הדינוזאורים נכחדו תחת קיר הרעש

יום חמישי 12 ביוני 2008 05:20 מאת: בן שלו

התחושה אחרי ההופעה טובחת האוזניים של "דינוזאור ג'וניור" היתה שהלהקה שיבשה את מנגנון השמע של הקהל עד הבוקר שאחרי. במלים אחרות, זאת היתה הופעה קצת מאכזבת

בהופעות המשתייכות לז'אנר המחריש אוזניים יש מדד הנאה ייחודי וחד-משמעי: אם החשש מנזק בלתי הפיך לעור התוף נראה אחרי ההופעה כדבר זניח, סימן שהיא היתה מצוינת. אני מכיר מישהו שהאוזניים שלו צילצלו במשך חודש אחרי ההופעה של איגי פופ וה"סטוג'ס" בגני התערוכה בתל אביב, ובכל זאת לא הצטער שהיה שם. אבל זה מקרה נדיר. התחושה אחרי ההופעה טובחת האוזניים של "דינוזאור ג'וניור" שלשום היתה שג'יי מאסיס ושותפיו ללהקה הרוויחו את הזכות לשבש את מנגנון השמע של הקהל שלהם עד הבוקר שאחרי, או לכל המאוחר עד הצהריים. במלים אחרות, זאת היתה הופעה קצת מאכזבת.

הווליום הרצחני הוא מרכיב חשוב בזהות של "דינוזאור ג'וניור", אבל יופיה של המוסיקה שהלהקה מנגנת נובע משורה של איזונים עדינים שמתקיימים בה: איזון בין רעש לבין מלודיה, בין רוק אלטרנטיווי לרוק קלאסי, בין הקול הפלגמטי והחנוני של מאסיס לבין הביטחון המוחלט שבו הוא בונה את קירות הדיסטורשן שלו.

הג'סטה הכי מרגשת בשירים של הלהקה מתרחשת ברגע שבו הם גולשים לתוך סולו הגיטרה של מאסיס. בעולם המושגים של הרוק האלטרנטיווי, סולו גיטרה ארוך ורגשני הוא כמעט עבירה פלילית, אבל למאסיס לא אכפת. הוא שוקע בתוך הנגינה, מתמסר לה, לא מפחד להשתפך. כשהוא פורץ באחד הסולואים שלו הוא נשמע כמו לוזר שהחליט לעשות דבר מה הרואי כנגד כל הסיכויים.

"דינוזאור ג'וניור". האיזון העדין נבלע | תצלום: דודו בכר

היסוד הלוזרי באישיות של מאסיס בלט על במת ה"זאפה". הוא ניכר במבטו הממוקד ברצפה, בתקשורת הממולמלת עם הקהל, אפילו בכוס הקולה הצמודה. אבל התקווה למפגש מרתק בין המופנמות של מאסיס לבין איזו הפלגה להרפתקאות גיטרה הרואיות - נכזבה. את הסולואים של מאסיס היה קשה מאוד לשמוע: הם נבלעו בתוך מערבולת הווליום האדירה. גם לשירה שלו לא היתה שום נוכחות: היא נעלמה כליל בתוך אותה מערבולת. מה שנשאר הוא קיר הרעש, שהיה יצוק מבטון (מרף, המתופף של "דינוזאור ג'וניור", הוא רוצח אמיתי) ולעתים בעל יופי מרהיב. האם זה הספיק? לא בשבילי.

יכול להיות ש"דינוזאור ג'וניור" היא אחת מאותן להקות שחייבים להכיר את המוסיקה שלהן לעומק כדי ליהנות עד תום מההופעה שלהן. אולי כשמכירים את השירים היטב, אין צורך לשמוע את השירה ולהיאחז באיזשהו עוגן מלודי. אפשר פשוט להתענג על הרעש מפני שההקשר כבר ברור. מאחר שאני מכיר רק שני אלבומים של הלהקה ורבים מהשירים שנוגנו בהופעה היו חדשים לאוזני, הייתי עסוק (גם כשלא רציתי) בחיפוש אחרי ההקשר הזה - חיפוש שבתנאים של ההופעה, בווליום 15 מתוך 10, היה חסר תוחלת. אולי זאת הסיבה לאכזבה.

"דינוזאור ג'וניור". מועדון "זאפה" בתל אביב, 10.6