יהודה אטלס מגשים חלום

יום ראשון 14 בדצמבר 2008 02:52 מאת: רונית רוקאס

ההצעה לערוך ולתרגם סדרה של 12 ספרי ילדים קלאסיים קרצה מאוד לסופר, ששמו גם יופיע על הכריכות. בראיון אתו הוא מצר על כך שמהפכת העברית הפשוטה, שהוא היה ממוביליה, הצליחה יותר מדי

מי כמו יהודה אטלס יודע שמדפי ספרות הילדים קורסים מעומס. "יש מאניה של כתיבה לילדים", הוא אומר, "הרבה אנשים פונים אלי, כי פתאום נראה להם שהצליחו לכתוב ספר ילדים. הייתי יושב אתם ושואל, ‘מעניין אותך ספרות ילדים בכלל?' והם היו אומרים לי: ‘אני מהנדס תוכנה. הספר טוב או לא? כמה זה יעלה לי?'" הסופר וחוקר ספרות הילדים, שעד היום כותב בחרוזים, נראה קצת סובל ובעיקר כועס כשהוא אומר: "אנחנו ארץ של חרזנים. רק בישראל וברוסיה עוד יוצאים ספרים בחרוזים. בכל חתונה עולים אנשים עם נייר ארוך, וחורזים לחתן ולכלה. פעם שמעתי אבא שחרז כך: ‘מירה בחורה יפה וחמודה ותעשה הרבה נחת למתחתן אתה'. לך תסביר לו שזה לא חרוז".

"חוץ מספרי מקור", הוא מדגיש, "יש גם אינפלציה של ספרי ילדים מתורגמים. זה הרבה יותר נוח. ההפסד של המו"ל קטן יותר". ולמרות כל זאת, הוא עצמו מוציא עכשיו סדרה של ספרי ילדים מתורגמים - לא אחד, לא שניים, שישה בבת אחת, ובעוד חודשים אחדים עתידה לצאת קבוצה שנייה, ובה שישה ספרים נוספים. כולם יוצאים לאור בהוצאת קלסיקלטת, שמבקשת להרחיב את תחום פעילותה גם לספרות ילדים.

כריכות ספרים מהסדרה בתרגום אטלס

איך הוא מסביר את השתתפותו בשיטפון הגדול? "בעלי החברה", הוא אומר, "הציעו לי להגשים את חלום חיי - להוציא סדרה של ספרים קלאסיים שאני אוהב. כולם ספרי ילדים מצוירים, שיש בהם שוויון ערך מוחלט בין הציורים לטקסט, והכל יחד משתלב לכדי שלמות אחת. התנאי היחיד של הבעלים היה שהסדרה תיקרא על שמי, שיהיה כתוב שאלה ספרים שאהבתי, תירגמתי וערכתי. זה לא תנאי פשוט, ששמי יופיע, יש כאן כאילו אגו טריפ, וזה די מביך אותי. אבל אם צריך, אז צריך.

"מבחינתי, הסדרה הזאת היא שליחות", אטלס מוסיף, ובמקרה שלו קל להאמין כשהוא אומר את המשפט הזה. אפילו המבוכה שלו נראית כנה, אולי כי ניכר שספרות ילדים היא אהבה עזה שלו, בוערת ממש. הוא מסוגל, למשל, לומר: "'פו הדב' הוא ספר חיי", וגם "אני יוצא למסעות בחו"ל בעקבות סופרים שאני אוהב".

נכסי צאן ברזל

עם אהבה כזאת קל לסמוך על ההמלצות שלו, ואכן הספרים שבחר לסדרה נפלאים ומשובחים. כולם יצאו בארצות מוצאם לפני 20-40 שנה. ספרות מצוירת קלאסית, כהגדרתו, שנוצרה לפני "ההתפוצצות הגרפית בתחום, בתקופה שלספרים היה מראה צנוע יותר, בלי פירוטכניקה, בלי לנסות לגנוב את לב המתבונן על ידי העמסת יתר.

"בחרתי ספרים שאני באמת אוהב וחשוב שילדים והורים יקראו אותם, כי השאלה היא לא רק אם קוראים או לא, אלא גם מה קוראים", הוא אומר. "יש בעולם מיליוני ספרים שאם אתה לא קורא אותם, לא יקרה כלום. אבל יש ספרים שאם לא תקרא אותם, ובזמן - ספרי ילדים כשאתה ילד, ספרי נוער כשאתה נער - תסבול לא רק מחור בהשכלה, אלא גם מחור בהומאניות. מי שלא קרא את ספרי אריך קסטנר, למשל, מה הוא יודע מהחיים שלו? הספרים שלו נטמעים בנשמה, נשארים כסוג של עושר, של תובנה. בעיני, החובה שלי היא לתווך בין קהל הקוראים לבין הספרים הקלאסיים, אלה ששרדו את תהפוכות הזמן והטעם, שנשארו נכסי צאן ברזל. וזה מה שעשיתי בסדרה הזאת".

