סיר לוהט של זיעה ודיסטורשן
יום שלישי 29 באפריל 2008 21:35 מאת: בן שלו
האמריקאים אוהבים את ההופעות שלנו כי הן מאוד ישראליות - עם כל הטוב והרע שבישראליות, אומרים חברי "מונוטוניקס"
חברי להקת "מונוטוניקס" חזרו ביום שני מעוד סיבוב הופעות בארצות הברית. הוא נמשך חודשיים וחצי וכלל 75 הופעות. בשבוע הבא הם ייסעו שוב לאמריקה. שלושה חודשים, בין 80 ל-100 הופעות, ממוצע של הופעה ליום.
במושגים ישראליים, אלה מספרים בלתי נתפשים. למוזיקאי מקומי חרוץ שמופיע רק בארץ נדרשת שנה כדי להספיק את מה ש"מונוטוניקס" עושים בחודש. גם אם ירצה להופיע כל יום, אין בישראל די קהל ואין די מועדונים. אבל ההספק של הזמר עמי שלו, הגיטריסט יונתן גת והמתופף חגי פרשטמן יוצא דופן גם בהשוואה ללהקות אמריקאיות. "אנחנו אחת הלהקות שמופיעות הכי הרבה באמריקה", אומר גת בגאווה. "זה כל העניין של 'מונוטוניקס'. להופיע 300 פעמים בשנה, להביא את זה לאנשים. להסתכל להם בעיניים ולתת את זה הכי טוב שאנחנו יכולים".
המחויבות הטוטאלית של חברי "מונוטוניקס" נושאת פירות. הלהקה מושכת יותר ויותר אנשים להופעות שלה, מגזיני מוזיקה וכותבי בלוגים מהללים אותה, והשיא - "מונוטוניקס" הוחתמה לאחרונה בדראג סיטי, אחת מחברות התקליטים העצמאיות הבולטות בארצות הברית, והשבוע היא מוציאה אי-פי (אלבום קצר), "Body Language". האי-פי המעולה יוצא במקביל בארצות הברית ובישראל (בארץ מוציאה אותו חברת אירסיי), והופעת ההשקה שלו, שכדרכן של הופעות הלהקה תהיה בוודאי אורגיית רעש פרועה ומענגת, תתקיים ביום שישי במועדון "ברזילי" בתל אביב.
“מונוטוניקס”. עדיין לא ישנים בבתי מלון | תצלום: דודו בכר
כבר לא ישנים על הרצפה
הקשר עם דראג סיטי נוצר באמצעות דייוויד ברמן, סולן להקת "סילוור ג'וז" שהופיעה בישראל לפני כשנה וחצי. ברמן, דמות מרכזית בסצינת האינדי האמריקאית, התלהב מ"מונוטוניקס", הציע ללהקה לחמם את "סילוור ג'וז" בארצות הברית והמליץ עליה לאנשי דראג סיטי. אנשי הלייבל באו להופעה של "מונוטוניקס" בשיקגו, ואחר כך לעוד הופעה, כעבור חצי שנה. מההופעה הם התלהבו, מהדיסק של "מונוטוניקס" פחות. "הוא לא מצליח לשחזר את העוצמה של ההופעה שלכם", הם אמרו לחברי הלהקה.
"שאלנו אותם, ‘איך לדעתכם אפשר לעשות את זה?'" אומר עמי שלו, "והם אמרו: טים גרין". גרין הוא מוזיקאי ומפיק אינדי שחברי "מונוטוניקס" אוהבים מאוד, והלהקה נסעה לאולפן שלו בסן פרנסיסקו והקליטה מחדש שישה מהשירים שהופיעו באלבום שהוציאה בשנה שעברה. "הגרסאות החדשות יותר משוחררות, יותר אנרגטיות, אפשר לשמוע את הזיעה", אומר גת. ושלו מוסיף: "את האלבום החדש, בניגוד לקודם, עשינו באמצע טור, וזה הבדל גדול. כשאתה נכנס לאולפן אחרי שניגנת את השירים 50 ערבים ברציפות, אתה יורק אותם אחרת, הרבה יותר טוב".
