רץ להראות את השירים לאלתרמן

יום שישי 15 באוגוסט 2008 00:16 מאת: שירי לב-ארי

הלית ישורון זוכרת נער "שבשבילו השירה היתה הימלטות מבית הספר, מהחיים, מהעדרו של אב". מנחם פרי מספר על "אדם שהיו לו פחדי מוות וכיסופי מוות בה בעת". מדוע נשכח יאיר הורביץ והאם ספר חדש המאגד את שיריו יחזיר אותו לתודעה?

20 שנה עברו מאז הלך לעולמו המשורר יאיר הורביץ, הצלע השלישית, הפחות מוכרת, הנשכחת, של משולש המשוררים שכלל גם את יונה וולך ומאיר ויזלטיר. וולך מתה ב-1985 ממחלת הסרטן, הורביץ מת שלוש שנים אחריה, בשעה שחיכה להשתלת לב בבריסל. וולך היתה בת 41 במותה, הורביץ בן 47.

מדוע השתכחה שירתו של הורביץ עם השנים? אולי מפני ששיריו עמומים מעט, מלאי דימויים ואסוציאציות, לא תמיד קלים לפיענוח. אולי מפני שלא היה כאן כדי להתראיין לכלי התקשורת, להשמיע את דעתו על המצב וליצור כותרות. ואולי פשוט מפני שכוחן של שירתו ואישיותו היה אחר מזה של משוררים אחרים בני דורו.

בימים אלה רואה אור הספר "כל השירים" של יאיר הורביץ, המאגד את כל שיריו (הוצאת הספרייה החדשה והקיבוץ המאוחד). את האוסף ערך מנחם פרי, שהיה ידידו של הורביץ. האם הספר יחזיר כעת את הורביץ לתודעתם של קוראי השירה? אולי. לפני כחודש קיימו בירושלים אירוע ספרותי לזכרו, וב-4 בספטמבר יתקיים אירוע דומה בצוותא בתל אביב.

הורביץ, שהיה לו חלק פעיל במהפכת השירה שהתרחשה כאן לפני כמה עשורים, מת ביולי 1988. הוא השאיר אחריו אז אם, אח ואחות. "ילד ערירי", קרא לעצמו באחד משיריו. הורביץ היה נשוי וגרוש פעמיים. בפעם הראשונה התחתן עם השחקנית עדה ספיר, ובפעם השנייה עם רחל בקר (ראו מסגרת).

לפני שיצא לבריסל התקיים בתיאטרון הבימה מופע התרמה למימון הניתוח שלו. שר החוץ אז שמעון פרס התקשר אליו מן המופע ושוחח אתו בטלפון. הורביץ נשמע נרגש מן המחווה, אבל כבר באותו יום הורע מצבו.

בחייו פירסם הורביץ 12 קובצי שירה ועוד ארבעה ספרי מבחר. בין ספריו: "שירים מן הקצה הנמוך", "שירים ללואיס", "בעיר שרקיעים לה אין ומרגועה מחסה", "נרקיסים למלכות מדמנה", "אנטומיה של גשם", "ארץ בחירה" ו"ציפור כלואה".

תצלום: אמנון וינשטיין

אלה שהכירו אותו מספרים שהמוות ריחף מעליו כצל. כל חייו, הם אומרים, היו מעין הכנה לקראת הפגישה עם המוות, שהיא אולי הפגישה המיוחלת עם אביו, שמת כשהורביץ היה בן שבע. השם הרשמי של מחלתו היה "פרפור פרוזדורים" - הורביץ כתב מחזור שירים שלם בשם הזה. את הביוגרפיה שלו, המחלה והמוות, הוא הפך לשירה.

היתמות שינתה את חייו

יאיר הורביץ נולד ב-1941. בילדותו בילה שעות רבות במאפייה של אביו ברחוב חולדה בתל אביב. הלחם חולק אז באמצעות מרכבות עם סוסים. יום אחד התקרב אל אחת המרכבות. "ניגשתי ללטף את הסוס ואז הוא הוריד לי בעיטה במפתח הלב, המקום הרגיש ביותר, תרתי משמע, של האדם הורביץ", סיפר פעם בראיון.