יהודה אטלס: "זה הזמן לחזור לשפה העברית. אני חזרתי. היום אני כותב את ספרי בשפה שהיא לעילא ולעילא". (תצלום: דניאל צ'צ'יק)

בסדרה ראה אור, למשל, "זרע של גזר", שכתבה רות קראוס וצייר קרוקט ג'ונסון, ובארץ הכירו עיבוד משובש שלו, שיצא לפני 30 שנה תחת השם "זרע הצנונית". "זה היה עיבוד פיראטי", אומר אטלס, "פשוט לקחו ועיוותו וקילקלו את המקור". והמקור הוא סיפור מינימליסטי, עם ציורים בצבעי חום וצהוב, על ילד שזורע באדמה זרע של גזר וכולם אומרים שלא יגדל. למרות כל הניסיונות לרפות את ידיו, הילד מתעקש, משקה ומנכש, ומצליח; חבל שהתעקשות כזאת נעשית נדירה כל כך בעידן של סיפוקים מיידיים.

ספרים אחרים בסדרה, נפלאים לא פחות: "הקרנף ושלוש הציפורים" של פיטר סיס; "סבתא אשפתא", גרסה איטלקית של טומי דה פאולה לסיפור הידוע "שוליית הקוסם"; "ניצן הוורד" של לודוויג במלמנס; והיפים מכולם: "הסלע והגבעה", שכתב וצייר דייוויד מקקי, על זוג החי על גבעה ונהנה מהנוף היפה בעולם, ורק דבר אחד מפריע לו בדרך לחיים מושלמים - סלע בצורת ביצה המסתיר את הנוף במטבח; ו"יש משהו מתחת למיטה שלי" של ג'יימס סטיוונסון, המטפל בדרך ייחודית בפחדי הלילה והחושך של ילדים.

אטלס, בן 72, אב לשלושה ילדים, פירסם את ספר הילדים הראשון והמוכר ביותר שלו, "והילד הזה הוא אני", כשהיה בן 37. השנה היתה 1977, והוא עבד אז כעורך ב"ידיעות אחרונות". הספר נמכר עד היום ב-200 אלף עותקים, ובהמשך יצאו ארבעה דומים לו, שנכתבו באותו סגנון - שירים קצרים, בחרוזים, בשפה עכשווית, לא נמלצת, כפי שהיה נהוג עד אז, ומנקודת מבטו של ילד, גם כשהוא לא ממש בסדר.

לפני כשנה פנו אליו מכתב העת לחקר ספרות ילדים ונוער, "עולם קטן", וביקשו ממנו לכתוב על "המהפכה האטלסית", ששינתה את פני ספרות הילדים הישראלית לתמיד. הוא עצמו אומר כי זו היתה "הפיכה של קבוצה שלמה, שהיו חברים בה גם יורם טהרלב, למשל, וחגית בנזימן. לא נדברנו זה עם זה, אבל לכולנו היה צורך להפסיק עם המליצות הנבובות של אז, בלי ‘תחזקנה ידינו' או "סבורתני'. אני כתבתי עם קיצורים ושיבושי לשון כמו ‘אוטואים' ו'אבהים' ואפילו סלנג קל כמו ‘ביס' ו'שלוק'. בשום אופן לא הסלנג של היום, כמו ‘פצצות לגבות', גם כי זה לא הסלנג שלי, וגם כי זה סלנג אופנתי וחולף. בעוד חצי שנה זה יהיה אלטע זאכען. אני לא סובל את הסלנג הזה. זו שפה אגרסיווית, מצ'ואיסטית, שפה של פושעים, של אנשים שלא מקשיבים זה לזה".

האם המהפכה שלך לא הגיעה רחוק מדי? נדמה שהיא תרמה להידלדלות השפה.

"במפגשים שלי עם ילדים אני מספר להם שפעם כתבו בשפה נמלצת, ואני נותן דוגמה: ‘אנוכי חפץ לסעוד פת שחרית'. הם חושבים שפת שחרית זה לחם שחור. אם הילדים חושבים כך, אז אולי זה גם בגללי ובגלל חברי. שפה לומדים לא מהלוח, אלא משימוש - מקריאה וכתיבה, משמיעה ומדיבור. הבעיה היא שדלות השפה היא גם דלות המחשבה. מלים שאתה לא יודע אתה גם לא חושב אותן. אני לא חושב שצריך לדבר בשפה גבוהה, אבל הילדים לא מסוגלים היום להעביר מחשבות, תחושות, נופים. הם אומרים, ‘תביא לי את הזה והזה'. הכל ברמה של נהימות".

אתה מצטער על המהפכה שעשית?

"אני לא מצטער, אבל כמו כל מהפכה היא הגיעה רחוק מדי. זה הזמן לחזור לשפה העברית. אני חזרתי. היום אני כותב את ספרי בשפה שהיא לעילא ולעילא".

המוסכמה היא שהילדים של היום קוראים פחות, וממילא יש לקריאה פחות השפעה.

"קריאה היא פעולה מופנמת. היום הילדים צריכים לעשות פעולות מוחצנות כדי לבלוט - ללכת עם ברזלים באף, לאהוד קבוצת כדורגל. הרי מי שקורא היום הוא חננה. זה גם לא מתאים למי שרוצה סיפוקים מיידיים. היום כל דבר צריך להיות כיף. הפנמת משהו, למדת משהו? מה זה משנה, העיקר שיהיה לך כיף. אם הכיף הוא חזות הכל, ילד יקרא ספר ואחרי חצי עמוד זה לא ימצא חן בעיניו והוא יזרוק אותו הצדה. אני זוכר את עצמי קורא ספר עד עמוד 100 ולא מבין כלום, ורק אז אני תופס שזה ספר גאוני. ספרים טובים לא מתמסרים בקלות. אתה מגלה בהם סגנון חדש, מנטליות חדשה, אנשים חדשים, למה שזה יהיה קל?"