ריפנשטאל נגד הכיבוש

יום חמישי 29 במאי 2008 05:27 מאת: דנה גילרמן

האם אפשר לנתק את צלב הקרס מההקשר הנאצי? אוצרי התערוכה "הספורט הלבן - מיתוסים של גזע" אומרים שאנחנו עושים את זה כל הזמן

התערוכה "הספורט הלבן - מיתוסים של גזע" שמוצגת בימים אלו בגלריה מנשר מעלה שאלה מעניינת: האם אפשר לנתק סמלים פשיסטיים, שמזוהים בעיקר עם המשטר הנאצי, מההקשר המחריד שלהם? אוצרי התערוכה, חנה פרוינד שרתוק ואבי פיטשון, מאמינים שכן. ולא זו בלבד, אלא שאנחנו עושים זאת כל הזמן, הם טוענים. המאפיינים שבהם מדובר - אם אם זה צלב הקרס, אם המראה הארי ואם המארשים הצבאיים - היו לפני המשטר הנאצי וממשיכים להתקיים ולפעול גם היום בתרבות העכשווית: באופנה, באמנות, במוסיקה ובפרסומות.

"יש כל כך הרבה מיקסים של מיתוסים", אומר פיטשון, אמן, אוצר ומוסיקאי אנרכיסט הפועל מאז שנות ה-80. "אחד מהם ייצר את תורת הגזע המחרידה וכל המיקסים האחרים מייצרים דברים שהם לא מזיקים לחלוטין. צריך להתבונן באותם תמהילים ולראות איזה מהם מובילים לאסון ואלה מהם נהפכו לחלק מנוף ההוויה האנושית. למשל הפרסומות למים מינרליים, שבהן יש נוכחות בולטת לדמויות בלונדיניות עם עיניים כחולות, מבוססת על הקישור בין בריאות לבין מראה ארי. לא מזמן ראיתי פרסומת למונדיאל של אפריקה שבה כל השחקנים השחורים נהפכו באנימציה ממוחשבת לקנטאורים שחורים מבהיקים, מעין גזע שחור עליון. בניית סיפורים ובניית מיתוסים הן גם חלק ממאבקי שחרור לאומיים ומעמדיים, שעם חלקם אנחנו מזדהים".

דרך העבודות בתערוכה מנסים האוצרים להתבונן במיתוסים האלו ולבדוק מה מפתה באסתטיקה שלהם ואיך הם נוצרים. בחלק מהעבודות מופיע צלב קרס, אחרות מצולמות בסגנון של לני ריפנשטאל המאופיין בניקיון חזותי, קומפוזיציה מוקפדת ודמויות אריות. אפשר לראות את זה בעבודת הווידיאו המוצלחת של ענת בן דוד: מעין קליפ ספק אירוני ספק סוגד לדייוויד בקהאם, שדמותו מופיעה ברקע על גבי צלב. אפשר לראות את זה גם בתצלום המרשים של גיא פיטשון (אחיו של האוצר), שנראה כמו כרזת פרסומת. יש בו תמהיל משעשע ומדאיג של נערת טיפש-עשרה בעלת מראה ארי וקעקועים בכל הגוף. החזות נערית וצעירה אך יש משהו מרתיע, כמעט מאיים, במבט שבעיניה.

(עבודתה של קרן רוסו, מתוך התערוכה "הספורט הלבן - מיתוסים של גזע")

גם הרישומים של קרן רוסו מרשימים ביופיים ויוצרים מעין שילוב בין צלב הקרס לבין מראה של דרקון. עבודה זו, על פי פיטשון, היא התייחסות ישירה לאופן שבו הנאצים בנו מיתוסים של גזע. "הם הרי חיפשו את שורשי הגזע הארי בטיבט", הוא אומר. "בשבילי קרן רוסו משחזרת את הפנטסיה הזאת במלוא הדרה".

כל אלו נשמעים משכנעים למדי עד שפוגשים בעבודת הווידיאו של ההרכב המוסיקלי הסלובני "לאיבך". הלהקה עושה שימוש מרתיע למדי בכל הסממנים של המשטר הנאצי, כולל שימוש בצלבי קרס ומפגני ראווה משלהבים - מקצב מיליטריסטי ותאורה מונומנטלית. בהמשך הסרט מכנה הפילוסוף סלבוי ז'יז'ק את האסטרטגיה של הלהקה "הזדהות יתר" - דרך החצנתם של מאפיינים אלו היא בעצם חושפת מה שמשטר טוטליטרי מנסה להסתיר. "זאת אומרת להיות יותר פשיסט מהפשיסטים", אומר פיטשון. "הקצנה והעצמה גם מגחיכות את זה וגם מרוקנות את זה מתוכן אידיאולוגי ממשי. אצל 'לאיבך' מה שקופץ לעין זה הפשיזם, אבל אם מסתכלים היטב אז אחד הסמלים המרכזיים שהם משתמשים בו הוא הצלב של הצייר מלביץ'. צלב קרס נוסף - שמשולבים בו ארבעה גרזנים - הוא בכלל קולאז' של ג'ון הרטפילד" - האמן הגרמני ששינה את שמו לשם אנגלי.

נדמה לי שרק אתה מבחין בניואנסים האלה.

"כשריאיינתי את הלהקה לא מזמן הם בדיוק דיברו על האי-הבנה הזאת שהם מייצרים. גם אני, כשהייתי נער בן 17, לא הבנתי מה זה הצלב הזה, והיה כמובן גם התענוג האסור של להחזיק את הדבר הזה בבית. אבל זה בדיוק העניין. האי-הבנה הזאת היא הדבר שמשך אותי פנימה ואז למדתי את המורכבות. הבנתי שקורה פה תהליך שלם".

זה נשמע קצת כמו שעשוע לאינטלקטואלים. הנוער שמעריץ אותם לא רואה בצלב את מלביץ' אלא את היטלר.

"אני חושב שזו אסטרטגיה, והכרחי להתעמת אתה. כשהייתי נער פאנקיסט לא היתה לי שום מחשבה אינטלקטואלית. 'לאיבך' מצד אחד והמחאה השמאלנית האגרסיווית של 'דורלקס סלדקס' מצד שני נשמעו לי תמיד הרבה יותר טוב מלשיר את 'שיר לשלום' עם שלום עכשיו. אני שהייתי הכי אקטיוויסט, הכי שמאלני, מצאתי את עצמי נמשך לאגרסיוויות ולאסתטיקה האלה וגם משתמש בהן נגד הכיבוש. הן גרמו לי הנאה והלהיבו אותי ואז גם עלתה השאלה מה יש בהן שמפעיל אותי. האסתטיקה הזאת, שנהפכה לטאבו, היא לא בהכרח שלילית אלא נוכסה על ידי האנשים הלא נכונים".


(עבודתה של ענת בן דוד, מתוך התערוכה "הספורט הלבן - מיתוסים של גזע")