חזי לסקלי: לאורו של השולחן הבוער
יום חמישי 19 במרץ 2009 05:10 מאת: תהל פרוש
ב-42 שנותיו עבר חזי לסקלי תחנות חיים רבות. חבריו הקרובים מספרים על ילדותו להורים ניצולי שואה, על תקופת לימודיו הפרועה בהולנד, על השתלבותו בעולם השירה הישראלי ועל אשפוזו באברבנאל
הניסיון לסכם את חייו של חזי לסקלי הוא מתסכל. ב-42 שנותיו, פרץ לסקלי דרך בתחומים רבים: שירה, ביקורת מחול, כתיבה עיתונאית, וגם בחייו האישיים - כאחד מההומוסקסואלים הראשונים שחיו בארץ בגלוי. לסקלי נולד ברחובות בשנת 1952, לזוג הורים ניצולי שואה מצ'כיה שהביאו אותו לעולם בגיל מבוגר. אביו של לסקלי איבד במלחמה את אשתו הראשונה ואת בנו, ולאחר המלחמה נישא בשנית. אמו של לסקלי עברה לפני שנולד סדרה של הפלות. בשנותיו הראשונות חיה משפחתו תקופה קצרה בשכונת שעריים ברחובות ובשכונת דורה ליד נתניה, ולאחר מכן השתקעה בגבעתיים, שם גדל. אביו עבד כפועל ועסק ימים ארוכים בהנחת צינורות המוביל הארצי, ואמו דאגה לגידולו.
כמבקר המחול של "העיר" לא היסס חזי לסקלי לפגוע גם בחברים
עם מותו של חזי לסקלי באה לקצה השירה העברית החדשה
"הוא רצה להתרחק מהגלותיות והעצב של משפחתו הקטנה", מספרת חברתו מנעוריו, הבמאית והעורכת רונית ויס-ברקוביץ'. בגיל שש הודיע לאמו שיותר לא ידבר צ'כית, כפי שאמר בראיון לעיתון "דבר" ב-1988. "עד היום אני לא מתייחס לשפה כדבר מובן מאליו", סיפר, "יש לי יחס של אהבה מהולה בחשדנות".
בתיכון שהה לסקלי זמן קצר ביותר. הוא החל ללמוד במגמת התיאטרון של בית הספר לאמנויות רננים (ששמו שונה אחר כך לתלמה ילין), אך באמצע השישית עזב את בית הספר והחל לעבוד כנער שליחויות, ובמקביל למד ריקוד בלהקת בת-דור. בשנים אלו החל לכתוב. "הוא התחיל לכתוב שירה בגיל 14", מספרת ויס-ברקוביץ'. "הוא סיפר שהיה מתהפך במיטתו בלילה וממלמל לעצמו. אמו היתה נכנסת לחדר ואומרת: 'למה אתה לא ישן, טאטאלע, השתגעת?' וחזי היה עונה: 'אני חוזר על השיר שכתבתי, שלא אשכח אותו בבוקר'".
מלבד ויס-ברקוביץ', לסקלי התחבר באותה תקופה גם עם עמוס גוטמן, לימים במאי קולנוע מוערך. הם היו שלישייה בלתי נפרדת, שוחרת קולנוע וספרות. "סגדנו למרלן דיטריך וגרטה גרבו. רצינו לחיות בחו"ל. רצינו להיות מישהו אחר", אומרת ויס-ברקוביץ'. "חזי אמר תמיד שעמוס 'יפה מדי', ביטוי שהכיל תערובת של אהבה וקנאה. תמיד היה ביניהם איזה מתח, סכסוכים קטנים ולא ברורים, פעם זה היה נעלב וזה היה נפגע". בקטע משיר שהתפרסם ב-1994, השנה שבה מת לסקלי ושנה לאחר מותו של גוטמן, כתב לסקלי: "זאת היתה יכולה להיות רק / אך ורק / גרטה גרבו שלנו. / כלומר / שלי ושל עמוס גוטמן. / גרטה גרבו שכל-כך הערצנו בנעורינו. / עמוס הוא גרטה גרבו / ואני גרטה גרבו".
