יעקב כהן בתפקיד ג'ון סטיוארט

יום רביעי 03 בספטמבר 2008 05:34 מאת: רותה קופפר

יעקב כהן מגשים חלום ומגיש את "עד כאן", סאטירה על מהדורת חדשות בנוסח "דיילי שואו" האמריקאית, ורוצה "לפוצץ את הבלון הנפוח שנקרא חדשות"

"האיש האמין ביותר בארצות הברית" - זו הכותרת שניתנה לראיון נרחב שהתפרסם לפני שבועיים ב"ניו יורק טיימס". האיש שזכה להגדרה הזאת הוא ג'ון סטיוארט, מגיש תוכנית הסאטירה היומית המעולה "דיילי שואו". סטיוארט, שכבר נקשרו לו כתרים אין-ספור, חושף את כל הספינים וההתחכמויות של ההנהגה האמריקאית ושל מי שמסקר אותה. בישראל משודרת גרסה של התוכנית הזאת בערוץ יס ישראלי. שמה "עד כאן", וכמו המקור, זאת תוכנית סאטירה המתחפשת למהדורת חדשות, עם כתבים, פרשנים, כתבות מצולמות ומגיש. בעונה הראשונה של התוכנית שימש בתפקיד הזה אורי גוטליב. את העונה השנייה, שתסתיים בסוף החודש, מגיש הסטנדאפיסט יעקב כהן.

כהן, סטנדאפיסט ושחקן מצליח, נמצא רק בתחילת דרכו הטלוויזיונית בכלל ובתוכנית זו בפרט. יהיה זה מגוחך לצפות ממנו להיות בעל מעמד כשל סטיוארט, שבינתיים גם הספיק להנחות שני טקסי אוסקר, ששודרו בכל העולם. לתוכניתו של סטיוארט, בערוץ הנישה קומדי סנטרל (וכאן ביס סטארס 3 ובסי-אן-אן), יש השפעה פוליטית גדולה יותר בארצות הברית מאשר לרוב מהדורות החדשות, והוא גם העורך הראשי שלה. "הדיילי שואו" משודרת זה שנים, ול"עד כאן" עדיין לא ברור אם תהיה עונה נוספת. ובכל זאת, מדובר בתוכנית כמעט זהה, ואנשי הגרסה הישראלית מקפידים לעקוב אחרי זו האמריקאית.

כהן מספר כי צפה בתוכנית המקורית "כדי לראות מה אני עושה. קשה לי להתחבר לדברים אמריקאיים. אמרתי לעצמי 'זה יפה, זה טוב', אבל לא ידעתי איך עושים את זה לישראלי". מהמעמד שיש לתוכנית בארצות הברית הוא לא מתרשם. "רצינו אמריקה - קיבלנו את הזבל של אמריקה", הוא אומר. "אני מאמין שהתוכנית שלנו תתפוס ככל שיהיה לה יותר ותק באוויר".

כהן אמנם שותף לכתיבת הטקסטים, כפי שהוא מסביר, אבל לא כותב אותם לעצמו. הוא שחקן מנוסה, ששיחק בסאטירות גדולות של חנוך לוין, וסטנדאפיסט משובח. לפעמים בתוכנית נדמה שהוא נצמד קצת לקריאה של הטלפרומפטר, אבל כשהוא מאלתר וגולש לחומרים שלו, הקסם שלו חוזר. כאשר צופים בלקט של התוכנית באינטרנט באתר של יס, מקבלים תוכנית מכווצת אבל מצחיקה, עם קטעים טובים מאוד של הכתבים-לכאורה וביניהם עמי סמולרצ'יק, יניב פולישוק ותומר שרון - חוויית צפייה הרבה יותר טובה מזאת שבתוכניות המשודרות בכל לילה; מה שמעלה את המחשבה שאולי במקום קטן זה - שבו אמנם אירועים אקטואליים למכביר אך ערוצי תקשורת מוגבלים - היה טוב יותר אילו התוכנית היתה שבועית ולא יומית.

