התגנבות יחיד

יום שישי 19 בספטמבר 2008 02:50 מאת: שירי לב-ארי

בקובץ סיפורים חדש חוזר יהושע קנז אל ימי ילדותו בשנים הראשונות למדינה, ש"הם לפעמים בהירים וחיים בי יותר מהדברים שקרו לי בשנים האחרונות". ראיון עם הסופר המסרב על פי רוב להתראיין, אך גם לא רוצה לעשות מזה עניין

"אפשר?" שואל האיש בעל שיער השיבה בתחנת הרכבת, מצביע על בקבוק ריק של משקה קל, שהוא מבקש לאסוף לתיק גדול. "אפשר?" כך, בהדהוד הזה, מסתיים הסיפור "מקרה שיזף" בקובץ הסיפורים החדש של יהושע קנז, "דירה עם כניסה בחצר וסיפורים אחרים" (הוצאת עם עובד) - סיום אניגמטי, פתוח לכל כך הרבה אפשרויות, כמו סיפורי הקובץ עצמם.

קנז, מהסופרים החשובים והטובים בישראל, מוכר לאוהבי ספרות ולאניני טעם בקריאה, שעוקבים אחרי כל מה שהוא מפרסם - רומנים, נובלות, סיפורים, תרגומים. בקרב הקהל הרחב עבודתו מוכרת מעט פחות, ולא במקרה: קנז ממעט להתראיין, בוודאי ממעט להצטלם, מסרב להופיע בטלוויזיה ובכלל נוטה שלא להשתתף בשיח הציבורי - אלא דרך ספריו.

"אני לא מרבה להתראיין לתקשורת כי זה לא מעניין אותי וגם לא מועיל במיוחד", הוא אומר. "אבל אני לא רוצה שזה ייהפך לדגל שלי, ולשם כך אני עושה מה שאני עושה עכשיו. שלא ידבק בי התואר 'ההוא שלא מתראיין'".

לא היית רוצה להגיע לקהל קוראים גדול יותר?

"אין לי צורך בקוראים רבים, די לי שקוראי יבינו את הספרים וייהנו מהם, גם אם הם מעטים. אני לא מתקיים על ההכנסה מספרי ומעולם גם לא התקיימתי, אם כי היא תמיד היתה תוספת רצויה. אין לי שום רצון או צורך להתבלט ברשימת רבי המכר. אני מעיין בה תמיד, גם בתקופה שלא יצא ספר שלי, מתוך סקרנות ושעשוע. אני לא מתחרה באיש, אני מתחרה בי עצמי בלבד, וגם זה קשה".

הוא בן 71, חי לבדו בתל אביב. מקפיד להיראות טוב, בתספורת הקצוצה הקבועה. הוא כותב ומתרגם להוצאת עם עובד, בעיקר מצרפתית. 30 שנה, עד 1996, עבד בעיתון "הארץ". בין היתר שימש כעורך מוסף "תרבות וספרות" וכעורך לשוני.

חודשיים או שלושה בשנה שוהה קנז בפאריס, שם הוא כותב, הרחק מהרעש הישראלי. בניגוד לתדמית הנזירית שלו, מעידים ידידיו, קנז יודע ליהנות מארוחה טובה או מקונצרט של מוסיקה קאמרית. כששואלים אותו, הוא לא מכחיש; מחייך.

הוא צנוע, אבל גם מודע לערך עצמו. לא תמיד ברור אם התכוון ברצינות למה שאמר עתה זה, או שמא זו היתה אמירה אירונית או עקיצה. יש לו הומור מפותח, חד ומשעשע. ויש לו הסתכלות מפוכחת על אנשים ומצבים. אכזרית לפעמים, אבל גם מלאת חמלה.

זה שנים הוא שומר על קשרי ידידות עם קולגות כמו עמוס עוז וא"ב יהושע. הוא נפגש אתם לעתים מזומנות. אבל שלא כמוהם, הוא אינו חש צורך לפרסם מאמרים בענייני היום והשעה, או לצאת באמירות פוליטיות.

"אני לא חייב להתבטא בציבור על ענייני היום והשעה, גם אין לי כישרון לזה ולא מזג מתאים", הוא אומר. "סופרים כמו עוז, יהושע, דויד גרוסמן ומאיר שלו עושים את זה מצוין, בכתב ובעל פה, ומאחר שהשקפותינו דומות הם מדברים גם בשמי. אני מעריץ את כישרונם ומכבד את התייצבותם למשימה הזאת".