את השירים הראשונים פרסם לסקלי כשהיה בן 18 ב"משא", המוסף הספרותי של עיתון "דבר", שערך אהרון מגד. "הייתי מאוד נרגש ומפוחד מהמעמד, והוא התייחס אלי מאוד יפה. זה היה מאוד רגיש וטקטי מצדו", אמר לסקלי בראיון. אמיר רותם, עורך כתב העת "מסמרים", שפגש את לסקלי במקומון התל-אביבי "העיר" ונהפך לחברו הקרוב, אומר כי גיל 18 היה בשביל לסקלי שם קוד להתבגרות סוערת המלווה במשברים נפשיים: "זה סומן כתקופה דרמטית. תקופה של התאבדויות-דמה דקלרטיביות, כמו שמתבגרים עושים". רותם אומר כי "לסקלי דיבר על זה בציניות ובהתרפקות". לסקלי עצמו הצהיר בראיון: "אין לי געגועים, לא לילדותי, לא לנעורי ולא לבגרותי".
חזי לסקלי, "בית הובן", תל אביב שנת 1974
הבריחה להולנד
בתקופת הנעורים כבר ידע לסקלי שהוא הומוסקסואל. ויס-ברקוביץ אומרת כי "אנשים סביבו ידעו שהוא יודע שהם יודעים". להוריו לא סיפר על נטייתו המינית וקיווה שיגלו זאת לבד. בסרט התיעודי "יקנטליסה" שעשה הבמאי יאיר לב ב-1996 על חייו של לסקלי, מספרת בת דודתו כי אביו של לסקלי גילה על הנטייה המינית לאחר שבנו הצהיר שהוא הומוסקסואל בלשכת הגיוס, ובשל כך לא גויס. "אביו בכה ולא זז מהספה כמה ימים", היא מתארת, "הוא התאכזב שהבן לא היה גבר כמו שציפה שיהיה".
לסקלי רצה להתרחק מהוריו, להימלט מישראל ולחפש מקום שבו יוכל לחיות בגלוי. בגיל 22 נסע להאג שבהולנד, לאקדמיה לאמנויות "פריי אקדמי". האמנית פנינה רייכמן, חברתו לאקדמיה, אומרת כי בתחילת שנות ה-70 "הולנד הצטיירה כמקום פתוח שעודד אמנות וסמים וסקס ורוקנרול. אמסטרדם היתה חלומם הרטוב של הרבה אנשים בישראל. הסטודנטים שהגיעו מישראל הסתדרו, היתה שם קהילה יהודית עשירה והם תמכו בהרבה סטודנטים. חזי קיבל כמו הרבה אחרים מלגה. כולנו הסתדרנו איכשהו, היינו עניים וטובי לב".
אודי אלוני (תצלום: דודו בכר) אלי הירש (תצלום: מיכל היימן)
רונית ויס-ברקוביץ' גל אוחובסקי (תצלום: אייל טואג) עמוס גוטמן
ב"פריי אקדמי" נכנס לסקלי למגמת מולטימדיה וקיווה לשלב כך את תחומי העניין שלו. רייכמן זוכרת היטב את הופעתו החיצונית בפעם הראשונה שבה נפגשו: "הוא היה מאוד יפה. היה לו שיער בלונדיני וגוף רזה ודקיק. ראיתי אותו כשנכנס לקפיטריה וחשבתי שהוא רקדן. הוא התיישב לידי וככה התחלנו". כבר בפגישתם הראשונה הראה לה גזיר נייר שהסתובב איתו, ועליו שיר שכתב ופורסם ב"דבר", וכלל סאבטקסט הומוסקסואלי. "חשבתי שהוא היה מאוד אמיץ שכתב את זה", היא אומרת.
באקדמיה עשה תרגילים בווידיאו, ביים סרטים בסופר 8, הכין מיצגים, עבד על פרויקט של שירה ויזואלית עם צילומים שהעתיק במכונת צילום וכתב עליהם מילים באנגלית ועברית, התחבר עם רקדנים מלהקת המחול הלאומית של הולנד והחל ליצר כוריאוגרפיות באזורי תעשייה. הוא נסע לדוקומנטה בקאסל, לביאנלה בפאריס, כתב על אמנות במגזין אלטרנטיווי וגילה קהילה הומוסקסואלית שוקקת.
