הצלחת נוחתת
יום שלישי 16 בספטמבר 2008 05:33 מאת: אסתר זנדברג
יש שקוראים לשמר את כיכר אתרים בשל שפתה האדריכלית הייחודית, שרק ביצוע גרוע וקמצני מנע ממנה להתרומם עד כה
הקולוסיאום בכיכר אתרים בתל אביב מחדש את פניו שוב (כמועדון חברים פרטי), ושוב ניצתת התקוה שאולי הפעם יקרה מה שהיה צריך לקרות כבר מזמן והכיכר תממש את הציפיות והחלומות שתלו בה הוגיה ומתכנניה ומעולם לא יצאו מהכוח אל הפועל. ה"מבנה העגול", כפי שנקרא במקורו בסתמיות ביורוקרטית שובת לב, נפתח עם חנוכת הכיכר בקיץ של 1975 כסניף יוקרתי של כלבו שלום ושמו "דראגסטור שלום" - גרסה ישראלית לחנות פריסאית ידועה. הדראג סטור היה החנות הראשונה בישראל שהיתה פתוחה אחרי שבע בערב. הוא התנוסס מעל הכיכר עגול כצלחת מעופפת, עצם לא מזוהה שנחת על תל אביב מעולמות אחרים. דוד אבידן בחר בו כרקע לסרטו "שדר מן העתיד", מי אם לא הוא.
התקוות שנתלו בכיכר היו גבוהות, וההתחלה מבטיחה. מכל הארץ הגיעו לחזות בפלא. ההצלחה הממשית היתה, עם זאת, קצרה. הדראגסטור קירטע, יחד עם הכיכר, וכעבור שנים ספורות נסגר. ב-1982 הוא נולד מחדש כדיסקוטק עם השם המפוצץ "קולוסיאום" שפתח איש העסקים סמי הירש. עיצוב הפנים היה גרנדיוזי עם ריפוד בצבע כסף. מגלשה חיברה בין הקומות. באירועי הפתיחה הופיעה הזמרת השחורה המחשמלת גרייס ג'ונס בעלת מראה טרנסג'נדרי ותסרוקת מרובעת. אבל דבר לא עזר. הקולוסיאום פעל עד סוף שנות ה-90 ומאז שקע בלימבו. הכיכר שקעה עוד לפניו.
כיכר אתרים - מבנה-על ברוח התקופה שיתכנן האדריכל יעקב רכטר (עם זרחי ופרי ובשיתוף ויטקובר) - נהגתה בשנות ה-60 כחלק מתוכנית לפיתוח חוף הים בתל אביב, ונחנכה אחרי עיכובים רבים בתכנון, בבנייה ועלות שתפחה פי שניים וחצי מהמתוכנן. היא שווקה כ"פנינת פיתוח חוף הים", ספינת הדגל של האדריכלות, התיירות והכלכלה הישראלית שתפנה את פני העיר הימה. אך עד מהרה עלתה על שרטון. יהיו הסיבות לכישלון והאשמים בו אשר יהיו - אבל במקום לנסות להציל את הכיכר, היא הוטבעה שוב ושוב מתחת לאש צולבת של שנאה וביקורת, ואנרגיות מיותרות שהושקעו בביקורת ובנבירה אובססיווית בכישלון.
נגד הסדר הקפיטליסטי
בגל הביקורת הראשון נתלה הכישלון בחשודים הרגילים בפרויקטים אדריכליים - בתכנון, בעיצוב, בביצוע ובתחזוקה, ובפרוגרמה ובקונצפציה עצמן. הסכמה רחבה היתה על שיטת הניהול - הכיכר היא למעשה בית משותף שגורלו מופקד בידי 200 בעלי נכסים שלעולם לא יכולים להגיע להסכמה על דרך פעולה משותפת. עיריית תל אביב, שגם היא "דייר" בבניין, לא השקיעה די מאמצים בפתרונות. בראיון לעיתון "העיר" בשנות ה-80 אמר רכטר: "אני לא רוצה להגיד שאני לא אשם, אבל חלק גדול מהכישלון הוא בכסף. העסק הזה נבנה בפרוטות ובצורה בלתי אחראית. זה היה חלום בשבילי. פיתחתי רעיונות וצורות, והחלום של להשתמש באבן בכיכר הזאת. אז לקחו אבן חרא וקבלן חרא וזה מה שיצא. רעיונות נפלאים שהתחרבנו".
