גלריה

עדכנו אותנו




דן ואני

יום שני 20 באוקטובר 2008 05:09 מאת: תהל פרוש

אהבתה הגדולה לדן בן אמוץ. מסיבת הפרידה המונומנטלית. הביוגרפיה השערורייתית. החברים שבגדו. ההתעלמות המכאיבה מפועלו. אחרי 38 שנות שתיקה האלמנה בתיה אפולו מדברת לראשונה על הכל



בתיה אפולו, "מאמהמיה", 2008

פרסומת

"עכשיו אני בטח אמות", אומרת בתיה אפולו ברגע מסוים בראיון אתה. למה את אומרת את זה? היא נשאלת. "אם הסכמתי להתראיין, זה בטח יקרה בקרוב", היא חוזרת. אפולו, ציירת מחוננת, שהיתה בת זוגו של בן אמוץ במשך שבע שנים (65'-71') ונשארה חברה קרובה שלו גם אחרי שנפרדו ועד מותו, מעולם לא הסכימה להתראיין.

מדוע בעצם ניאותה עכשיו? אולי מכיוון שנמאס לה לשתוק, אחרי ששתקה כל כך הרבה שנים מאז פרסום הביוגרפיה השערורייתית של אמנון דנקנר על בן אמוץ - ספר שבו טען כי בן אמוץ קיים יחסי מין עם קטינות ועם אמו. בצירוף מקרים, השיחה עם אפולו איפשרה לה להגיב על כתבה ששודרה בחדשות ערוץ 2 כמה ימים קודם לכן, ובה נקבע כי בעקבות ספרו של דנקנר נמחק בן אמוץ מהתרבות הישראלית (ראו מסגרת).

אפולו חיה מאז 91' בישוב עמוקה שבצפון הארץ, בבית עץ אפלולי ונעים, מוקף אורנים, שקנתה לאחר שאולצה למכור את ביתו של בן אמוץ ביפו. היא סבתא לשני נכדים - ילדיה של נעמי בן אמוץ, 39, משוררת, בתם המשותפת של בן אמוץ ושלה. לאותה כתבה בחדשות ערוץ 2 - שהעציבה אותה מאוד - היא סירבה להתראיין לא רק בגלל הימנעותה המסורתית מראיונות, אלא גם מכיוון ש"לא רציתי להיות במשהו שאת יודעת מי מופיע בו". את הספר שכתב דנקנר לא קראה, לדבריה, וככלל, היא היתה מעדיפה שאפילו שמו לא יוזכר בסמיכות לשמה. "הוא זה שצריך להישכח", היא מוסיפה.

"בסרט (הכתבה בערוץ 2) דנקנר אמר שדן נתן לו את האישור לכתוב ביוגרפיה וזה לא נכון. אני זוכרת שהייתי במטבח ושמעתי את דן בשארית כוחותיו מנסה לצעוק, 'אתה לא תכתוב את הביוגרפיה', כנראה מה שהקריא לו היה מסולף. נכנסתי ושאלתי מה קרה, ודן אמר לי בקושי: 'אני לא רוצה שיכתוב את הביוגרפיה'. ודנקנר עמד עם ידיים שלובות ועם שפתיים קפוצות במין חיוך והסתכל על דן. אני התפרצתי עליו מאוד ואמרתי שלא יחזור לכאן יותר. את הרגע הזה לא אשכח. זה היה אחרי שדן כבר היה משותק בחצי גוף ובקושי דיבר".

אפולו מוסיפה כי "היה חבל שסוף סוף, כשנזכרים אחרי 20 שנה לעשות תוכנית, זה נראה ככה. היו צריכים לספר דברים טובים על דן, על מה שעשה ותרם, ולא שוב עם הספר של דנקנר. אני הייתי מספרת על התערוכות שלו, על הספרים שהוא הוציא וערבי הראיונות שלו. הוא היה ברוך כישרונות. הוא עשה הרבה מאוד דברים. הייתי מספרת על ההומור שלו. הוא הצחיק אותי מאוד וגם אני אותו.

בתיה אפולו ודן בן אמוץ, שנות ה-80. "כמו ידידים טובים, כמו אוהבים, נפרדנו", כתב ב"זיונים זה לא הכל" (תצלום: משה שי)

"מה שאני הכרתי בדן היה טוב. כל השנים שהיינו ביחד הוא היה מפנק; לא היה זכר לשקר שהפיץ על עצמו שהוא קמצן. והוא היה בשלן בחסד. אחרי שהחלטנו להיפרד תמיד נשארנו חברים כי לא נפרדנו בכאסח בכלל.

תמיד המשכנו לאהוב אחד את השני אבל בצורה אחרת". והיא אומרת גם, "אני יודעת בוודאות שבשנים שחייתי עם דן הוא לא בגד בי אף פעם. אני יודעת את זה גם כי הוא אמר לי וגם כפי שאשה מרגישה. ההשתובבות התחילה רק אחרי שנפרדנו".