כשהיה בן שבע מת אביו ממחלת הסרטן. היתמות שינתה את חייו. הוא כמעט לא אכל ושקל 29 ק"ג. אמו שלחה אותו להבריא במוסד "אונים" בכפר סבא, ושם כמעט טבע בבריכה. "כל היום בכיתי כי התגעגעתי לאמא", סיפר. שנות נעוריו היו שנים של יתמות ובדידות. ילד ג'ינג'י, יתום מאב, עצוב וחריג. בגיל 15 החל לכתוב שירים, ונהפך במהרה למושא ללעג בקרב חבריו. "הכרתי אותו בתור הילד שאין לו אבא", מספרת המתרגמת והעורכת הלית ישורון, שלמדה אתו באותו מחזור ב"תיכון חדש" בתל אביב. "ההתנהגות שלו בכיתה מול המורים, האופן שבו הסתדר או לא הסתדר אתם, התום שלו - אלה לא דברים שמבטיחים חיים טובים בגיל הזה.

"לעומת בנים אחרים בכיתה הוא היה נורא תמים, תמוי. לא ידענו איך לאכול אותו, איך לפרש את העצב שלו, או את האובססיה שלו לשירה. בשבילו השירה היתה גם מקום להתבטא וגם הימלטות מבית הספר, מהחיים, מהעדרו של אב. הוא היה רץ להראות את השירים שלו לאלתרמן. הייתי יורדת ברחוב שינקין ורואה את יאיר עומד ליד בניין 'דבר'".

ישורון מספרת על כינוי הלעג שדבק בו - לאוס, שפירושו בגרמנית כינה. "לאוס, כלומר אל תבלבל את הראש", היא אומרת. "שנים אחר כך הוא הסביר שלאוס היה על שם בירת קמבודיה, אבל זה לא נכון. הצלילים של המלה הזאת נכנסו אחר כך לשיריו, עם דמויות שנקראו בשמות כמו לואיס, סלויון, סהלי. את ההומור שלו גילינו הרבה יותר מאוחר".

פגישה בשבת בבוקר

יום אחד, כשכל חבריו יצאו לטיול, הלך הורביץ לאירוע ספרותי לכבוד ספרו של נתן אלתרמן, "עיר היונה". למחרת בצהריים זיהה את אלתרמן יוצא ממונית ברחוב דיזנגוף פינת נורדאו בתל אביב. הוא עקב אחריו וגילה היכן הוא גר.

הורביץ שלח לו שני שירים פרי עטו, ואלתרמן הזמין אותו לפגישה בשבת בבוקר. מאז היו השניים נפגשים בביתו של אלתרמן (ויש אומרים כי הורביץ היה בין המעטים שאלתרמן הכניס לביתו). הורביץ היה בא לבקר את המשורר פעם בשבוע, מראה לו שירים, מקבל הערות, מתקן. ב-1957 מצא אלתרמן לנכון לפרסם שיר ראשון של הורביץ ב"דבר".

בגיל 16 עבר הורביץ התקף לב, התמוטט ונפל ברחוב, ואז אובחן בלבו מום. בשל כך שוחרר מן השירות בצה"ל. עד מהרה נהפך אלתרמן למעין תחליף אב. כשהורביץ שוחרר מהצבא היה זה אלתרמן שדאג לאשפזו בתל השומר לבדיקות רפואיות. כשקיבל אלתרמן את פרס ביאליק לשירה, התלווה אליו הורביץ לטקס. ב-1986 הורביץ קיבל את הפרס לשירה ע"ש אלתרמן בשנה הראשונה לקיומו של הפרס.

"הוא דאג לי כמו לבן", סיפר הורביץ בראיון לעיתון "חדשות" ב-1986. "הוא היה לוקח אותי ל'המוזג' ואומר למלצר: תן לנער חומוס עם טחינה בריא מאוד, ומרק גולש בריא, וככה חשב שהביא עלי מרפא".

בשנות ה-60 התיידד הורביץ עם שני משוררים בני דורו, וולך וויזלטיר. השלושה בילו יחד שעות וימים, חלקו זה עם זה כמעט הכל, לרבות פרשיות אהבה.

בראיון אתו אמר פעם ויזלטיר שהמשותף לשלושתם היה העדרו של אב בחייהם. דבר נוסף שחיבר ביניהם היה המרד בדור המשוררים שקדם להם, בשנות ה-50. פרט לכך, דרך השירה שלהם היתה שונה.

"היינו, כפי שיונה התבטאה, כמו משפחה", סיפר הורביץ בראיון. "זה היה אינטנסיווי. לפעמים היינו יחד כל שעות היממה, מלבד שעות שינה, אבל כל אחד שמר על הקווים המאפיינים שלו".

