גלריה

עדכנו אותנו




לא מוכנות לעמוד מנגד כמו הגרמנים

יום חמישי 01 במאי 2008 06:35 מאת: צפי סער

זיכרון השואה אינו רק אחד מיסודות הביטחוניזם הישראלי, אלא גם גורם המניע את תנועת השלום בארץ; כך טוענת הסוציולוגית ד"ר טובה בנסקי במחקר חדש, המתמקד בחלקן של נשים שהן דור שני לניצולי השואה בתנועות השמאל



ד"ר טובה בנסקי

תצלום: דודו בכר

פרסומת

"חבל שהיטלר לא גמר את העבודה", צעק עובר אורח לעבר הנשים שעמדו במשמרת של "נשים בשחור" בחיפה, בהן אשה כבת 80, ניצולת שואה, מספר מקועקע על ידה. "אתה לא מפחיד אותי", השיבה לו הזקנה, "אותי הפחידו מומחים".

עובר האורח הזה לא היה מקורי במיוחד: קריאות כמו "אמא שלך היתה קאפו" או "תחזרו לפולין" היו במשך השנים מנת חלקן של נשים רבות במשמרות של תנועה זו, כמו של תנועות שלום אחרות של נשים, אומרת הסוציולוגית ד"ר טובה בנסקי, ראש החוג למדעי ההתנהגות במכללה למינהל. תופעה זו היתה רק אחד הגורמים שהניעו את בנסקי למחקר, המתמקד בחלקן של נשים שהן דור שני לניצולי השואה, וכן של ניצולות שואה, בתנועות השלום הישראליות.

כאשר החלה לראיין פעילות שלום על מניעיהן ורגשותיהן, התשובה הראשונה שעלתה, היא אומרת, היתה: "אנחנו לא מוכנות לעמוד מנגד, לא לראות ולא לשמוע, כמו הגרמנים". "חובה לפעול ולהשתתף כי פה מדכאים עם ואני עומדת ומסתכלת על זה כמו שהנאצים הסתכלו", אמרה אחת הנשאלות. ואחרת הסבירה: "לפחות אף אחד לא יוכל להגיד: ומה את עשית?" הפעילות נגד הכיבוש אינן סבורות שמצבם של הפלשתינאים בשטחים, חמור ככל שהוא, הוא בר השוואה לשואה שפקדה את היהודים, אך הטראומה המשפחתית שלהן מביאה אותן לפעול נגד רמיסת זכויות אדם, יהיו הנסיבות אשר יהיו.

ההבדל המגדרי

לעבודה זו של בנסקי, שכללה ראיונות רבים, קדמו כ-20 שנות מחקר בקרב נשים פעילות שלום, היא אומרת, "החל ב-1985 עם הקמת ‘הורים נגד שתיקה', שאהבו לקרוא לה ‘אמהות נגד שתיקה', ואחר כך ב'שלום עכשיו', ‘יש גבול', קואליציית נשים לשלום. לאורך כל הדרך היו סימנים שיש קשר לנושא השואה. מאחר שאני עצמי דור שני לניצולים, זה נראה לי טבעי. לא ראיתי בזה משהו מיוחד. אולי לא כל כך רציתי להתעמת עם זה".

לאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה החלה בנסקי לחקור את תגובות הציבור למשמרות של "נשים בשחור". על פי ניתוחה, אלה הורכבו מתמות של מגדר, לאומיות ומיניות (אחד מכינויי הגנאי השכיחים שהוטחו בנשים היה "זונות של ערפאת"). הקריאות שהשתתפו בצערו של היטלר על שנמנע ממנו "לגמור את העבודה" הן ש"הפילו לי את האסימון", אומרת בנסקי. "בלט מאוד שרובנו אשכנזיות. כל זה הניע אותי לבחון את כל מה שאספתי במשך השנים".

ואז תמהה איך לא שמה לב קודם לכן, שנשים רבות מקרב פעילות השלום הן דור שני לניצולי השואה. רבות מהן, בראיונות שקיימה בנסקי וגם בראיונות עיתונאיים ובספרים כגון "אחיות לשלום" בעריכת חדוה ישכר, מעידות כי לעובדה ביוגרפית זו היה חלק נכבד בהפיכתן לפעילות למען זכויות פלשתינאים ונגד הכיבוש בשטחים.

אבל למה דווקא נשים? מה בנוגע לגברים שנולדו וגדלו לניצולי שואה? כאן ממלא תפקיד אחד ההבדלים המגדריים בדור השני, משיבה בנסקי. לדבריה, בעוד שנשים שנולדו לניצולים מגיבות בצורה דיכאונית - חשות רגשי אשם והזדהות גדולה עם אמותיהן, למשל - הרי גברים מגיבים בצורה אגרסיווית יותר, בנוסח "צריך צבא חזק".

מה שנשים אלה עושות, היא מוסיפה, הוא בעצם היפוך של שיח השואה. "הנשים האלה גדלו בארץ בתקופה שבה התעצבה התפישה הישראלית של השואה שאפשר להגדירה כ'בושה לאומית'", היא אומרת. "אני זוכרת שהתביישתי בהורי כי ‘הלכו כצאן לטבח'. השיח ההגמוני היה שישראל צריכה להיות חזקה והצבא צריך להיות חזק כדי שהשואה לא תקרה שוב. אמירתו של בגין, ש'האלטרנטיווה היא טרבלינקה', היא רק אחת משורה של אמירות ברוח זו של מנהיגים ישראלים. נושא השואה משמש להצדקת תפישה ביטחוניסטית.