לא בגלל העיניים

בכתבה בעיתון "הארץ" משנת 1970 כתבה תמר מרוז על אפולו, כי "כשם שציוריה של בתיה מיוחדים במינם, כך מוזרה אישיותה. אף שהיא יפה ומוכשרת כל כך, היא עדיין ביישנית, מבוהלת, מכונסת בעצמה, ובעיקר - אינה מאמינה לחלוטין בכישרונה. היא אדישה לחלוטין להצלחתה ואינה יודעת מה פתאום מתעניינים בתמונותיה. אף על פי שאנשים מוכנים לשלם הרבה כסף בעבור כל יצירה משלה, אף על פי כן, היא אינה מאמינה שהם באמת רוצים בהן".

אורי אבנרי, חבר של בן אמוץ, זוכר את אפולו באופן אחר. קולו נמלא חום שהוא נזכר בה. "בתיה היתה 'טיפוס' וקבעה דפוסים חברתיים; אני זוכר שהלכה ברחוב דיזנגוף יחפה. היא היתה מהטיפוסים של הבוהמה, אבל המלה 'בוהמה' מטעה, זה היה המרכז אז. היא היתה שונה, מסתורית, מופיעה ונעלמת. היה בה יופי מיוחד. בתיה אפולו היה מושג בפני עצמו". ואילו נתן זך, שפגש בה עוד כשהיתה בת 16 אומר, "היא היתה נערה צעירה ומאוד יפה. ראו רק את העיניים שלה, חומות בוהקות, עיני שקדים נפלאות". זך זוכר היטב את העיניים, אבל מדגיש שלדעתו בן אמוץ "התאהב בה בזכות הציור".

כ-45 שנים עברו מאז פגש זך את אפולו הצעירה, אבל עדיין יש לה אותן עיני שקדים יפהפיות, מלוכסנות, ממוקמות מעל עצמות לחיים גבוהות, סלאוויות. שערה קצר, אפור ולבן ושחור, ומפעם לפעם היא מסיטה הצדה את השערות שעל מצחה. על אחת מכפות ידיה כתמים כחולים. ממרחק נראה כאילו התלכלכה בצבע כשציירה, אבל זה קעקוע. קרוב לשורש האגודל מקועקעים ראשי התיבות של השם דן בן אמוץ - ד.ב.א - ואפולו אומרת כי נשא את שמה מקועקע באותו המקום בדיוק.

המפגש עם אפולו מנפץ דימויים שדבקו בה. היא אינה "מוזרה" או "מבוהלת", כפי שנכתב עליה; להיפך, יש בה איזו חיוניות נערית, מוחצנת וחמימה. במסעדת "קצה הצוק", לא רחוק מביתה, היא משוחחת עם נשים שאינה מכירה, מוצאת אתן מכר משותף, מבקשת מהן מצית, מעשנת ושותה. כשהן הולכות היא נפרדת מהן בשלום קולני.

דן בן אמוץ מחבק את מאיר שלו, מסיבת הפרידה של בן אמוץ במועדון "החמאם" ביפו, אפריל 1989 (תצלום: אלכס ליבק)

אבל היא גם מופנמת. מלים באות לה לאט, והיא מהרהרת, שותקת, בוררת אותן ולעתים נסחפת באיזו אסוציאציה. היא אומרת שדן בן אמוץ ובתה נעמי הם אנשי המלים ואילו היא מדברת בציורים. "אני לא מבינה אלא מרגישה", היא אומרת. קול דיבורה נמוך ונעים, אבל מפעם לפעם, אולי כשהיא נבוכה לומר משהו, היא משנה אותו פתאום לקול מתיילד, קטן.

"כל הסיפורים על דן בן אמוץ הם שטויות ליד סיפור חייה של בתיה", אמר יורם קניוק בכתבה שפורסמה ב"ידיעות אחרונות" לפני כ-15 שנים. אבל אפולו אינה מוכנה להרחיב על כך. "לדבר על ההיסטוריה שלי יביא אותי לעצבות גדולה, אני אבכה", היא אומרת. ובכל זאת היא אומרת: "נולדתי ב-46', אחרי המלחמה, בגרמניה, ואני לא יודעת איך, ולא יודעת גם מתי בדיוק, העבירו אותי לפולניה. בגיל 19 ההורים סיפרו לי שאני מאומצת ושהם אימצו אותי כשהייתי בת שלוש. אבל מה שקרה עד אז אני לא יודעת. כנראה היה כל כך רע שאני לא זוכרת".

אפולו באה לישראל ב-1950 וגדלה בגבעתיים, עד שבגיל 11 עברה עם משפחתה לתל אביב. אביה, משה אפולו, היה מהנדס מכונות וממציא פטנטים, ואמה, שושנה אפולו, היתה "עקרת בית למופת".

אפולו ציירה מאז שהיא זוכרת את עצמה, והציור שימש לה מפלט ונקודת משען. "לא הייתי תלמידה טובה. הייתי יושבת ומסתכלת על המורה, שומעת כמה מלים ומפליגה בחלומות. אז מה שהציל אותי היה הציור", היא נזכרת. היא הלכה לתיכון מקצועי, ויצו, שם למדה במגמה לאמנות וציור טקסטיל. בערך באותן שנים פגשה את זך, "הראשון שעודד אותי להמשיך לצייר". היא מדגישה שההתעניינות של זך הגיעה "בגללי, בזכותי" ורומזת בכך להרגשתה-חששה שההתעניינות המאוחרת יותר בציוריה נבעה מהקשר שלה לבן אמוץ ומיכולת השיווק שלו.

