבות, שיציב שאלות לגבי מה התרבות הישראלית צריכה להיות. וכמו שאובמה עשה לאמריקאים, שבאישיותו הוא החזיר את האמון לפוליטיקה האמריקאית - אני רוצה שיבוא אדם שיוכל לעורר דיאלוג תרבותי מעניין בישראל".

מוניץ מעוניינת ב"מישהו שמחויב כלפי התרבות. והוא אפילו לא צריך לאהוב תרבות".

שריף רוצה בכיסאו של שר התרבות "אדם חזק, שיודע לגייס כספים ממשרד האוצר". ויש לו גם הצעה מעשית: הוא אינו תומך בתיק תרבות עצמאי שמוחזק בידי שר, אלא מעדיף שאדם אחר יהיה שר החינוך והתרבות, "ולאדם הזה יהיה יועץ או מנהל מקצועי, שאינו איש פוליטי שיציג בפניו את הדברים ויפעל בשמו. זה מודל שהצליח אצל לימור לבנת וצח גרניט".

אבל קוטלר מצדו מנסה להחזיר אותם לקרקע המציאות: "חברים, אתם חולמים חלומות. צריך לסרב לשתף פעולה עם ממשלת ישראל, עד שהיא לא תיתן דעתה איך למסד את התרבות בארץ. אני קורא לכל מוסדות התרבות לא לשתף פעולה. נראה מדינה שמסתדרת כשיום יום במשך זמן רב אין קונצרטים, אין תיאטרון, אין מחול, אין קולנוע, אין שידורים.

"נמאס לי להתלונן ולא לעשות שום דבר. אתם מנהלי המוסדות, נכנעים לממשלת ישראל משך שנים", הוא מאשים. "ואתם מסתדרים לבד", הוא מוסיף באירוניה, "אתם מסתדרים לבד נהדר, יש לכם 90%, 85% הכנסות, לא צריכים אף אחד".

ההצעה של קוטלר מלהיטה את הרוחות. מוניץ אומרת: "רק מי שלא צריך לשלם 500 משכורות בכל חודש יכול להגיד את זה". אבל מלול צדקה תומכת במהפכן: "אני בעניין הרדיקלי, להחשיך את האורות, לא ליום, לא ליומיים".

פינס מציגה עמדה פרגמטית: "אם תחשיכו את האורות אף אחד לא ידליק אותם יותר".

קוטלר בשלו, הוא רוצה מאבק: "אנשי הקולנוע הצליחו כי נאבקו. יש כסף לקולנוע שלעולם לא היה. זו דוגמה פנטסטית".

פינס לא משתכנעת: "דורון צברי הוא במאי קולנוע שאינו מתפרנס מבימוי. הוא מאוד הצליח".

צברי תומך בעמדת פינס: "ארי פולמן שביים את 'ואלס עם באשיר' זכה בפסטיבל קאן והיה מועמד לאוסקר. זו הצלחה ענקית לסרט ישראלי. זה כמו שנבחרת ישראל בכדורגל תשחק בגמר המונדיאל פעמיים ברציפות. אז מישהו מתייחס לזה כאן? מישהו בא ואמר לו: 'מה הסרט הבא שאתה רוצה לעשות, קח כסף'? אף אחד. בלי המשכיות לא יכולה להיווצר תרבות ומסורת של תרבות".

לצברי יש מודל משלו לשר התרבות: "מכיוון שאנחנו לא מעניינים אף אחד, אז הדרישות שלי משר תרבות הן הרבה יותר צנועות ומפוכחות, אף על פי שאני פנטזיונר מטבעי. מבחינתי, הדבר החשוב ביותר בשר התרבות כרגע זה שיהיה לו כוח פוליטי. בלי כוח פוליטי - "

קוטלר מתפרץ: "אבל לא יבחרו אחד כזה".

צברי: "הדרישות שלי ברורות - שר תרבות במשרה מלאה, לפי סדר החשיבות הבא: שיהיה לו כוח פוליטי, שכל ישר, רצון טוב ובסוף, אם אפשר, אהבת תרבות".

שלוש הצעות והצבעה

לקראת סיום הפאנל הצטברו שלוש הצעות, והמתבקשים נקראו להצבעה. ואלה תוצאותיה:

הצעת שריף לביטול עצמאותו של משרד התרבות וצירופו למשרד החינוך בהנהגתו של שר חינוך ותרבות שלידו יועץ מקצועי היתה הפופולרית ביותר - תמכו בה מוניץ וורדי. בהצעתו של צברי לשר תרבות במשרה מלאה הנהנה מכוח פוליטי תמכה ציפי פינס. מוניץ סברה שההצעה ראויה אך אינה ריאלית. ברעם נמנע, כי הוא מתנגד לכל "הדיבורים העסקניים על איך נשיג עוד כסף". ההצעה של קוטלר לאי שיתוף פעולה עם הממשלה והחשכת האולמות עד שינוי המדיניות כלפי התרבות זכתה לתומכת אחת: מלול צדקה. היוזמה הזאת, כך נראה, לא תתממש בקרוב.

---

המשתתפים

במפגש "הארץ" על מצב התרבות השתתפו: ציפי פינס, במאית ומנהלת תיאטרון בית לסין; נעם שריף, מלחין, מנצח ומנהל התזמורת הסימפונית; עודד קוטלר, שחקן ובמאי, שניהל את תיאטרון חיפה והיה המנהל האמנותי של פסטיבל ישראל; רות מלול צדקה, מנהלת בית האמנים בירושלים; הקולנוען דורון צברי, יו"ר איגוד התסריטאים והבמאים שהוביל את מאבק היוצרים בגופי השידור; יאיר ורדי, כוריאוגרף, מנהל מרכז סוזן דלל למחול וראש מגמת המחול באקדמיה בירושלים; חנה מוניץ, מנהלת האופרה הישראלית, והסופר ניר ברעם.

תגיות: לימור לבנת, תרבות