בספרו "יונה וולך" כותב יגאל סרנה: "הכל קרה בחבורה או סביבה. חיים היו זה בתוך זה, ובלי וידויים ידעו הכל איש על רעהו. לפעמים חלקו אותן אהבות... כך גם חברותיו של יאיר, שיונה חטפה ממנו לפעמים: נערה צרפתייה שיונה לכדה אצלו ולקחה למיטתה, חברתו (שוש) שוורץ, שאיירה את ספר השירים שלו 'בעיר שרקיעים לה אין ומרגועה מחסה', ויונה שבתה את לבה לזמן קצר. 'לעתים הרגשתי שאני משמש הסוואה', יכתוב יאיר בדכדוך... הוא דיבר בערגה על אידיאל של אשה בלתי מושגת וההגשמה גררה תמיד אכזבה".

הורביץ נחשף לקהל הרחב פחות מוולך ומוויזלטיר. הוא היה מודע לכך, וזה לא הפריע לו. "מה שחשוב זה מידת האמון והאהבה שחש אליך ציבור קטן", אמר בראיון. "ליונה היה רצון לפולחן עצמי, היא לא החמיצה דיבור כלשהו במקומון או בעיתון נשים. למאיר יש מטבעו כוח מנהיגות... אני חסיד של זכות הגמגום... לי אין צורך בליטוף הזה. אין לי צורך להיות פודל חברתי".

ניצחון על אויביו

"נקודת המוצא שלי לגבי שירה", אמר הורביץ בראיון, "היא שלא טוב היות האדם לבדו. אבל במקומות החבויים ביותר, הוא לבדו לעולם. אף על פי כן, האדם בעולמנו מחפש דיאלוג. האמנות באה לענות על הצורך הזה של דיאלוג, במקום שאין בו דיאלוג".

במשך שנים התפרנס הורביץ מעבודתו כסדר ניקוד, והצטיין בזה. בשנות חייו האחרונות התאהב בשירה הסקוטית, תירגם ממנה, והתיידד עם משוררים מאירלנד ומסקוטלנד. במיוחד אהב את המשורר יו מקדרמיד.

קצת אחרי מותו הלחין שלמה גרוניך שני שירים של הורביץ: "בשעת ההתבהרות" ו"פתח לי שער". באחרונה הלחינה המוסיקאית שרה שהם כמה משיריו.

מנחם פרי העריץ את שיריו של הורביץ עוד לפני שהכיר אותו. "אפילו כתבתי שירים שהיו חיקויים שלו", הוא מספר, "אבל הפסקתי עם זה כשהכרתי אותו".

בהשוואה לוולך ולויזלטיר, השירה של הורביץ פחות מובנת.

"יש שמועה כזאת, אבל זה כישלונה של ביקורת השירה. קראו אותו יותר מדי שנים כ'שורות נפלאות וקסומות' אבל לא מעבר לזה, וזו החמצה. השירה שלו כולה מטאפורית, הוא מתאר מצבים נפשיים. החצי הראשון של שירתו הוא ההתמודדות עם מות אביו, והחצי השני הוא ההתמודדות עם מותו שלו.

"הוא היה אדם חולה, היו לו פחדי מוות וכיסופי מוות בה בעת, כי המוות היה כרוך במפגש עם אביו. אנשים אמרו שהוא היפוכונדר והוא כעס על כך, הוא היה מנתק קשרים עם אנשים שלא האמינו לו. כשנודע שצריך להשתיל לו לב, זה היה כמו ניצחון על אויביו הספקניים".

שפת השירה של הורביץ, אומרת ישורון, היתה אחרת מזו של וולך וויזלטיר. "בשעה שהשירה סביבו היתה בוטה ופתוחה, יאיר נשאר סובלן וסגור. הוא כתב את 'נרקיסים למלכות מדמנה'. היו לי על זה שיחות אתו: למה אתה צריך נרקיסים כשיש מסביב מדמנה? השירה אז עסקה במדמנה, והוא התעקש לעסוק בנרקיסים. לדעתי, שיא יצירתו הגיע בשלב מאוחר יותר, עם הקובץ 'ציפור כלואה'".