בת 18 נישאה בפעם הראשונה, לבמאי הקולנוע בועז דוידזון, החי כיום בארצות הברית. "זה דבר שלא בא לי לזכור", היא אומרת, "התגרשנו אחרי שנה, כמעט על התאריך".

רומן שהתחיל מדלת

על פגישתה עם דן בן אמוץ אפולו מספרת כמו מאוהבת חדשה, בעונג ובאריכות. "הייתי בת 19, זה היה אחרי תקופת ביניים קצרה שבה עברתי לגור בטבריה, שם עבדתי באכסניית נוער עם גג נפלא שהייתי עולה אליו לצייר את הנוף. אחרי כמה חודשים חזרתי לתל אביב. פגשתי ידיד שאמר: 'היי בתיה, לאן נעלמת? בואי אני אראה לך את הדיסקוטק החדש שפתח איקה ישראלי'.

"נכנסתי לשם וישבתי ליד הבר, אני ואלכוהול תמיד היינו חברים טובים. פתאום ניגש אלי מישהו והתחיל לדבר אתי ולשאול שאלות, אבל אני, כשהייתי צעירה, לא בקלות דיברתי, רציתי שיעזבו אותי בשקט. לא עניתי לו. אחר כך הוא אמר, 'רק תגידי מה את עושה'. אמרתי: אני צבעית. 'מה?' הוא אמר, 'נהדר! אני בדיוק משפץ בית ואני מאוד זקוק לצבעית, היית מוכנה לקבל עבודה?' אמרתי, כן, עבודה בהחלט. צבעתי אז לא קירות, אלא דלתות ומשקופים.

בתיה אפולו ודן בן אמוץ, 1970, ליד הדלת שציירה עליה לבקשתו (תצלום: יעקב אגור)

"ידעתי שקוראים לו דן. הוא נתן לי חדר משלי. הוא קלט ששקט זה הדבר שחשוב לי והוא הניח לי לנפשי. הוא היה יושב וכותב ויוצא לפעמים לעשות סידורים. ואז, יום אחד הגיעה מהנגר דלת עם משבצות ספרדיות - ואי! איך שראיתי אותה כל כך התחשק לי לצייר על הריבועים. בינתיים עשיתי צבע יסוד כדי לצבוע אותה. כשדן בא שאלתי אותו: תגיד לי מה דעתך, אולי על כל ריבוע אפשר לצייר ציור? הוא אמר לי, 'מה, את יודעת לצייר?' ואני אמרתי שאנסה. מה-זה התפננתי על הדלת הזאת, והוא בכלל נגנב. אחר כך התחיל להתפתח רומן. לא התאהבתי בו ישר; לקח לי זמן. אבל אהבתי שהוא מניח לי, שהוא מכבד את הפרטיות שלי".

כשבן אמוץ ואפולו הכירו, הוא כבר היה מפורסם כמלך הבוהמה התל-אביבית, ככותב וכשחקן. בן אמוץ, שבא לפלשתינה לבדו ב-1936, כשהיה בן 14, ונקרא מוסיה תהילימזייגר, אימץ לו, אולי כפיצוי על תחושת תלישותו, דמות של צבר אולטימטיווי. בחברה הישראלית הפוריטנית הוא היה שובר טאבואים כמעט בכל מדיום: כתיבת מערכונים, תוכניות רדיו, ספרים, סרטים וטורי עיתונות, וידע תמיד לתפוס את רוח הזמן. הוא העלה על נס את הווי הפלמ"ח, יצר ועיצב את ההומור הישראלי של פיליטונים ומערכונים (עם חיים חפר כתב את "ילקוט הכזבים"); היה אחד מכוכבי תוכנית הרדיו הפופולרית "שלושה בסירה אחת" שבלטה בהומור עוקצני וציני; השתתף בסרטים בקולנוע הישראלי הצעיר; כתב ספרים שביטאו את המיאוס ממלחמות בשנות ה-60, ובשנות ה-70 גם אימץ את תורת "האגואיזם הרציונלי" מבית מדרשה של הסופרת האמריקאית איין ראנד וממשיך דרכה הפילוסוף הישראלי משה קרוי.

"מאניה לדייק"

זמן לא רב אחרי שהכירה את בן אמוץ החלה אפולו להציג את ציוריה בתערוכות. "החשיפה הראשונה היתה בתערוכה של קבוצת '10+' בנושא מיניאטורות. לפני כן, לפני שהכרתי את דן, לא מכרתי, הייתי נותנת עבודות", היא אומרת. הקבוצה, שהציגה עשר תערוכות בין השנים 65'-70', הונהגה על ידי הצייר רפי לביא ונחשבה מהפכנית בזמנה. אפולו, שהשתתפה בארבע מהתערוכות, אומרת: "אני הצטרפתי אליהם. הייתי אחרת והתביישתי קצת. כולם היו יותר חופשיים: רפי לביא, משה גרשוני, יאיר גרבוז ואחרים. לי היתה מאניה לצייר כמה שיותר קטן וכמה שיותר לדייק".