"אבל לעומת אנשים שאומרים להן - ‘מה אתן רוצות, שתהיה עוד שואה, שיזרקו אותנו לים', הנשים הופכות את החוויה הטראומטית האישית-משפחתית שלהן למסר אוניוורסלי של שמירה על זכויות אדם, גם של אחרים", ממשיכה בנסקי. "הן נחלקות לשניים: אלה שהוריהן ניצלו בידי לא-יהודים, גרמנים ואחרים, פועלות מתוך תחושה שכמו שעזרו להוריהן לשרוד, כך גם הן צריכות לעזור לפלשתינאים במצוקה שסובלים מרעב. וישנן אלו שמסרבות להיות כובשות ומסרבות שייעשו בשמן דברים שהן לא מוכנות להם". זיכרון השואה, אם כן, לצד היותו אחד מיסודות הביטחוניזם הישראלי, הוא גם אחד הגורמים המניעים את תנועת השלום.

בנסקי עצמה היא בת לניצולי שואה: אמה, שמוצאה בטרסילווניה, היתה באושוויץ ושרדה. כל בני משפחתה נספו שם. אביה נכלא במחנה כפייה, ברח והתחבא. המשפחה עלתה לישראל ב-1951 והתגוררה ביקנעם. היא מספרת על בית שהיה בו סוד גדול שאסור לדבר עליו ושאגרו בו "טונות של רזרבות של מזון". "אבי", היא אומרת, "נפטר לפני שסיפר. אמי התחילה לספר רק אחרי מותו". אשר לקשר בין תולדות משפחתה לבין מחקרה היא אומרת, "עוד לא גמרתי את חשבון הנפש שלי עם זה". תוך כדי העבודה, היא אומרת, "בכל פעם שאני מרגישה שאני מאבדת את עצמי כחוקרת, אני הולכת קצת הצדה".

היא מתכננת להמשיך במחקר עומק בנושא ולכתוב ספר על הדינמיקה של מחנה השלום "הפמיניסטי, או הנשי" בישראל; "עוד לא החלטתי", היא מסבירה, "כי לא כולן פמיניסטיות ולא כולן היו כאלה מההתחלה". היא עצמה, היא אומרת, היתה פמיניסטית עוד בילדותה: "בחיבור בבית הספר כתבתי שאני רוצה להיות האשה הראשונה על הירח".

איך זה שאנשים אמרו שלא ידעו

בביתה של דפנה בנאי דווקא דיברו הרבה על השואה. משפחת אמה של בנאי (ששם נעוריה ביור-לוי) ברחה מברלין בעור שיניה ב-1939. רבים מבני המשפחה נספו. בנאי, פעילה בתנועות "מחסום ווטש", "רעות-צדאקה" ואחרות, מספרת ש"התחברתי מאוד למשפט אייכמן. הייתי בת 11 ושנתיים לא למדתי ולא שיחקתי, הייתי צמודה לטרנזיסטור. הייתי בתוך העדויות".

כמו בנאי, גם עדנה זרצקי-טולדנו, פעילת שלום ותיקה וכיום חברת מועצת עיריית חיפה מטעם חד"ש, מספרת שמשפט אייכמן, ועוד לפניו, להבדיל, משפט קסטנר, השפיעו עליה השפעה עמוקה. "שאלתי את עצמי, איך זה שאנשים אמרו שלא ידעו. איך אנשים נעלמים ואחרים לא יודעים, לא ראו, לא עשו כלום נגד זה. התפישה בארץ היתה להאשים את הקורבן, ואני חשבתי שבמקום זה צריך לבדוק את התוקפן. ומעולם לא חשבתי שאנחנו חסינים. זה אורב - הרוע, האטימות. וצריך אחריות לדעת מה קורה", אומרת זרצקי-טולדנו.

בנאי מדגישה, כי "אי אפשר להשוות את תוצאות השואה למה שקורה בשטחים. מה שקורה שם נורא, אבל לא דומה בשום דבר לשואה. ואולם, אנחנו חוטאים לזכר השואה אם לא נשווה את התהליכים שהובילו לכך. אני מרגישה צורך לפעול כדי שלא יקרו דברים כאלה. רק לזכור - זה לחטוא לזכר השואה. צריך ללמוד מזה, קודם כל על עצמנו. בשבוע שעבר, למשל, חייל איים על אשה מ'מחסום ווטש' שיירה בה. אחר כך היא שאלה אותו: ‘תגיד, היית יורה?' והוא אמר לה, ‘אם הייתי מקבל פקודה, כן. לכל פקודה אציית'.

"פעילה אחרת ממחסום ווטש", ממשיכה בנאי, "סיפרה שדודתה, שהיתה נערה באושוויץ ועבדה במתפרה, סיפרה על חייל גרמני צעיר שנהג ללחוש ליהודים מפעם לפעם, ‘עוד מעט זה ייגמר, הרוסים מתקרבים'. אי אפשר לתאר כמה זה עודד אותם. היהודים לא ידעו איך קוראים לחייל ובינם לבינם כינו אותו מוישלה. ‘אתן', אמרה הדודה לאחייניתה ממחסום ווטש, ‘אתן מוישלה'".





(5 מדרגים)

דירוג הגולשים:

  • Currently 3/5 Stars.
  • 1
  • 2
  • 3
  • 4
  • 5
  • פרי 18/01/2010 07:21:52

  • ח. 10/05/2008 17:03:38

  • נעמי 10/05/2008 09:56:14

  • חנה 03/05/2008 15:51:59

  • אורית 03/05/2008 05:42:59

  • גבר 02/05/2008 18:03:41

  • בן דוד 01/05/2008 03:29:51