"הסדר מופתי וטהור:/ בראשית השמים והארץ,/ החושך והרוח,/ המים והאור./ כל הצבור בענן שברירי/ כמו נולד לראשית הפוכה:/ האור נאסף למקווה, כוויה,/ לפקעת חשוכה, אטומה./ אז מן הארץ ציפור הנשמה ממריאה לשמים ונהפכת לרוח.// בנחלה הרחבה, במנוחה הרבה,/ הרוח בשלל לשונותיה משמיעה/ ואין שומע קולה./ ובמקום ההוא אין מבדיל עוד/ בין מים למים,/ בין גוף לעפר". (מתוך "ציפור כלואה", 1987)

"קיננה בו כמיהה לעוף לשמים" רחל בקר, שהיתה נשואה ליאיר הורביץ בין 1978 ל-1981, נזכרת בין 1978 ל-1981 היה יאיר הורביץ נשוי לרחל בקר (היום בקר-עמיר), שלה הוריש את זכויות היוצרים על יצירותיו. בשנים שאחרי גירושיהם נשארו השניים בקשר חברי קרוב. "יאיר לא היה אדם שמתחשבן או נוטר טינה, הוא רצה לפתוח דף חדש ואפילו השתעשע ברעיון שנינשא שוב", מספרת בקר. כשהכירו, ב-1975, בקר היתה סטודנטית לפילוסופיה וללימודים קלאסיים באוניברסיטת תל אביב. הוא כבר היה משורר מוכר. "היה לי ידיד שהיה לו פאב בתל אביב. ערב אחד הוא ביקש שאבוא להחליף אותו לכמה שעות כדי להשגיח על הקופה", מספרת בקר. "באותו ערב נכנסו לפאב שלושה גברים שלא הכרתי ואחד מהם היה יאיר. התפתחה בינינו שיחה וכך התחיל הקשר". ההיכרות ביניהם באה שנים רבות אחרי ימי וולך-ויזלטיר-הורביץ. "רציתי להתרחק מהעולם הזה ככל האפשר", היא אומרת. "אולי נראיתי לו אדם שפוי בסביבה האגוצנטרית של האמנים סביבו". בין שיריו האהובים עליה, הפואמה "תום ותהום וקיים" על מות אביו, "אחדות אפור" ו"לאהבתי, כשתשכים". "השירים שלו נובעים ממעמקים בלתי מפוענחים, הם מאוד מורכבים וחמקמקים", היא אומרת. את מוצאת את עצמך בשירים? "כן. יש שירים שהוא הקדיש לי, אבל קשה לי לעתים לקרוא אותם, כי הם רוויים אכזבה, כאב וצער שלכאורה אני גרמתי. יאיר היה אדם תזזיתי, חסר מנוחה, היה בו איזה אי שקט פנימי, שעשה אותו לעתים לדברן כפייתי. עם זה הוא היה אדם מיוחד, אדם נפלא, משורר נפלא. טוב לב, אנושי, לא מתנשא, היתה לו חמלה כלפי בני אדם. אבל לצד היותו משורר גדול הוא רצה להיות אדם נורמטיווי, להתחתן ולהקים משפחה. לא היה פשוט לחיות עם אדם דומיננטי, נמרץ וחסר מנוחה כמוהו". בקר, כיום נשואה בשנית, לא שמרה על קשר עם ידידיו המשוררים ואנשי הספרות. במשך שנים עבדה כעורכת לשונית, ובשנים האחרונות היא עוסקת בלימוד מדיטציה טרנסצנדנטלית. "יאיר מאוד אהב את ההגדרה שלו כמשורר מינורי שפורט על דקויות, ללא אמירות ברורות וחוצבות להבות. האירוע המכונן בחייו היה מות אביו. מאז הוא כל הזמן התגרה במוות. ליאיר היה אמנם מום בלב, אבל הרופאים חזרו והדגישו שיוכל להאריך ימים אם רק ישמור על עצמו. אבל הוא לא שמר, הוא המשיך לשתות בירה ובעיקר לעשן כמו קטר. בהמתנה להשתלה בבריסל הוא התקשה לעמוד בציפייה ובמתח. הוא יצא לרומם מעט את רוחו עם בירה וסיגריות ולמחרת היום הוא נפטר. "הגעגועים לאבא ליוו אותו מילדותו ועד מותו. בילדותו סיפרו לו שאבא עלה לשמים ומאז קיננה בו כמיהה לעוף לשמים ולפגוש את אביו. אולי מכאן נבעו פחדי הטיסה שלו ואולי גם מכאן נבע איזה יצר של הרס עצמי".