שחזור התערוכות של קבוצת "10+" נעשה במארס השנה על ידי האוצר בנו כלב במוזיאון תל אביב. לדברי כלב, "אפולו היא אמנית מקורית מאוד ועם פוטנציאל אדיר שלא ניצלה אותו. לדעתי היא קטעה עצמה באמצע. היא הופיעה ככוכב שביט לרגע ונעלמה. זו באמת טרגדיה כי היא היתה יכולה להגיע רחוק".

כלב אומר כי ראה בעיקר את ציוריה לתערוכות של "10+", אבל "בציורים שראיתי יש רעננות והיא שופעת רעיונות. היא מספרת סיפורים בדימויים. היא היתה מאוד מבוקשת, כל הציורים שלה נמכרו בתערוכות. בציורים שראיתי היא פנתה לקלאסיקה, לעבודות של המאייסטרים ההולנדים; אבל אני לא יודע איך היא התפתחה אחר כך".

אחת העבודות שהוצגו בתערוכה שאצר כלב במארס היא ציור שאפולו אוהבת במיוחד - "בציור הזה אני לא מתביישת", היא אומרת. זהו ציור שהוכן לתערוכה ושמה "בעד או נגד" ואפולו נתנה לו את השם "אני בעד אבל בבית לא מרשים לי". מתואר בו צעיר הלוקח כדורי אל-אס-די. "זה צויר בטכניקה עתיקה, בהמון שכבות. זה הציור היחיד שאפשר להגיד שהוא די גמור, אף על פי שהיום הייתי מקדישה יותר לאור וצל". את מסגרת הפיתוחים לציור "עשה דן עם מפסלת", אומרת אפולו.

על כל אחד מציוריה עבדה באטיות ומעולם כמעט לא הרגישה שסיימה יצירה. "יכולתי להמשיך עוד ועוד ועוד", היא אומרת. "היו אומרים לי זה גמור ולוקחים. לפעמים לא טוב לי לראות את זה. הזמן לא קיים בשבילי בציור. היו פעמים שהיתה לי השראה וציירתי שלוש יממות רצוף בלי לקום מהכיסא".

בביתה של אפולו בעמוקה אין שום ציור שלה. כל יצירותיה נמכרו; ומשנת 71' ועד שהפסיקה ליצור, לאחר מותו של בן אמוץ - קנה את כל עבודותיה אספן אחד המתמחה באמנות ישראלית, שאת שמו היא מבקשת לא לחשוף. "כשהייתי מסיימת ציור הוא היה נקנה ונהיה ללחם, לחם פלוס. דן קבע לי מחירים גבוהים מאוד. בתערוכות של '10+' הייתי מתביישת לצאת מהבית, שמא יחשבו שזו אני קובעת את המחירים הגבוהים האלה. לי זה היה נראה המון כי הייתי מציירת בפורמטים קטנים", היא אומרת.

איך הם הסתדרו כשני יוצרים החיים בבית אחד? לדברי אפולו, "דן היה איש עם מוסר עבודה מאוד גבוה. הוא היה יושב וכותב מהבוקר ועד ששקעה השמש. כשהיה רואה אותי בבוקר הוא היה מראה עם האצבע על החדר ושולח אותי לצייר", ומוסיפה בחיוך: "ואחרי חצי שעה היה נכנס עם כוס קפה.

"את הספר 'לזכור ולשכוח' הוא היה כותב בלילות, ואני ביקשתי כשיסיים פרק יעיר אותי ויקרא לי, וכך היה עושה, ואני הייתי עושה טקס שלם אחרי שהקריא ורוקדת סביבו כמו ריקוד אינדיאני, ובסיום הייתי מנשקת את קצות האצבעות שנגעו במכונת הכתיבה".

בזמן שחיו יחד ציירה, במשך חצי שנה, את התמונה שהופיעה על עטיפת ספרו "לזכור ולשכוח". ועל ספרו "זיונים זה לא הכל" אמר בן אמוץ כי כתב אותו "לא מעט בזכות נוכחותה בבית ובזכות קיומה ועבודתה לצדי". עטיפה נוספת ציירה לגילה אלמגור לספרה "עץ הדומים תפוס". נוסף על אלה, היא מספרת, "דן השתמש בליטוגרפיות שלי לספרים 'יופי של מלחמה' ו'קריעה תמה'".

בן אמוץ ואפולו נפרדו ב-1971, בערך שנה וחצי לאחר שנולדה בתם נעמי. "לא בבת אחת ולא במריבות נפרדנו זה מזה. כמו ידידים טובים, כמו אוהבים, נפרדנו", כתב בן אמוץ ב"זיונים זה לא הכל". אפולו נשארה בתחילה ביפו, בדירה קטנה שבן אמוץ קנה בשבילה לידו, "ואני החזרתי לו הכל באמצעות ציורים", היא מקפידה לומר. אחר כך נסעה להולנד לשנה ולמדה שם אנימציה. כשחזרה לארץ התגוררה במגדיאל במשך תשע שנים, ואחר כך עברה לקיבוץ גונן, שם היה לה מעמד של חבר-אמן.

ב-1988 חזרה אפולו אל הבית ביפו כדי לטפל בבן אמוץ שחלה בסרטן המעי הגס וסעדה אותו עד מותו ב-20 באוקטובר 1989. היא קיימה בכך הבטחה שנתנה לו כמה שנים לפני כן, כשטיפלה באמה שחלתה במחלת כליות. באחד הימים בא בן אמוץ לבית הוריה ואמר לה: בתיה, מי יטפל בי אם יקרה לי משהו? והיא אמרה לו שלא ידאג, שהיא לא תשאיר אותו לבד.