שותף סוד

ראיון עם קנז הוא לא רק אירוע נדיר, הוא גם עניין לא פשוט. תחילה נפגשים ומשוחחים. אחר כך מעבירים לו שאלות בכתב, והוא עונה עליהן בטקסט כתוב, שרק מתוכו אפשר לצטט.

הוא נולד בפתח תקוה ב-1937. בשנות מלחמת העולם השנייה עבד אביו בצבא הבריטי ולתקופה מסוימת עברה המשפחה לגור בחיפה. בילדותו למד לנגן בכינור. כשהיה בן 13 נולד אחיו הצעיר חיליק. קנז קשור מאוד אליו ואל משפחתו.

כשהתגייס לצבא נשלח לטירונות של חיילים בעלי כושר גופני לקוי בבה"ד 4 - חוויה ששימשה השראה לרומן הגדול שלו, "התגנבות יחידים". בצבא שירת ביחידת מודיעין, וככל שהדבר יישמע מוזר - עד היום הוא מתקשה לפרט מה בדיוק עשה שם, נאחז בסודיות שהבטיח לצה"ל לפני שנים. את שם משפחתו המקורי, גלס, שינה בצבא לקנז, שם תנ"כי בעל צליל דומה.

אחרי השחרור נסע לפאריס ולמד תרבות צרפת בסורבון. כעבור שנתיים שב לישראל ולמד באוניברסיטה העברית פילוסופיה ושפות רומניות. את סיפורו הראשון, "יד ענוגה", כתב עוד בפאריס ושלח לכתב העת "קשת" שערך אהרן אמיר, בשם העט אבי עתניאל (שפירושו קנז, כי אביו של השופט התנ"כי עתניאל נקרא קנז).

ספרו הראשון, "אחרי החגים", פורסם ב-1964. אחריו, ב-1973, יצא לאור הרומן "האשה הגדולה מן החלומות", וב-1980 פורסם "מומנט מוסיקלי" ובו ארבע נובלות המתארות את תקופת ילדותו ונעוריו של קנז, תחילה בימי המנדט ואחר כך בישראל שאחרי קום המדינה.

ב-1986 פירסם את הרומן רחב היריעה שפרץ את דרכו לתודעה הציבורית וגם היה לרב מכר, "התגנבות יחידים". עלילת הרומן מתרחשת בבסיס טירונים בישראל של שנות ה-50 ומתארת חבורה של חיילים בעלי כושר גופני לקוי, בני עדות ושכבות חברתיות שונות. לאחרונה החליט הבמאי דובר קוסאשווילי לביים עיבוד קולנועי של "התגנבות יחידים".

לאחר מכן יצאו לאור הרומנים "בדרך אל החתולים" מ-1991 ו"מחזיר אהבות קודמות" מ-1997 (שעובד לסרט קולנוע בבימויו של עמוס גיתאי ונקרא "עלילה") וכן הספר "נוף עם שלושה עצים" משנת 2000 ובו רומן קצר ונובלה.

קנז גם היה בין עורכי הרבעון הספרותי "קשת" ובשנות ה-80 ערך עם יורם ברונובסקי את הירחון "מחברות לספרות". במשך השנים תירגם לעברית שורה של יצירות ספרות חשובות, בהן של סארטר, סטנדל, בלזאק, מוריאק, פלובר. בשמונה השנים האחרונות תירגם סדרה של ספרי ז'ורז' סימנון.

"דירה עם כניסה בחצר וסיפורים אחרים" כולל תשעה סיפורים שכתב קנז בעשור האחרון. גם אחרי שפירסם לא מעט רומנים ונובלות, ממשיך קנז לכתוב סיפורים קצרים - אקט עצמאי ואמיץ בעולם הספרות המסחרי שאינו מאמין עוד בקובצי סיפורים.

הוא כותב חסכני ומדויק. מרוחק. מרובד. חידתי. המשפטים שלו פועלים על הקוראים כמו דיקור סיני - מבלי להרגיש המחטים מגיעות לנקודות הכי פנימיות של הנפש ומחוללות שינוי.

