מרוב שמנקים ושותלים, לא גדל כלום

יום חמישי 25 בדצמבר 2008 05:33 מאת: אסתר זנדברג

סביבה

במשך כשנתיים עברה האדריכלית והאמנית ורד פלוק בכל יום ברחוב אבן גבירול בתל אביב בדרך מביתה למשרדה. היא חלפה על פני עבודות השיפוצים הכבדות ונמשכה "כמו ילד קטן", כדבריה, לריקוד הבולדוזרים, שדמו בעיניה לצעצועים גדולים, ולעבודות החפירה והבנייה מתחת לפני הקרקע, בקרביים של העיר. השילוב בין הסקרנות הילדותית ובין העין המקצועית של פלוק הניב את מיצב הווידיאו "אבן שפה", שיצרה יחד עם אחיה, הקולנוען והאמן עדו פלוק, ויוצג בתערוכה שאצרה האדריכלית שלי כהן בגלריה בבית האדריכל ביפו החל ביום שלישי בשבוע הבא.

המיצב מתמקד בעבודות השיפוץ ברחוב אבן גבירול, אבל הוא מתייחס לתכנון במרחב הציבורי בתל אביב בכלל ולאידיאולוגיות המסתתרות שמאחוריו. זהו מעין סיכום ביניים ורגע של מחשבה על הדרמה התשתיתית המסעירה זה זמן את העיר. על השיפוצים באבן גבירול, הרחוב הייצוגי של ממלכת תל אביב, נדמה שכבר נאמר ונכתב הכל, כולל המסקנה כי מעבר לכל הטענות והמענות, מדובר בהישג ראוי לציון; במיוחד בזכות העובדה שזהו אולי הפרויקט האדריכלי היחיד בישראל שבמהלכו הופחת העומס החזותי על הרחוב.

המיצב, שצולם בעיקר בלילה, מוסיף לפרויקט רובד כמעט מיתי. שמו של המיצב, "אבן שפה", נלקח מדבריה של אדריכלית הנוף פרופ' יעל מוריה שמשרדה, מוריה-סקלי, הוביל את פרויקט השיפוץ וקולה מוביל את הפסקול של המיצב. אבן השפה הצבועה בכחול לבן-אדום לבן ומכשול אבני השפה במרכז הרחוב, שנהפכו לכוח עליון ברחובות הראשיים בישראל, הם בשביל מוריה הרבה יותר מאבני שפה. הם מייצגים את "הכלים והחוקים שאנחנו מייצרים ומכניסים אותנו לבית סוהר" ואת "חוסר הכבוד למשתמשים במרחב". הסרתם של אבני הנגף הללו ברחוב אבן גבירול היא לא רק הישג אסתטי, אלא "שינוי בצורת החשיבה על אבן גבירול לא כציר תנועה, אלא כרחוב", כדברי מוריה.

תרגיל במשא ומתן

הגישה של מוריה לתכנון במרחב הציבורי היא רדיקלית בדמוקרטיות האזרחית שבבסיסה. למול התפישה הרווחת, הרואה בפרטי העיצוב ברחוב אמצעי אזהרה, הגבלה ומישטור, מוריה מצביעה על אופציה למרחב מזמין ופתוח ללא גדרות הפרדה וצבעי קסרקטין. היא מתריסה: "עד כמה אנחנו זקוקים להתניות ולחוקים של משרד התחבורה או פקידים בעירייה שיחליטו בשבילנו שאנחנו כל כך חסרי אחריות עד שנקפוץ בכל מחיר לכביש ונתאבד, אלא אם כן הם, המבוגר האחראי, יבואו ויצילו אותנו?"

מתוך מיצב הווידיאו "אבן שפה" של ורד ועדו פלוק. רגע של מחשבה על הדרמה התשתיתית המסעירה

מוריה עצמה ממלאת במיצב, בשפתה הרהוטה והבוטחת, את תפקיד המתכנן הכל-יכול; גם שהיא מתוודה על מחלוקות והתערבויות מלמעלה, חושפת התלבטויות ומשתפת את הצופים בחוויה האינטימית של התכנון. "בשבילי, אבן גבירול היה מין תרגיל במשא ומתן, בדיאלוג", היא אומרת. "עשיתי פעולת גריעה מחשבתית לגבי הרחוב הזה וראיתי אותו עירום, כמו חלל אחד שלם". עוד היא סבורה כי "שום גורם בתכנון אינו בודד. וכאן כל אחד רואה את השחור שלו ואת הלבן שלו, ולא רואה את האחר".

ישראל מחכה לסאדאת

הקול ה"אחר" במיצב הוא קולן של ספא יונס, המייסדת והמנהלת של עמותת "ערוס אלבחאר לאשה" להעצמת נשים ביפו, ונאהד סקיס, פעילה בעמותות שונות ביפו. שתיהן ילידות יפו ומתגוררות בה. פלוק פגשה בהן באקראי באירוע חברתי ו"כשעשיתי את המיצב שהוא על תל אביב-יפו, חשבתי שצריך לדבר עם אנשים ביפו, שאנחנו לא יודעים עליהם". לכאורה הבחירה בהן היא שרירותית, אבל יונס וסקיס מציבות מראה מול השיח התכנוני שמוריה מייצגת ומציגות מודל אחר, בלי מרכאות. הן גם מערערות על מרכזיותו של רחוב אבן גבירול בתל אביב, שאינה בדיוק "לכולנו".

בשביל יונס רחוב אבן גבירול אינו מרכז העיר אלא "איזשהו מקום מחוץ לעיר", שבו היא אינה מרגישה כלל "במרחב שלי". אמנם מנקודת המבט של מוריה הספסלים ברחוב הם "האופן שבה העיר מארחת את האנשים שלה", אבל יונס חשה זרות במקום שאין בו כדבריה רחוב אחד עם שם ערבי. סקיס - השואלת מדוע לא תוקם כיכר סאדאת מול כיכר רבין - מכניסה לפרופורציה את התכנון ומצהירה כי "מה שלא תעשה הארכיטקטורה, האנשים ישפיעו יותר". ביפו, היא מספרת, גדלה צמחיית בר במדרכות, ואפשר אפילו לקטוף ולאכול, אבל "בתל אביב, מרוב שמנקים ומסדרים ושותלים, לא גדל כלום".

זוהי התערוכה ה-11 בסדרת התערוכות "מקומי" שאוצרת שלי כהן בגלריה בבית האדריכל ביפו ועוסקת בתכנון במרחב הציבורי במבט ביקורתי. המיצב של ורד ועדו פלוק, שיוקרן בתערוכה על שלושה מסכי ענק, הופק בחסות המחלקה לאמנויות של עיריית תל אביב בשיתוף קרן רבינוביץ ומשרד התרבות, המדע והספורט ובסיוע תרומה פרטית. התערוכה תינעל ב-29 בינואר.