"אני חברה טובה מאוד. היינו חברים טובים, אני לו והוא לי", היא אומרת. "וזה היה לי טבעי לגמרי לחזור, לא היה קושי. זו גם לא היתה הפעם הראשונה: ארבע שנים לפני כן דן עבר התקף לב וניתוח עם חמישה מעקפים, ובאתי להיות אתו בערך חודשיים - זה היה לפני שגילו את המחלה הנוראית. באתי לתמוך בו, פחות לטפל. הוא היה צריך שיהיה עוד מישהו בבית, לא להיות לבד".

ב-8 באפריל 1989 ערך בן אמוץ מסיבת פרידה לקראת מותו במועדון "החמאם" ביפו, שאליה הוזמנו 150 מכרים, ובהם, מטבע הדברים, סופרים, עיתונאים ואמנים רבים - בין השאר עמוס קינן (שהתפייס אתו שם לאחר שנות איבה מרה), עמוס עוז, מאיר שלו, גילה אלמגור, יעקב אגמון, שלמה ארצי, יוסף לפיד, יהודית רביץ ונורית גלרון. מחלקם ביקש לכתוב עליו הספדים או לשיר שיר. זו היתה גולת הכותרת בשורת מסיבות פרידה שנערכו לו באותה שנה, כדוגמת זו שאירגן נתן זך בחיפה.

אפולו זוכרת שרעיון מסיבת הפרידה הפתיע אותה. "אני די התפלאתי, עוד לא היה כדבר הזה. אבל זה היה עשוי למופת. הרגשתי בסדר במשך הערב, נאמרו רק דברים טובים על דן וזה היה משמח. אני התרגשתי אתו". היא זוכרת שבן אמוץ מינה אותה לעוטפת המתנות למסיבה: "כל אחד שהגיע קיבל משהו מהאוספים שלו: דברי אמנות ודברים אחרים", היא אומרת. היא גם זוכרת בכעס ש"קראו לזה בתקשורת 'מסיבת המוות', אף שדן קרא לזה מסיבת פרידה".

אורי אבנרי זוכר היטב את הערב ההוא. "היצירה הגדולה ביותר של דן בן אמוץ היתה מסיבת הפרידה שלו - חוויה חד פעמית בתולדות המדינה. אחרי לילה שלם של המפגש הזה, אנשים עם דמעות בעיניים הודו בדברים שמימיהם לא הודו. אנשים התוודו לפני על דברים נבזיים שעשו לי. כל אחד עבר שם קתרזיס".

יוסף לפיד כתב ב"מעריב" ב-14 באפריל על מסיבת הפרידה: "המסדר הגוסס שעיצב את התרבות הישראלית מראשית שנות המדינה התפקד בחמאם כדי להיפרד מאחד מגיבוריו... לא היה קטע במשך הערב ולא היה כמעט שיר, שבצורה זו או אחרת לא נשא את חותם המהפכה שדן בן אמוץ חולל בעברית". לפיד כתב שבמסיבה הוא עצמו נישק את ידו של בן אמוץ, אף שמעולם לא נישק ידו של גבר לפני כן, כי חש שהיה צורך במחווה יוצאת דופן.

זמן מה לאחר המסיבה נסע בן אמוץ לארצות הברית. לדברי אפולו, "הוא קנה כרטיס כדי להיפרד מהילדים (שלושת ילדיו מנישואיו לאשתו הראשונה, אלן - דור, נועה ופיקו). בארצות הברית הוא הכיר פרופסור ישראלי ששיכנע אותו לעבור טיפול חדשני בכימותרפיה. אני לא יכולתי להאמין שהוא עושה את זה וצדקתי. הוא איבד את ההכרה. בא לו קריש דם במוח תוך כדי. דור התקשר וסיפר ואני כל כך בכיתי וישבתי כל הלילה ויצא לי ציור שבו אני מדמיינת את דן על המרפסת של הבית, עומד, ויש לו זקן ארוך, כי בציור דימיינתי שהוא בן 120, והיה קקטוס בפינה, שבחיים היה נמוך אבל ציירתי אותו גבוה. כשדן חזר וראה את זה הוא בכה וגם אמר: מסכנה שלי, ככה רצית לראות אותי". חצי שנה לפני מותו באה בתו נעמי לעזור בטיפול בו ושהתה אתו עד מותו.

בטקס הלוויה של בן אמוץ כבר לא היו לאפולו כוחות להתעסק, כמה מחבריו טיפלו בכך. לדברי אפולו, "הוא רצה שינגנו מוסיקה שהוא אהב - אולי אלבינוני (היא מזמזמת מנגינה), אולי איזה רקוויאם, רצה שלא יתעצבו, שישתו. אני לא זוכרת מי עזר בארגון. הוא רצה להיקבר בשדות ים, כי הוא היה בפלי"ם והוא אהב את המקום". ב"ידיעות אחרונות" כתב אלי תבור יום לאחר הלוויה (שהתקיימה ב-22 באוקטובר) כי "היתה זו ההלוויה האלגנטית והתרבותית ביותר שנערכה אי פעם בישראל".