בשנים האחרונות התרחבה הביקורת על הכיכר להקשרים פוליטיים ולביקורת התרבות. במאמר בספר "יעקב רכטר, אדריכל", שראה אור ב-2003, תולה חוקרת התרבות תמר ברגר את הכישלון בכך שהכיכר תוכננה באופוריה שאחרי מלחמת 1967 אבל נחנכה במשבר שפרץ לאחר מלחמת 1973. בספרה "רגעי תיקון" מ-2008 טוענת האדריכלית טלי חתוקה כי תפישת הכיכר כמוקד סגור וממוסגר "עמדה בסתירה לאפשרויות שמציע חוף הים להתנתק מהמולת העיר ומהקפיטליזם הצרכני", וכי התכנון האדריכלי העצים עוד יותר את "הסדר הקפיטליסטי". "הציבור בחר שלא לציית לסדר שנכפה עליו", היא מוסיפה, "והתוצאה היא כישלונה של כיכר אתרים".
באופן פרדוקסלי, הרחבת היריעה דווקא העניקה לכיכר לגיטימציה והחזירה אותה לחיק הציוויליזציה. גם העיסוק של השנים האחרונות באדריכלות "הפרויקט הישראלי" - העשורים הראשונים להקמת המדינה - מעניק לכיכר הזדמנות שנייה. "זה מה שעשינו כאן לטוב ולרע, ועם זה צריך לעבוד", אמר האדריכל צבי אפרת, אוצר התערוכה "הפרויקט הישראלי" ועורך הספר בשם זה, בראיון ל"הארץ" לרגל צאת הספר ב-2005. כך שנדמה שהזמן בשל עכשיו להניח למשקעים הישנים ולהפוך דף. עד כה הושקעו כל המאמצים והאנרגיות ברע שנעשה בכיכר ומעט מאוד בטוב שנעשה בה ובטוב שאפשר לעשות בה בעתיד. עם זה צריך להתחיל לעבוד.
ד"ש מאוסקר נימאייר
כישלונה של הכיכר הוא אולי קולוסלי אבל כך גם הפוטנציאל האצור בה, כהפסקה היחידה בקו החוף התל-אביבי וכנקודה שבה התנועה נעצרת לרגע מהשעיטה קדימה. מבעד להשחתה, האדריכלות בכיכר מלהיבה, ופרטי הבנייה ומשחקי האדריכלות, גרמי המדרגות הלולייניים ויער הפלא של פטריות הבטון, שמעליהם מתנוססת הצלחת המעופפת של מבנה הקולוסיאום כדרישת שלום מהעתיד (ומאוסקר נימאייר, קיסר הצלחות האדריכליות המעופפות), מציתים את הדמיון היום יותר מאשר אי פעם. באדריכלות הישראלית בת הזמן הנוכחי אפשר רק לחלום עליהם.
"את השפה של הכיכר כבר לא מדברים", כתבה ברגר במאמרה, "וזו כמובן סיבה טובה להיאבק על קיומה". הבון טון הפופוליסטי בישראל הוא לייחל שהכיכר תקרוס בפיגוע או רעידת אדמה. אבל מול האלימות שבפנטסיית ההרס, נשמעים באחרונה גם קולות אחרים - אם כי לא בתנופה מספיקה כדי לחולל שינוי בפועל - המצביעים על מה שיש בכיכר ולא על מה שאין או חסר בה, ועם זה הם מציעים לעבוד.
אדריכלות התקופה שכיכר אתרים מייצגת אותה בדרכה השאפתנית עוברת כיום תהליך של רהבילטציה גם בזירה הבינלאומית ומעוררת עניין רב. במידה רבה היא אפילו הופכת לנוסטלגיה. נדמה שבשביל להוריד את הכיכר מהשרטון שעליו היא תקועה ולהסיר ממנה את הסטיגמה שדבקה בה - גם קאמבק נוסטלגי הוא לגיטימי.
"אנחנו מזילים ריר ממה שאפשר לעשות בכיכר הזאת", אמרו לפני כמה שנים האדריכלים אריה פרנקו, שי הינדי ורם פאר שפתחו משרד בכיכר (שבינתיים נסגר). כמי שלמדו בחו"ל ושהו תקופות ממושכות מחוץ לישראל, הם היו, כדבריהם, "משוחררים ממטענים ודעות קדומות כמו שיש לאדריכלים כאן", ולא עיקמו פנים. גם אדריכלים זרים שמגיעים למקום הזה עומדים משתאים. "מה הבעיה לנקות את המפלס התחתון, לסגור אותו בזכוכית, ולמזג ולפתוח קניון", שאלו אז פרנקו, הינדי ופאר. ובאמת מה הבעיה? גם קניון הוא לגיטימי, אם לא חבל הצלה ממש. ימים יגידו אם הקולוסיאום יהיה מנוף לתחייתה של הכיכר, אבל הספירה לאחור החלה.