חזי לסקלי: קוטל מרוב אהבה
יום חמישי 19 במרץ 2009 05:11 מאת: רוני דורי
כמבקר המחול של "העיר" לא היסס לסקלי לפגוע גם בחברים
"קל יותר לומר: 'אינני סובל את/ המחול הזה', מאשר לומר:/ 'בבית הזה גרים רקדנים שאינם רוקדים'". כך כתב חזי לסקלי באחד השירים במחזור "המחולות הריקים", שנכלל בספרו "חיבור וחיסור". לסקלי, ששימש מבקר המחול של המקומון "העיר", לא היה אדם קל, גם אוהביו יסכימו על כך, אבל בכל הקשור למחול, אין ספק שהוא הונע על ידי רגש עמוק.
"אין כאן עניין של רחמים, וגם לא עניין של אכזריות", אמר בראיון עיתונאי בסוף שנות ה-80. "אני לא נהנה לראות דם... כשנקודת המוצא שלך היא אהבה, ואפילו תשוקה, אתה מגיב כאיש אחוז תשוקה, וזה אומר לפעמים לכעוס מאוד או לכתוב דברים שעלולים לפגוע, אבל לא מתוך הנאה של פגיעה לשמה או מתוך איזו הנאה מהכוח שלך. תחושת הכוח חולפת מהר מאוד".
לסקלי למד בבית הספר "בת דור", ואחר כך באקדמיה הפתוחה לאמנויות בהאג. למבקר המחול של "העיר" מונה בשנת 1980. הוא שימש בתפקיד זה למעלה מעשור, ונחשב למבקר מחמיר ויצירתי, חד לשון, וירטואוזי. יש אף המייחסים לרשימותיו את מינויו של אוהד נהרין למנהל האמנותי של להקת בת שבע ב-1990.
עם מותו של חזי לסקלי באה לקצה השירה העברית החדשה
חברים מספרים על חזי לסקלי
אחת מידידותיו הקרובות, שנפגעה לא אחת מחצי הביקורת שלו, היא מייסדת להקת הבלט הישראלי, ברטה ימפולסקי. "הביקורות שלו עלינו היו לפעמים מכאיבות", היא נזכרת, "בדרך כלל ניסיתי לא להגיב, אף על פי שההתרשמות שלו תמיד היתה חשובה לי. כשהוא כבר היה די חולה הוא אמר לי: 'ברטה, אני רוצה להתוודות, לא תמיד כתבתי את מה שהרגשתי, כי חששתי שיאשימו אותי בחוסר אובייקטיוויות'. הרגשתי שמצד אחד נעשה לי עוול, ומצד שני היה לו כזה כישרון, גם כשהוא קטל זו היתה שירה.
חזי לסקלי באירוע של כתב העת הספרותי "עכשיו" בסוף שנות ה-70 (תצלום רפרודוקציה: תומר אפלבאום)
"הוא היה בחור מאוד הגון. הוא יכול לאהוב אותי ובאותה עת לומר לי על יצירה שלי שהיא נוראית. שמעתי דברים מאוד קשים ובוטים עליו, ויחד עם זאת נשארנו חברים עד סוף ימיו והיינו משוחחים בטלפון יום יום. הוא מאוד חסר לי, ואני חושבת שמותו היה אבידה כבדה למחול הישראלי".
בשנת 1989 ייסד לסקלי עם הרקדנית נירה פז ועם מנכ"ל מרכז סוזן דלל, יאיר ורדי, את התחרות לבלט על שם מיה ארבטובה. "הלכנו יחד, שלושתנו, לצפות בתחרות סטפס", מספרת פז, "וכשיצאנו משם אמרתי להם שהכל טוב ויפה אבל שזה לא מה שהארץ צריכה, כי אם תחרות בלט קלאסי, כי זה הבסיס ועל זה צריך לבנות. אמרתי את זה לתומי, אבל יאיר לקח את זה ברצינות והציע שנקים עמותה. וכך היה. ב-1995 קיימה העמותה, יחד עם חבריו דורי פרנס ורם כהן, ערב לזכרו.
"הוא היה מגיע אלי הביתה כל יום שישי, היינו צופים יחד בקלטות וידיאו של בלט ומשוחחים. הוא היה מבקר מחמיר, חד כסכין, חסר פשרות, לכן הוא גם היה כל כך חשוב. יום אחרי הופעה כולם רעדו ורצו לדעת מה הוא כתב".
את היצירה הראשונה של לסקלי ככוריאוגרף, "סוזנה הבוכה", שבוצעה על ידי ליאור לב וליאת שטיינר, יצר ב-1990. שנה לאחר מכן הציג כוריאוגרפיה שנייה, "הם מנסרים לוחות זהב", שיצר לעידו תדמור ולצ'לן רז כהן, במרכז סוזן דלל בתל אביב.
מבקרת המחול גבי אלדור, אף היא ידידה קרובה של לסקלי, אומרת שהופתעה לטובה מיצירותיו. בגיליונו הרביעי של כתב העת "מחול בישראל", שראה אור זמן קצר לאחר מותו, ספדה לו: "מבקרי המחול הגדולים, אלה שידעו 'לראות בבהירות', הם ברובם משוררים. (...) הקשר בין כתיבה ומחול הוא אמיץ, הכרחי. המחול הוא חמקמק, מתקיים תוך היעלמותו, והמלים יכולות לברוא אותו מחדש, או לפחות לתפוס או לתאר את מה שהותיר אחריו... חזי אהב לצחוק, וריקודים רעים במיוחד הצחיקו אותו במיוחד וגרמו לו לכתוב דברים רעים, לפעמים איומים ומעליבים, אך בדרך כלל מדויקים ומבריקים. הוא אהב בלט קלאסי, ויכול להתאהב בזרוע, בכף רגל, באופן המסתורי שבו נע רקדן שלא מודע ליופיו".
חזי לסקלי: "תחושת הכוח חולפת מהר מאוד" (תצלום: יוסי צבקר)
עד כמה הוא היה משפיע בביקורותיו? "חזי היה מבקר מחול נערץ, אני ודאי הערצתי אותו ואהבתי אותו מאוד. אני לא יודעת מה זה אומר בכלל, משפיע, אבל אני חושבת שאולי הכתיבה שלו הביאה לכך שחילחלה כאן איזו ראייה אחרת של מחול".
במאי 92' כתב לסקלי על "מבול" של להקת בת שבע: "עכשיו (אוהד) נהרין מצליח סוף סוף להיות איש ביטחון ורקדנית בטן כאחד. רוצה לומר, יוצר שפוי ושקול אך גם מטורף משולח רסן מסוג אלה שאנחנו פוחדים מהם, נרתעים מפניהם, ומקנאים בהם בסתר לבנו... נהרין נעשה יותר ויותר מופלא, פחות ופחות מפוחד מהאפשרות לגעת בפסיכוזה שלו ושל כולנו, יותר ויותר אמיץ". זו היתה אחת מביקורותיו האחרונות.
עם מותו של חזי לסקלי באה לקצה השירה העברית החדשה
חברים מספרים על חזי לסקלי