שבוע שינה

זמן קצר לאחר שקברה את בן אמוץ ארזה אפולו את חפציה ועזבה את הבית ביפו. במקום לחזור לביתה בקיבוץ גונן, נסעה ליוגוסלוויה. "לקחת פסק זמן", היא אומרת, "במקום שסיקרן אותי". כשנחתה שם עלתה לרכבת, וכפי שנהגה תמיד בטיולים בחו"ל, היא נסעה בה בלי לדעת לאן. הרכבת דהרה, וכשהגיעה לתחנה שמצאה חן בעיניה, ירדה. היא מצאה אכסניה קטנה, קיבלה מפתחות לחדר, נכנסה למיטה ולא יצאה ממנה שבעה ימים. "ישנתי וישנתי וישנתי", אומרת אפולו. "מדי פעם בעלת הבית נכנסה לבדוק שהכל בסדר אתי, ואני הייתי אוכלת משהו וחוזרת לישון".

ביום השמיני עזבה אפולו את החדר, חזרה לרכבת והחלה לטייל. היא חיפשה צוענים. "הגעתי לעיר על שפת נהר ושם אמרו לי שיש צוענים, אמיתיים, לא כאלה שמופיעים בבתי קפה. ושם נשארתי שבוע. הייתי הולכת למכולת, מכינה סלטים ומביאה משקאות. בערב היינו יושבים לאור נרות במבנה קטן על רפסודה. הם היו מנגנים ושרים ואני הצטרפתי".

לאחר שחזרה מיוגוסלוויה היא שבה לקיבוץ גונן, ועזבה כעבור שנתיים לעמוקה כדי להגשים את חלומה לבנות בית מהתחלה. את חלום הבנייה לא הגשימה, אבל נשארה לגור בעמוקה. את הבית ביפו שבו התגוררה עם בן אמוץ מכרה באמצע שנות ה-90. "אחרי שדן נפטר לא עברתי לשם, לא יכולתי לגור שם, זה היה קשה מאוד רגשית - את כל התקופה של המחלה הוא עבר בבית. החוזה עם החברה ליפו העתיקה אילץ אותי או למכור או לגור, אז הייתי חייבת למכור. זה קרע לי את הלב. מאוד כבד לי להיזכר בזה".

לצייר!

כשיצאה הביוגרפיה של בן אמוץ ב-1992, נעלמו רוב חבריו. לדברי אפולו, "הם התנהגו פתאום כאילו אף אחד לא מכיר-לא יודע. אני לא רוצה להיכנס לזה, אני במקום שלי, עם הרבה כעס בפנים, אבל לא רוצה לדון בזה בעיתון". גם כך אף פעם לא התחברה עם החבורה שסביב בן אמוץ; היחידים שאליהם נקשרה הם חיים חפר ונתיבה בן יהודה.

לאחר שנפרדה מבן אמוץ היו לאפולו שתי מערכות יחסים ארוכות, "שני ניסיונות כושלים", היא אומרת. "הרבה שנים אני לבד, כבר לא סופרת". אבל מה שמייסר אותה יותר הוא שמאז מותו של בן אמוץ היא סובלת ממחסום יצירתי והפסיקה כמעט לגמרי לצייר. ליד שולחן עץ גדול וגס שעומד בכניסה לביתה, מול המטבח הקטן, אפולו מראה לי פתקית צהובה שעליה כתבה: לצייר! "זה קושי שלא יתואר שאני מתעוררת אליו כל בוקר", היא אומרת. "קשה לי מאוד לצייר מאז מות יקירי".

אין זה מקרה שבאחד מציוריה האחרונים, מלפני כעשר שנים, נראים פניו של בן אמוץ על הזמנה לערב לזכרו בתיאטרון הבימה, שאירגנו חפר ויעקב אגמון. את הדיוקן ציירה אפולו במשיכות מכחול מעטות ועדינות, "כמעט לא נגעתי בנייר", היא אומרת. היא מביטה בתמונה שלו בגעגוע, מקרבת אותה לעיניה קצרות הרואי ומנשקת אותה; "תראי את ההבעה, ממש כמו שהיתה לו".

"בבטן שלי יש את כל הציורים שאני לא מציירת", היא אומרת ליד שולחן המטבח בעמוקה, ואוחזת בבטנה. אולי היא תוציא אותם החוצה, כפי שהוציאה פתאום את המלים בראיון הזה. היא לא רגילה לדבר על עצמה כל כך הרבה, היא אומרת, והיא דיברה עד שכאב לה הראש. "מי יודע", היא אומרת בתקווה, "אולי הראיון הזה הוא דבר טוב".

