יד כבדה על המקלדת

יום שלישי 27 בינואר 2009 05:09 מאת: שרון אוטרמן | ניו יורק טיימס

חברי התנועה למען "בלוגינג אטי" בודקים את הסבלנות של קוראיהם בעידן של מסרים רדודים ומיידיים

כשברברה גאנלי רוצה להתרכז, היא יוצאת לטיול בשטחים הכפריים של ורמונט. כשהיא חוזרת הביתה, היא כותבת על הטיול בבלוג שלה. בפוסט שפירסמה לאחרונה כתבה על טביעות הקרח שהותיר צבי שנרדם בשלג. בפוסט אחר סיפרה על רצונה לנסוע ממקום למקום באופניים ולהפוך פסולת לקומפוסט. אם הבלוג שלה נדמה אטי, זה מכיוון שהוא כזה. גאנלי, בת 51, משתייכת לתנועה קטנה ומוזרה הנקראת "בלוגינג אטי".

התנועה שואבת השראה מהמזון האטי, שאנשיו טוענים כי המזון המהיר הורס את המסורות המקומיות ואת הרגלי האכילה הבריאים. הדוגלים במזון אטי סבורים שהמזון צריך להיות מקומי, אורגני ועונתי. בלוגרים אטיים מאמינים שבלוגים העוסקים בחדשות כגון "TechCrunch" ו"Gawker" הן המקבילה האינטרנטית למסעדות מזון מהיר - נהדרים לצריכה מזדמנת, אבל אין בהם די להבטיח את הקיום האנושי לטווח ארוך.

מניפסט הבלוג האטי, שכתב ב-2006 טוד סילינג, יועץ טכנולוגי מוונקובר, שוטח את עקרונות התנועה. "בלוגינג אטי הוא פניית עורף למיידיות", כתב. "הוא אישור לכך שלא כל דבר שראוי לקריאה נכתב במהירות".

גאנלי, שהתפטרה לא מכבר מעבודתה כמנחת כתיבה במכללת מידלברי, מדמה את הבלוגינג האטי למדיטציה. "צריך להיות בשקט לרגע לפני שכותבים", היא אומרת, "לא לכתוב את הדבר הראשון שעולה על הדעת".

בבלוג שלה גאנלי משלבת תמונות וטקסט ומהרהרת על הנוף המקומי. היא נוטה לפרסם פוסטים פעם-פעמיים בשבוע, אבל לפעמים חולף חודש מבלי שתעלה לבלוג חומר חדש. יש בלוגרים אטיים שאוהבים לבדוק עוד יותר את גבולות הקשב של קוראיהם. אנשי אקדמיה מפרסמים קטעים ארכניים על סגנונות ספרות והוראה, ואילו אנשי טכנולוגיה עורכים ניסויים שבודקים באיזה שלב ינטשו אותם קוראיהם אם יפרסמו בתדירות משתנה.

הגישה הזאת היא מתקפה נגד קבוצת בלוגים פופולריים כגון "הפינגטון פוסט", "הדיילי ביסט", "ואליוואג" ו"בוינגבוינג", שמעלים עד 50 פוסטים ביום. באתרים האלה הקוראים מציפים את הבלוגים והמפרסמים מצטרפים לחגיגה. הספינים והסרקזם מופיעים בשפע ואי אפשר למצוא בהם תיאורים רציניים של הקרה הראשונה בעונה.

בלוגים מעידן הקרח

באמצע הדרך בין הבלוגרים האטיים לבין הזריזים ביותר, יש מאות אלפי כותבים שאינם מנסים למשוך פרסום או עניין בקנה מידה גדול, אלא להגיע לעמיתים וידידים. האנשים האלה הם אושיות סוגת הבלוגים מראשיתה, אבל לאחרונה ניכר שינוי בצורת העבודה שלהם: הם עוברים בהדרגה לבלוגינג אטי, גם אם לא בכוונה.