הסיפור הראשון בקובץ, "בשר פרא, בשר זר", מתרחש במושבה בימיה הראשונים של המדינה ומתאר ניצולת שואה, הבטוחה כי בגופה צומח בשר נאצי. בסיפור "רגע מת בזיכרון" פוגשים ילדי המושבה את שוטה הכפר דאסה אליהו, שמסתתר בפרדס ומתגלה כיצור לא מזיק במיוחד. ב"חדר מספר 10" מלווה בן מסור את אביו הזקן לבדיקה אצל הרופא בבית החולים וחווה אתו את ההשפלה שבזקנה. ב"מקרה שיזף" נאלץ חייל פשוט לקבל עליו אחריות לעבירה שלא ביצע, והמקרה רודף אותו במשך השנים. שני הסיפורים הללו מבוססים על אירועים אמיתיים מחייו של קנז.

מדוע חזרת לעסוק בילדות ובחיי המושבה? האם יש בך געגוע לישראל של הימים ההם?

"מטבעי אני לא אדם נוסטלגי ואין בי שום התרפקות של געגוע לחיים במושבה, או לכל מקום אחר שהייתי בו. אני גם לא מתגעגע לילדותי. אבל לילדות ולמקום הגידול יש כוח מכריע בעיצוב האישיות שלנו, הם טבועים בזיכרונות שלנו, הטובים והרעים. בגילי המתקדם, אירועי הילדות והמושבה הם לפעמים בהירים וחיים בי יותר מהדברים שקרו לי בשנים האחרונות. לפני ימים אחדים פורסמה באינטרנט רשימת ביקורת על הספר, ואחד המגיבים כתב: 'באשר לערך יצירתו הספרותית של קנז, הדעות חלוקות. הפרובינציאליות של פתח תקוה קשה להסרה. היא טבועה עמוק בכל בני המושבה החביבה הזו'.

"זה נכון! אני מסכים עם כל מלה".

אף על פי שהוא כותב את רוב יצירותיו בצרפת, עלילותיו נטועות בישראל. עד כמה הוא חש קשור לחברה הישראלית ומעורב בה? "הישראליות היא הזהות שלי, הבית שלי", הוא אומר. "אני קשוב מאוד לשיח הישראלי".

לפני שנה וחצי, במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" שהוקדש לקנז במלאות לו 70 שנה, כתב בני ציפר שספריו אינם חינוכיים, כי הם לא מגוללים נרטיב ישראלי שלם ולא מייצגים תהליכים היסטוריים. הסיפורים מתרחשים בישראל משום שכאן הוא חי, אבל נדמה שהוא אינו מבקש לדון בהם בבעיותיה ובעתידה של הארץ. על כך אומר קנז: "ודאי שחשוב לי מה קורה ומה יקרה פה, אבל בספרים שלי זה לא בא לידי ביטוי כי כנראה הם מתרחשים בשכבת עומק אחרת".

אתה מאמין בנרטיב הציוני?

"אני לא מאמין בו אבל אני נאלץ לחיות אתו. אני לא ציוני. ציוני זה מי שמאמין שמדינה יהודית תפתור את בעיית האנטישמיות, ואני לא חושב כך. אבל זה לא אומר שצריך לפרק את המדינה. הציונים יצטרכו להגיע להבנה טובה ונוחה עם הפלשתינאים. אם אלה ואלה לא יהיו משוגעים, הם יוכלו להגיע לזה. אני מעוניין בשתי מדינות לשני עמים, לא בגלל שאלת הרוב היהודי, אלא כי אני רוצה שישראל תהיה מדינה שבה העברית היא השפה ההגמונית, והתרבות העברית מפותחת בה יותר מתרבויות אחרות, בדיוק כמו במדינות אחרות".

ההגמוניה של התרבות העברית מזכירה קצת את העמדה הכנענית.

"העמדה הכנענית יותר קיצונית ממני כי היא מבקשת להפוך גם את הערבים לעברים, ואני לא. שהערבים יהיו מה שהם רוצים להיות, ושאנחנו נהיה מה שאנחנו רוצים להיות, ולא נדרוך זה לזה על הרגל".

לא פעם מדברים על קנז כעל דמות מרוחקת, שבוחרת להסתכל על החיים מהצד ולכתוב. האם בעיניו זו עמדה נחוצה לסופר? "אני לא יודע, לא שאלתי את עצמי את השאלה הזאת אף פעם", הוא אומר. "אומרים שכל אמן חי חצי בפנים וחצי בחוץ. יכול להיות, אבל זה מעולם לא העסיק אותי".