אמנון דנקנר אומר בתגובה: "אני די המום, כל הסיפור לא היה ולא נברא. אם היתה טענה כזו - שעל פניה היא טענה כבדה - היינו שומעים אותה כבר אז. הסיפור היה כזה: כשדן בן אמוץ כבר היה חולה פנתה אליו ניבה לניר, עורכת הוצאת כתר, וביקשה שישתף פעולה בכתיבת ביוגרפיה עליו והוא אמר שהוא רוצה שאני אכתוב. הייתי אצלו בבית כשקיבל את הטלפון ממנה. התחלתי לעבוד על הביוגרפיה. לא היה שום מקרה שבו דן אמר לי שהוא לא רוצה שאכתוב את הביוגרפיה. הדבר היחיד שקשור לזה הוא דווקא כשהיה חולה אבל לא משותק עדיין. באתי אליו עם העניין, הרהורים שעלו בי בקשר לסיפור עם אמא שלו, והוא חטף התקף כעס. הייתי אמור לנסוע אתו לארצות הברית ואז הוא אמר שהוא לא רוצה שאסע כי כעס. ולא נסעתי. זה הכל. כשהוא חזר משותק לא דובר בינינו במלה וחצי מלה על כתיבת הביוגרפיה. גם אחרי מותו לא שמעתי מלה וחצי מלה על זה".

***

העדיפו לשכוח

"דן בן אמוץ (66), סופר, עיתונאי, מוסד ישראלי, איננו", זעקה הכותרת של מוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" ביום הלווייתו של בן אמוץ ב-22 באוקטובר 1989. הכותרת הזאת משקפת בלי ספק את המעמד המרכזי שהיה אז לבן אמוץ. השאלה היא, האם ב-19 השנים שחלפו מאז נשכחה ונעלמה יצירתו ממפת התרבות הישראלית?

אורי אבנרי טוען כי הספר של דנקנר הוא קו פרשת המים לדור שלם ולא רק כלפי בן אמוץ. לדבריו, "מעשה הבגידה והנבלה של אמנון דנקנר רצח את התקופה כולה. גם זיכרונו של שייקה אופיר, למשל, נכחד. יש השכחה של כל השלב הזה של התרבות הישראלית - דור תש"ח או דור הפלמ"ח - מטעמים של פוליטיקלי קורקט. זוהי תקופה מושמצת מכיוון שנאמר עליה ששלטה בה אליטה אשכנזית שדיכאה את העולים החדשים, המזרחיים וגם את ניצולי השואה. אלה דברים שיש בהם גרעין של אמת, אבל כשזה מביא להשכחת התקופה אולי הכי חשובה בתולדות המדינה - זה דבר שלילי ביותר". לדברי אבנרי, הנצחתו של בן אמוץ צריכה לכלול קריאת רחוב על שמו בתל אביב.

מוטי קירשנבאום, שמודה כי הוא מתגעגע לבן אמוץ, אומר כי "הזיכרון של החברה הישראלית קצר מאוד והוא מחודד רק במקרים של סקנדלים גדולים: רצח ארלוזורוב לא עוזב אותנו 80 שנה. אנחנו מאוהבים בפרשיות אבל גיבורי תרבות וגיבורים פוליטיים אנחנו שוחקים מהר מאוד". גם קירשנבאום מייחס לספרו של דנקנר השפעה מוחצת על היעלמותו של בן אמוץ, אבל הוא מאמין כי "בסופו של דבר יהיו סטודנטים שילמדו אותו, ואז הוא ישוב ויעלה. הכישרון הרי לא הולך לאיבוד, ומישהו יחפש אותו יום אחד, וילמדו אותו כמשפיע על דור שלם".

נתן זהבי, בדומה לקירשנבאום, חושב כי "ההומור של דב"א, הסיפורת שלו, תוכניות הרדיו שלו והמערכונים שלו הם נכס צאן ברזל שלא יכול ללכת לאיבוד כל עוד הוא מופיע בהקלטות ובכתובים. מה שהולך לאיבוד זו התרבות בישראל, שהפכה להיות מארג בלתי ברור של דבילים חנונים אינפנטילים, שמסתגרים בווילות ומצולמים 24 שעות ביממה".

***

לאט אבל נמכרים

בתיה אפולו מעולם לא קיבלה עליה את תפקיד האלמנה הדואגת לשמר את זכרו של בן זוגה. "אנחנו יצאנו כל כך פגועים, עד כדי שיתוק", היא מסבירה. "אילו דנקנר הזה לא היה יוצא עם הספר, הייתי מרגישה אחרת וגם הבת שלי, והיינו פונות לחיים חפר או ליענקלה אגמון או למוטי קירשנבאום כדי שיעשו אירוע לזכרו פעם בשנה. אילולא זה, בטוח שהכל היה נראה אחרת. הספר הזה שיתק והבריח את כולם. מעט מאוד מזכירים אותו לעומת אחרים".

הזכויות על ספריו של בן אמוץ עברו לידיה של בתו נעמי בן אמוץ, שאומרת כי "מכל מיני סיבות (בהן האווירה לאחר הוצאת ספרו של דנקנר - ת"פ) לא עשיתי מספיק כדי להוציא אותם לאור במהדורות חדשות".

מזמורה ביתן נמסר בתגובה: "כל הספרים שיצאו בהוצאה: 'זיוניוני הדרך', 'זיונים זה לא הכל', 'יופי של מלחמה' ו'לזכור ולשכוח', ממשיכים להיות מודפסים. הם נמכרים כל הזמן באטיות - אך נמכרים. ברגע שנשארים 100 ספרים אחרונים יש התרעה במערכת ומיד מדפיסים שוב".