"היינו קמים מתי שקמים, בערבים היינו אוכלים יחד, היינו משוטטים בבתי כלבו כי אהבנו את השפע הזה", מספרת רייכמן. "היינו הולכים לראות תערוכות, אהבנו לצאת לרקוד בהאג ובאמסטרדם. היו לו המון חברים. הוא היה איש שקל להתרועע אתו". באותה תקופה התוודע לסקלי אל סצינת הסאדו-מאזו באמסטרדם. האמנית מאיה גורדון, שלה הוריש את עזבונו ומתגוררת עד היום באמסטרדם, מספרת: "הוא אהב את המשחק הזה, אבל למרות זאת, הוא לא נכנס לזה עד הסוף, הוא לא היה מתחפש או הולך בבגדי עור".
לאחר ארבע שנים סיים לסקלי ללמוד, הכיר את ההולנדי בני רוטרס והתאהב בו. הם נהפכו לבני זוג וגרו יחד בדירה קטנה באמסטרדם. זה היה הקשר הקבוע היחיד שהחזיק לסקלי בחייו. "זו היתה מערכת יחסים קשה", אומרת גורדון. "היחסים ביניהם התפוררו כי הוא היה קשה ודומיננטי ולא קל לחיות עם אדם כזה. צריך כוחות נפש גדולים". בסרט "יקנטליסה" אומר רוטרס: "רוב חייו של חזי היו מחוץ לבית. הוא נסע לאמסטרדם לא רק כדי להתעסק באמנות אלא בעיקר למצוא מאהבים וזיונים בחדרי חושך ומועדונים". לאחר שנתיים נפרדו לסקלי ורוטרס, וגורדון סיפקה ללסקלי מקלט זמני.
בכל אותו זמן בהולנד המשיך לסקלי לכתוב שירה בעברית. "היה לו תמיד את הלקסיקון האחרון בעברית והוא היה מלמד אותי מלים. למשל, 'חדר מיסב'. הוא לימד אותי את הביטוי הזה ואני משתמשת בזה עד היום", אומרת גורדון. רייכמן נזכרת שלסקלי הקריא לה כל שיר שכתב. "השפה היתה הדבר המשמעותי ביותר בחייו", היא אומרת, "הוא כתב כל הזמן שירה ולא הפסיק לכתוב לרגע".
ב-1980 החליט לחזור לישראל. רייכמן נזכרת ששאלה אותו מדוע הוא רוצה לחזור והוא אמר לה שאינו יכול להמשיך בלי להיות מחובר למקום ולשפה. באותה תקופה גם התחיל לדבר על רצונו להוציא את שיריו החוצה, ועל כך שבהולנד לא יוכל לממש זאת.
זו לא מסיבת תה
כשחזר לסקלי לישראל יצר במשך תקופה קצרה מיצגי מולטימדיה, לימד פרפורמנס בסמינר הקיבוצים ואירגן ערבי ספרות ושירה. ב-1982, זמן קצר לאחר שנוסד "העיר", הציע עצמו למשרת מבקר המחול. תוך זמן קצר יצר לעצמו שם של מבקר מקצועי, קפדן ואף מרושע. "אמנות זה לא מסיבת תה של גבירות ויקטוריאניות זקופות זרת", ענה כשנשאל על הנטיות האכזריות שנתגלו בו בכתיבת ביקורת.
עם הזמן בנה לעצמו ב"העיר" מעמד איתן. הוא ערך את החלק השני של העיתון, שכלל את הידיעות על מופעי התרבות, כתב ביקורות וגם פינה בשם "יומן הנרגן", וייסד את השער האחורי לפי מודל העמוד האחורי של ה"ווילג' וויס". רותם, שהכיר אותו כשהגיע לעבוד בהעיר ב-1987, מספר כי לסקלי כבר היה אז דמות דומיננטית בעיתון, ושהנהיג סטנדרטים קשוחים. "הפסאדה שלו היתה של מישהו עצל, את הביקורות כתב במיטה בכתב יד", מספר רותם, "אבל למרות זאת, הוא הבין בתרבות באופן פלאי, היה מסוגל לשלוף את שמו של משורר צ'יליאני נשכח באמצע שיחה. הוא הבין בפילוסופיה ושירה כמו בוויטמינים". גל אוחובסקי, שעבד גם הוא עם לסקלי ב"העיר", נזכר: "התחברנו באופן טבעי כי הייתי הומו צעיר ונחמד. הוא הכיר את כל התרבות הישראלית, מה נגד מי ומי נגד מה. אני הייתי צעיר שהיה בנוי שילמדו אותו".