לא אחת קורה שמצבים מחיי היום-יום שלו נכנסים לכתיבה. למשל, בסיפור "התיק השחור", שבו יושב בן להורים גרושים מול אביו, המרוכז בעצמו בלבד. "ראיתי את הילד הזה ואת סיפורו לנגד עיני במסעדה מזרחית בשכונת מגורי", הוא מספר. "ישבתי שם עם חבר ותיק. הילד, אשכנזי מהמעמד הבינוני, בא עם אביו, אף הוא אשכנזי מהמעמד הבינוני. על פי הסכם הגירושים בין האב והאם האשכנזייה, נפגש האב עם ילדו פעם או פעמיים בשבוע, לפנות ערב. הפעם בחר האב במסעדה הזאת, וכפי שמתואר בסיפור, הילד לא עניין אותו כלל, הוא לא החליף אתו אף מלה והעביר את הזמן בקריאת עיתונים שמצא שם ובשיחות טלפון, ומפעם לפעם דרש מהילד שיאכל חומוס. והילד בכלל לא אוהב חומוס. ישבנו סמוך לשולחנם. אמרתי לחברי שזה ממש סיפור מוכן לכתיבה".

נדמה שאהבה הורית היא נושא קרוב ללבו של קנז. "זכיתי באהבת הורים נפלאה, שללא ספק השפיעה עלי מאוד ונתנה לי מידה של ביטחון בעצמי", הוא אומר. "הנושא הזה מופיע בכמה מסיפורי הקובץ. הסיפור 'חדר מספר 10' הוא כמעט דיווח תיעודי. התפרצותו של הרופא על אבי היתה בדיוק כמו שהיא מתוארת בסיפור, ואני עדיין לא יכול להשתחרר מכאב העלבון ההוא, שהוטח באבי. הוא צורב בלבי עד היום".

מעל המצבים האכזריים לפעמים שהדמויות מצויות בהם, יש איזו רוח של חמלה שמרחפת מעליהן.

"זו מחמאה גדולה. אני דוחק את הדמויות למקומות לא טובים, משפילים, מביכים, ואחר כך צר לי עליהן. אולי זה מורגש בכתיבה".

כיום, כשקנז קורא באחד הספרים שפירסם בעבר, הוא מרגיש שמישהו אחר כתב אותם. לא הוא. מבין ספריו, הקרוב ביותר ללבו כעת הוא ספרו הקודם, "נוף עם שלושה עצים". "אם אדפדף בו לא אבוא במבוכה, כמו שקורה לי כשאני פותח ספר שפירסמתי בעבר", הוא אומר. "המבוכה הזאת נובעת מן התחושה שכתב את הספר אדם זר".

אמרת פעם כי אלמלא התחלת לפרסם בגיל צעיר, לא היית נעשה סופר כלל. האם ככל שמתבגרים הכתיבה נעשית קשה יותר?

"אכן, אני משער שאלמלא התחלתי לפרסם את ספרי בגיל מוקדם, לא הייתי נעשה לסופר כלל, מפני שהבגרות מוסיפה ביקורתיות וספקנות וכובד אחריות שהצעיר כמעט אינו מודע להם. הביטחון העצמי של הצעיר, אף על פי שהוא מגוחך קצת לפעמים, הוא המנוע שיביא אותו אל הישגיו הבשלים כעבור שנים".

ב-86' יצא לאור ספרך "התגנבות יחידים", שהיה לסימן ההיכר שלך. מה היה בו שגרם לו להצליח כך?

"אפשר אולי להסביר את ההצלחה הזאת בכך שהוא מבטא משהו מהישראליות האמורה לחבר בין כולנו. אחרת איך אפשר להסביר את זה שאחרי שנים כה רבות, כשישראל והחברה הישראלית וצה"ל השתנו מן הקצה אל הקצה, עדיין הספר מעורר עניין והזדהות בצעירים של היום, השונים כל כך מהצעירים של אז?"

על מה עוד היית רוצה לכתוב? באיזה נושא עוד לא נגעת?

"אני לא בוחר נושאים, הם בוחרים אותי ובאים אלי. אני באמת לא יודע, זה לגמרי ספונטני".