***

אבא שלי / נעמי בן אמוץ

אבא שלי חולה-גוסס עכשיו כבר הרבה זמן זה נמשך לפעמים אני אומרת לעצמי בשקט אבא תמות כבר כמו שאומרים לילד ש..ש..ש.. תישן

אבא

זו העונה בשנה

שבה אתה גוסס

הרימונים מתמלאים ומאדימים

ואתה הולך ונעלם





(104 מדרגים)

דירוג הגולשים:

  • Currently 3/5 Stars.
  • 1
  • 2
  • 3
  • 4
  • 5
  • דונלד לי 10/08/2012 17:18:16

  • נו באמת 07/11/2011 14:32:09

  • בילי רוזווד 13/11/2009 21:08:50

  • מיקי 26/10/2008 04:19:56

  • rachel 25/10/2008 21:14:46

  • משקיף 24/10/2008 15:42:52

  • נוב 23/10/2008 01:51:04

  • rami 22/10/2008 16:59:13

  • מתגעגע 22/10/2008 15:57:13

  • 22/10/2008 14:47:54

  • אפי 22/10/2008 14:26:34

  • מוני יקים אנטיציוני 22/10/2008 11:18:37

  • איתן 22/10/2008 09:00:48

  • גראס 22/10/2008 08:54:58

  • בוציפאלוס הדוצנט 22/10/2008 08:42:20

  • עידו 22/10/2008 08:31:08

  • Ari 22/10/2008 04:15:47

  • סתם אחת 22/10/2008 00:58:56

  • אחד שקרא 21/10/2008 22:26:50

  • זיוה 21/10/2008 21:45:58

  • שכל ישר 21/10/2008 21:28:43

  • דוד 21/10/2008 21:23:06

  • גדי לוין 21/10/2008 20:41:00

  • דליה 21/10/2008 20:13:17

  • נו, באמת! 21/10/2008 19:30:06

  • פרחח 21/10/2008 19:09:58

  • ירון 21/10/2008 19:09:13

  • 21/10/2008 19:07:58

  • עומר 21/10/2008 18:53:30

  • אורי דן ז"ל 21/10/2008 18:43:25

  • ככר המדינה 21/10/2008 18:42:21

  • גודמן 21/10/2008 18:36:02

  • the_secret 21/10/2008 18:06:03

  • חיים חקלאי 21/10/2008 17:41:20

  • ערן 21/10/2008 17:39:09

  • נייטרלי 21/10/2008 17:11:59

  • שלמה 21/10/2008 17:06:56

  • Vox Ami 21/10/2008 16:53:02

  • אלימלך זורקין 21/10/2008 16:51:32

  • Albert Chouraqui 21/10/2008 16:51:16

  • הנדרסון מלך הגשם 21/10/2008 16:45:32

  • אין סתירה: גם גאון וגם בועל קטינות 21/10/2008 16:36:07

  • משה 21/10/2008 16:32:21

  • נירית 21/10/2008 16:28:19

  • mira 21/10/2008 16:27:11

  • הנדרסון מלך הגשם 21/10/2008 16:23:05

  • לא חשוב 21/10/2008 16:16:47

  • לאונרדו 21/10/2008 15:59:47

  • קורן נאוה,טבריה 21/10/2008 15:40:44

  • amen ken yehi ratzon 21/10/2008 15:36:55

  • ירדנה אלון 21/10/2008 15:34:29

  • ערן 21/10/2008 15:21:19

  • היה שעתיים מול כלא מעשיהו, לא מספיק? 21/10/2008 14:58:07

  • איך נפלת ביד בעלי המניות 21/10/2008 14:45:47

  • אבנר 21/10/2008 14:39:18

  • יהודית 21/10/2008 14:33:13

  • אזרח המדינה 21/10/2008 13:54:29

  • דרור מרמת גן 21/10/2008 13:49:59

  • צילי 21/10/2008 13:49:10

  • איציק 21/10/2008 13:45:48

  • פוכר ידיים 21/10/2008 13:33:56

  • עמית 21/10/2008 13:26:55

  • נוקדן 21/10/2008 13:16:05

  • דפני 21/10/2008 13:15:32

  • ישעיהו 21/10/2008 13:10:04

  • איש 21/10/2008 13:07:35

  • שושפרי 21/10/2008 12:57:20

  • nu2085 21/10/2008 12:55:51

  • shalev 21/10/2008 12:50:43

  • קורא 21/10/2008 12:34:17

  • 21/10/2008 12:33:49

  • בני 21/10/2008 12:26:50

  • יאיר 21/10/2008 11:59:09

  • שותף לתקופה ההיא 21/10/2008 11:51:57

  • שימון 21/10/2008 11:43:58

  • ד 21/10/2008 11:10:39

  • שירי 21/10/2008 09:27:32

  • יעל 21/10/2008 05:38:28

  • ליאון האדום 20/10/2008 20:03:03

  • גם כן צעיר דווקא 20/10/2008 19:41:04

  • yoash 20/10/2008 18:35:53

  • רחל 20/10/2008 16:38:12

  • ה 20/10/2008 14:11:17

  • 20/10/2008 11:49:18

  • יפואית 20/10/2008 10:51:29

  • היתה שם 20/10/2008 10:34:53

  • צעיר דווקא 20/10/2008 09:55:24

  • בכר יהודית 20/10/2008 09:27:46

  • מירי 20/10/2008 08:10:03