"יש ירידה בפוסטים של הבלוגרים הבולטים, אלה שיש להם 100-200 קוראים ויותר", אומרת דנה בויד, שכותבת דוקטורט בתרבות פופולרית וטכנולוגיה באוניברסיטת קליפורניה שבברקלי. "לדעתי האנשים שכתבו פוסטים ארוכים ומוקפדים ממשיכים כמו קודם, אבל אלה שהיו כותבים פוסטים כגון ‘היי, תראו את זה' עוברים לפורומים אחרים. זה מעבר דינמי".

הטכנולוגיה אשמה בכך באופן חלקי. לפני שנתיים אם כותב רצה לחלוק קישור או סרטון וידיאו עם חברים או לספר להם על אירוע שעומד לקרות - הוא היה מעלה את המידע לבלוג. כעת מהיר יותר להקליד 140 תווים בעדכון טוויטר (שידוע גם כטוויט), לחלוק תמונות באתר Flickr או להשתמש בדף החדשות של פייסבוק. בהשוואה לכך, תוכנת בלוגים מסורתית כגון WordPress מזכירה את עידן הקרח. "בלוג להרהורים, טוויט לקישורים", מגדירה זאת גאנלי.

סיבה נוספת לכך שכמה בלוגרים האטו את הקצב היא שחיקה טבעית. סיווה ויידהיאנתן, מרצה באוניברסיטת וירג'יניה, סגר את הבלוג הפופולרי שלו Sivacracy בספטמבר, בין השאר משום שהביקוש התיש אותו. "כשאתה מנהל בלוג משלך, יש לחץ מדומה לפרסם כל הזמן, להיות שנון ומוצלח. אי אפשר לחיות ככה", הוא אומר.

כיום הוא משחרר הערות קצרות וקולעות בטוויטר, אבל יש לו בלוג נוסף שלדבריו הוא "מעין פרויקט למחשבות עמוקות יותר". בבלוג הזה הוא חולק רעיונות לספר חדש, הטוען שהפלישה של גוגל לתרבות מדאיגה.

אנדרו סאליוון, הבלוגר הפוליטי הנקרא ביותר בעולם, עסק בגורם השחיקה במאמר "למה אני כותב בלוג", שפורסם בגיליון נובמבר של מגזין "אטלנטיק". לדבריו, בתקופת הבחירות הקוראים התמכרו לזרם הפוסטים שלו, עד שלפעמים העלה בלוגים באופן אוטומטי כדי שיוכל לצאת להפסקת אוכל. כשיצא לחופשה בת יומיים - כדי "לפענח את שרה פיילין" - הקהל שלו יצא מדעתו מחשש שמשהו קרה לו.

"אי אפשר להפסיק", אומר סאליוון. "הקוראים מתנהגים כאילו ניתקת להם את אספקת החמצן, ומתחילים לפרפר כמו דג מחוץ למים עד שאתה זורק אותם בחזרה לאקווריום".

מה אתם עושים עכשיו

דאסל דייוויס, יועץ לתקשורת חדשה בלונדון, עורך ניסוי בבלוגינג אטי: Dawdlr. הוא הפך על פיה את המיידיות של טוויטר וביקש מהגולשים לשלוח לו גלויות דואר המתארות "מה אתם עושים עכשיו". פעם בחצי שנה הוא מעלה את הגלויות לאתר שלו, dawdlr.tumbler.com. אחת מהן, אגב, כללה רישומים מוזרים של חתולים תחת הכיתוב "מנסים שלא להסתכל לאחור".

דייוויס אומר שמטרתו היתה לראות אם האטת הקצב מקדמת עומק מחשבה. אבל מאחר שהאתר מתעדכן לעתים רחוקות כל כך, מעטים שמעו עליו. "זה מחקר על טווח הקשב של האינטרנט", הוא אומר.

אפילו סילינג, מחבר מניפסט הבלוג האטי, ויתר על הבלוג האישי שלו מתוך תחושה שאיש אינו קורא אותו. "היתה לי תחושת בלוגינג של רובינזון קרוזו", הוא אומר. "אני חושב שזו תחושה נפוצה".