גם אנשי דראג סיטי חשבו כך. "שלחנו אליהם את ההקלטה והם חזרו אלינו אחרי כמה ימים ואמרו: ‘אנחנו מתים על זה'", אומר גת. "מונוטוניקס" הוחתמו והצטרפו לרפרטואר המפואר של דראג סיטי, שכולל בין השאר אמני אינדי בולטים כמו ג'ואנה ניוסם, "סמוג" ובוני "פרינס" בילי.
החסות של דראג סיטי הפכה את חיי הדרכים של חברי "מונוטוניקס" למעט יותר קלים. הם כבר לא צריכים לחזר בעצמם אחרי בעלי מועדונים, הם מופיעים במקומות קצת יותר מכובדים מהחורים שבהם הופיעו לפני שנה, הם מרוויחים קצת יותר כסף, הם לא "מתכלבים" וישנים על רצפות כפי שעשו בתחילת דרכם, אם כי הם עדיין לא ישנים בבתי מלון. "אחד מחברי להקת ‘פוגאזי' (להקת אינדי די מרכזית, ב"ש) אמר לי שלקח להם שבע שנים עד שהם ראו חדר מלון", אומר גת. "אנחנו פשוט מעדיפים לישון אצל חברים, ויש לנו חברים בכל עיר בארצות הברית".
ההחתמה בדראג סיטי הגבירה את ההתעניינות של עיתונים ומגזינים ב"מונוטוניקס", והדבר משמח כמובן את גת ושלו אבל גם קצת מצחיק אותם. "הופענו לא מזמן במדיסון, ויסקונסין, מול חמישה אנשים, ואחר כך, בשיקגו, עיתונאי דיבר אתנו כאילו אנחנו הלהקה הכי חמה", אומר גת. "בסן פרנסיסקו התנהגו אלינו כאילו אנחנו מוכרים כמו סטינג, וכשנסענו למרחק של שעה משם אף אחד לא הכיר אותנו. בכל מקרה, אנחנו לא להקת הייפ. יש אנשים שבאים להופעות כי הם קראו עלינו, אבל רוב הקהל שלנו זה אנשים ששמעו עלינו מחברים שלהם שהיו בהופעה".
כולל גסות הרוח
ההופעות של הלהקה הן הדבר האמיתי. חברי "מונוטוניקס" לא היו זוכים להצלחה אלמלא מוסר העבודה הנדיר שלהם ואלמלא היו מוזיקאים מצוינים שמאמינים בעצמם ויודעים בדיוק מה הם רוצים, אבל מה שסלל את דרכם להכרה יותר מכל הן ההופעות החייתיות שלהם, שפורעות כל סדר אפשרי של הופעת רוק, מטשטשות לחלוטין את החציצה בין אמן לקהל והופכות את המועדון לסיר לוהט של זיעה ודיסטורשן. גת ושלו טוענים שיש משהו מאוד ישראלי בהופעות של "מונוטוניקס" ושזאת אחת הסיבות שהאמריקאים כל כך נהנים מהן.
"אנחנו מדברים אתם ברוקנרול, בשפה אמריקאית, אבל אנחנו עושים את זה בצורה מאוד ישראלית, עם כל הרע וכל הטוב שיש בישראליות. עם גסות הרוח והשערות על החזה, אבל גם עם החוכמה והאינדיווידואליות", אומר גת. "להקות אמריקאיות מנגנות על הבמה כי צריך לנגן על הבמה. לפעמים יש כאלה שמנגנות על הרצפה. אנחנו ממקמים את עצמנו במועדון איפה שבא לנו. יום אחד אנחנו על הרצפה, יום אחד על הבר. אם היה אפשר, היינו מנגנים על התקרה. ואז הסאונדמן אומר: אני לא יכול לעשות ככה סאונד, ואנחנו אומרים לו ‘יהיה בסדר, אח שלי', כלומר ‘יהיה בסדר, סר. תן לעבוד'. אני חושב שראיתי משהו כמו 1,000 להקות אמריקאיות בשנה האחרונה, וזה גרם לי להבין כמה שאני ישראלי, כמה שהתכונות הישראליות, שחשבתי שחמקתי מהן, בעצם טבועות בי".