במשך שנות ה-80 לסקלי כבר הכיר במעמד הבכורה שיש לשירה בחייו. בראיון ל"דבר" סיפר: "חזרתי לארץ וכבר לא הייתי נער נסער. הבנתי שכל ענייני המולטימדיה הם לא בנפשי, ואני יכול להתקיים יפה מאוד בלעדיהם. ואז נשארתי עם מעט מאוד, כלומר, עם הרבה מאוד. עם השירה, שהבנתי שאולי היא היתה יכולה בלעדי, אבל אני לא יכול בלעדיה, והמחול, אותה אהבה שהיתה למקור פרנסה שלי. זה משהו שאני יכול בלעדיו אבל אני יודע שהחיים שלי יהיו הרבה פחות נסבלים בלי העיסוק הזה. אבל השירה, זה באמת הכרחי לי".
המשורר אלי הירש התחבר ללסקלי ב-1982, לאחר שקרא את הפואמה של לסקלי, "גברת לבנברג", וביקש מהמשורר אלון אלטרס להפגיש ביניהם. לדבריו, לסקלי "היה עסוק במחול אבל זה התפוגג, הוא ניסה להיות אמן פלסטי וזה התפוגג. במרכז הוויתו היתה השירה. הוא מצא עצמו בשירה מבחינה רוחנית והוא בנה בחייו את דמותו כמשורר, וכשמצא את הדמות הוא מצא את מקומו בעולם".
ב-1983 אסף לסקלי סביבו את אלטרס, הירש ואת המשורר רובי שונברגר (היום פסיכואנליטיקאי) ויצר את החבורה הספרותית "מקום". הירש נזכר כי "חזי החליט שניפגש אצלו כל שבוע. תפקדנו כחבורה ספרותית כי הראינו זה לזה שירים ובעיקר צחקנו ובילינו. הוא היה מבוגר מכולנו בקרוב לעשר שנים והיה הדומיננטי בחבורה. כשכינס את החבורה, 'הפרלמנט' קראנו לזה, הוא הבטיח להכין בכל פעם מרק אבל חדוות האירוח שלו נעלמה מהר מאוד ואחר כך הכין בקושי רק קפה".
ההתכנסות הזו היתה עבור לסקלי צעדים ראשונים בגיבוש דמותו בשדה השירה. מתוך המפגשים השבועיים נולד ב-1985 כתב העת "מקום" בעריכת ארבעת בני החבורה. הירש נזכר כי "התייחסנו מאוד ברצינות לשירה אבל לא לקחנו ברצינות את עצמנו, וזה הבדיל אותנו מחבורות אחרות שהסתובבו ושהיו עסוקות בחידוד נקודת המבט המוסרית של שירתם. אנחנו היינו משוגעים ומוטרפים מדי וחשבנו על שירה פראית בעוצמת הרגשות שלה".
חבורת "מקום" התפרקה לאחר שהוציאה את כתב העת הראשון, אבל הירש נשאר בקשר קרוב עם לסקלי. הוא זוכר כי לסקלי "חש שאושר ואהבה, שהם הדברים החשובים, זה משהו בלתי אפשרי שגורם לייסורים. זו החוויה המרה של העולם. מה שהציל אותו היה הומור מטורף ומלא עדנה".
לסקלי יצר ידידויות עמוקות כמשורר עם מאיר ויזלטיר, אריאל הירשפלד ואמיר אור. ב-1986 פורסם ספר שיריו הראשון, "אצבע", שכתיבתו נמשכה 11 שנה. ב-1988 פורסם ספר השירה "חיבור וחיסור" וב-1992 הספר "העכברים ולאה גולדברג". באותו זמן התחבר לסקלי עם הקולנוען אודי אלוני, בנה של שולמית אלוני, והם נהפכו לידידי נפש. אלוני כתב אז טור על אמנות ב"העיר" ופתח את גלריה בוגרשוב. לסקלי הפך עד מהרה לשותף בלתי רשמי במקום והיה אחראי על ארגון ערבי ספרות, שירה ומחול.