כולם חשבו כמוני

לפני שלוש שנים אמר כהן בראיון עיתונאי שהוא משתוקק לעשות טלוויזיה. כעת החלום התגשם. "זאת הפעם הראשונה ששואלים אותי מה אני עושה בטלוויזיה ואני יודע מה לענות", הוא אומר. "בדרך כלל אתה עובד על פורמט, ושואלים אותך על מה התוכנית, ואתה אומר 'כל מיני, זה מצחיק'. זאת הפעם הראשונה שאני יודע מה להגיד - אני עושה סאטירה חברתית, פוליטית.

"אנחנו תמיד נעסוק בחומרים חשובים", הוא מוסיף. "הייתי רוצה שיגיעו לתוכנית שלנו פוליטיקאים מהשורה הראשונה, ולשאול אנשים כמו אהוד ברק מה יש לו להציע אחרי שהוא כבר התרסק. מובן שחשוב לנו להצחיק. אף על פי שלפעמים אני אומר דברים בצורה הישירה ביותר, בלי רצון להצחיק. לעולם לא נדבר על דברים לא חשובים, גם אם הם מצחיקים. חשובה לנו מאוד האמירה".

ומהי האמירה?

"תלוי בנושאים".

דוגמה לדברים ישירים שנאמרים בלי רצון להצחיק הוא מביא ממופע סטנד-אפ שהעלה לפני שבועיים בצוותא בתל אביב: "פתאום יצא לי לדבר עשר דקות רק על גלעד שליט. על זה שהילד הזה שם. עוד מעט לא יישארו אסירים להחליף. לא שאכפת לי לתת אסירים עם דם על הידיים, על כל הגוף שיהיה להם, אני רוצה את הילד הזה חזרה. והקהל מחא כפיים, כולם חשבו כמוני".

כאיש סאטירה אתה לא מודאג מכך שכולם חושבים כמוך?

"מה זה כמוני? בעניין הספציפי הזה. במופע שלי אני אומר הכל, אם זה מתאים למקום, לזמן ולמצב. אני יכול להגיד שאני בעד פינוי התנחלויות, אבל גם נגד זה, כי נורא שלא טיפלו בהם עד הסוף".

יעקב כהן: "הייתי רוצה שיגיעו לתוכנית פוליטיקאים מהשורה הראשונה"

נוסף על שליחת חצים חברתיים ופוליטיים, "עד כאן" גם מבקשת לבקר את התקשורת האלקטרונית. "אני חושב שאנחנו מפוצצים את הבלון הנפוח שנקרא 'חדשות', על כל ארשת החשיבות שלה; בעצם הם עוסקים הרבה מאוד בבידור וסלבריטאים", אומר כהן. "יש תוכנית עכשיו בערוץ 2 שנקראת 'מה קורה' עם לינוי בר גפן, שהיא על הכיפאק, אבל מה ההבדל בינה לבין התוכנית של יונית לוי? היא לוקחת את זה בקלילות, סבבה, וההיא עם ארשת של חשיבות, אבל בינינו זה בידור וזה בידור".

ובכל זאת, הוא מציין: "אני איש חדשות, אני מאוד אוהב לשמוע רדיו. אני קם בבוקר ומקשיב לרפי רשף, אחר כך רזי ברקאי. זה מרגיע לי את היום. עיתונים אני קורא פחות".

האם כמגיש תוכנית כזאת אתה מייחל קצת לחדשות רעות?

"לא יהיו טובות", הוא פוסק.

אני נראה לך דוס?

כהן, בן 49, בא ממרוקו לישראל כשהיה בן שש, גדל במשפחה של 11 נפשות במגדל העמק וביסס חלק ניכר מהסטנד-אפ שלו על החיים שם. מגיל 21 הוא חי בתל אביב. הוא נשוי לצלמת טירנית ברזילי ולזוג שני ילדים. כל אחיו, פרט לאחותו הבכורה, עזבו את מגדל העמק. הוא השישי בין האחים - "שלוש בנות, שלושה בנים ועוד שלוש בנות", כדבריו. "אני הבן הקטן".

"אי אפשר להבין את הפסיכולוגיה של המשפחה, אל תנסי", הוא מוסיף. "אלי היה הבן הבכור, ואוו! אבא שלי לא נתן לו לעשות כלום - שאלי ירים משהו שנפל, מה פתאום? זה עלול לכאוב לו ביד. אבל אף אחד לא נפגע מזה, לא היה 'למה הוא כן ואני לא?' מה פתאום. כשיש תשעה אחים אין מקום להיפגע. הייתי מאוד קשור להורים שלי, הורים מקסימים. היתה אווירה טובה בבית תמיד. אני מתגעגע אליהם מאז שנפטרו".

לסטנד-אפ שלו נלוותה תמיד ביקורת חברתית. הוא זוכר שכאשר הופיע בערוץ 1, בתוכנית של אהוד מנור, קיצצו קטע שלדברי הבכירים ברוממה "היה עדתי מדי". הוא עדיין מתקומם על עוול שנעשה לשחקנים כמו יוסף שילוח, לדבריו. כעת הוא משתתף בהצגה "הנהג של מיס דייזי", סיפור של חברות בין גבירה לבנה וגזענית לנהג השחור שלה בדרום ארצות הברית. כאשר הוקרן בקולנוע הסרט שעל פיו הופקה ההצגה, נטען שהוא עושה רומנטיזציה של יחסי אדונית ונתין. כהן לא מקבל את הביקורת.

על הסטנד-אפ שלו, שהיה בועט ועכשיו אינו, הוא אומר: "לאט לאט אתה נהיה יותר עגול, אתה מדבר על הבית, על האשה, על הלידות, קצת על הפער החברתי, על הדברים המוזרים שמגישים לך במסעדות גורמה, שלא התרגלתי אליהם".

אף על פי שאתה יושב כאן בבית הקפה הקבוע שלך בכיכר המדינה וחי בשכונה.

"כן, לא תראי אותי במסעדה עם שרימפס".

סביר שזה קשור גם לענייני כשרות. באחרונה, בכתבה על אשתו טירנית ברזילי שהציגה תערוכת צילום, נודע כי הזוג חזר בתשובה. "אני נראה לך דוס?" שואל כהן. "אני לא מופיע בשבת. יש לי ילדים, אני רוצה לראות אותם. במשך השבוע, יום אחד אני באילת, יום אחר באולפן, מחר אני בטבריה. יש יום אחד שאני עם המשפחה. זה חיזק אותי. אני בא מבית מסורתי, אני מאוד אוהב את זה, כיף לי לשמור שבת ואני גם שומר על כשרות".

הוא גם שולח את ילדיו לבית ספר דתי. "קודם כל זה משום שאשתי משכה לשם. ולא היתה לי בעיה עם זה. ראיתי ילדים בבית ספר החילוני ליד הבית שלי בהפסקות שותים רדבול. משהו קצת השתבש אצלם, משהו השתחרר והוא לא נכון. כנראה שיחררנו בבת אחת את העגלה והיא התחילה להתגלגל במדרון. בשישי בערב אתה מסתובב, ואלוהים ישמור. כמה שאנחנו היינו עושים שטויות כשהיינו ילדים, היינו חוזרים הביתה בזמן. אני גדלתי עם הבנה שיש קווים אדומים, ולא היה צריך להגיד לי, כי ידעתי בעצמי".

האם אין ניגוד בין להיות קומיקאי העוסק בסאטירה לתפישת עולם של אדם דתי?

"זה לא תלוי בקומדיה, זה תלוי באדם. הנה, לדוגמה, אני לא מצליח להצחיק את הילדים שלי. אני לוחץ. החברים צוחקים, והילדים שלי: 'אבא, עזוב, תתפנה לעיסוקים שלך'. אחי הגדול בא, עושה 'פססס', והם נקרעים. כנראה אי אפשר להיות גם אבא וגם מצחיק. את מבינה, זה לא קשור לקומדיה, זה קשור לאדם".

אתה לוקח את מה שאתה רוצה מהדת?

"הלוואי שהייתי יכול לקחת עוד. יכול להיות שבעוד עשר שנים תהיה כיפה, אבל זה לא העניין".

נכון. השאלה היא אם תפסיק להופיע.

"זה לא נראה באופק".