ב-1987 יזמו יחד את שבוע השירה הראשון בתל-אביב בחסות עיתון "העיר". אלוני נזכר כי הם הבריחו משוררים פלסטינים במכונית. לדבריו, "חזי רצה להשפיע על השירה - הוא רצה להשפיע תרבותית על השאלה מה זו שירה טובה. הוא רצה לקבוע מי בפנים ומי בחוץ, זה היה לו חשוב. אני חושב שהוא רצה לייצר קהילת אמנות שהיא שלו".
השנים היו שנות מלחמת לבנון והאמנות נטתה להתייחס גם לפוליטי, אבל לסקלי לא נתן לדברים הללו להיכנס לשירתו. עם זאת, לדברי אלוני לסקלי היה דמות פוליטית במובנים של שינוי תרבותי. "הוא המשיך מסורת פוליטית שבה אם הוא משנה את השירה הוא ישנה את הפוליטיקה של המקום". בנוסף לעשייה בתחום השירה, בשנים 1990 ו-1991 יצר לסקלי שלוש כוריאוגרפיות חדשות.
תמיד בא לבד
יום אחד ביוני 1992, בשעה ארבע לפנות בוקר, דפק לסקלי על דלת ביתו של אלוני והגיש לו ערימת דפים שבה, אמר, מצויים שירים על הפרוסטטה של ויטגנשטיין. על נייר שירבט את שם הספר: "סיפור נפלא על אצילות נפש ונדיבות". ממראה פניו של לסקלי וסערת רוחו, הבין אלוני כי מצבו הנפשי בכי רע. לאחר התייעצות לקחו אותו חבריו לאברבנאל ושם אושפז. במהרה התגלה כי הוא חולה באיידס.
אלוני לקח את לסקלי אליו הביתה ואחר כך העביר אותו לביתו, שם מומן לו מטפל צמוד. הוטב לו בהרבה כשהיה נוסע במכונית בחלון פתוח. אלוני נהג לנהל אתו שיחות שבהן ניסו לתת פרשנות קבלית למקומות ואירועים, כמו למשל לגן העצמאות, שהיה מקום המפגש הלילי המיני של לסקלי.
לסקלי לא חזר לעצמו לאחר ההתקף שהביא לאשפוזו באברבנאל, ואף שניסה לא הצליח להמשיך לכתוב. אלוני נזכר: "כל פעם שאני חושב על חזי אני חושב על המשפט, 'לאורו של השולחן הבוער / אני לומד לתאר / את האש / ולגעת בחשמל'. השירה מנעה מחזי ליפול לתוך הפסיכוזה והאיידס מנע מהשירה להגן עליו".
זמן מה לפני מותו, חבריו של לסקלי העבירו אותו להוספיס בתל-השומר. גוטמן נפטר שנה לפני כן מאותה מחלה, וזו היתה נקודת שבירה נוספת בשביל לסקלי. אחת המתנדבות בהוספיס היתה אמו של עמוס. אמו של לסקלי, שנותרה לבדה לאחר מותו של אביו ב-1987, הכחישה את דבר מחלתו. לדברי הירש, לסקלי היה שותף להכחשה לפני אותו התקף פסיכוטי, כי היה מבועת מהמוות.
כאשר רותם נשאל כיצד הוא זוכר את לסקלי היום, הוא אומר: "חזי בא תמיד לבד. תמיד הסתכל מבחוץ. הוא לא היה חלק משום קבוצה. היתה קבוצת 'מקום' והיה עיתון 'העיר' והיו לו משפחות חלופיות, אבל הוא בא לבד". לאוחובסקי חשוב לזכור כי "הוא היה איש מצחיק שאירח בבית מסיבות אירוויזיון והגיש כיבוד גועלי והיה לו כשצריך פה ג'ורה, והוא היה קטנוני. בין היתר חשוב לומר שהיה כיף להיות אתו".
ואילו ויס-ברקוביץ' זוכרת את מה שרצה להיות, ואולי גם קצת הצליח: "הוא רצה לכתוב ולרקוד, להצמיח כנפיים, אבל לא להיפרד מהשפה העברית. אילו היה נולד בזמן אחר ובמקום אחר, הוא היה רוצה לשבת ב'סלון האמנותי' של גרטרוד סטיין ואהובתה אליס, ולצחוק שם על כולם".
כמבקר המחול של "העיר" לא היסס חזי לסקלי לפגוע גם בחברים
עם מותו של חזי לסקלי באה לקצה השירה העברית החדשה