המיתוס של חנה סנש נשבר במחקר חדש

יום רביעי 20 בינואר 2010 03:00 מאת: צפי סער

חנה סנש, מיתוס לאומי של גבורה ושוויון בין המינים, היתה בעצם מהגרת בודדה, מאוכזבת ומתוסכלת. גם את שליחות הצניחה המסוכנת באירופה הנאצית ראתה כמפלט מעבודות הכביסה והמטבח שנידונה להן בקיבוץ שדות ים. הביקורת שלה על החברה הארץ-ישראלית צונזרה והושתקה במשך עשרות שנים. מחקר חדש מציג את האשה שמאחורי הפלקט


סנש על האוניה בדרך לארץ ישראל, 1939

פרסומת

"בינתיים אני עובדת ברפת, אבל זה די נמאס עלי, כיוון שרק לנקות את הפרות ואת הרפת אין לי חשק גדול. הייתי רוצה ללמוד לחלוב... בשבוע שעבר חלבתי פרה בסתר... זה בלתי נתפש, שאחרי שנתיים של לימודי חקלאות, אדם לא ידע לחלוב". משפטים אלה, שכתבה חנה סנש לאמה על עבודתה בנהלל, טומנים בחובם מקצת מהחוויה של הצעירה ההונגרייה שעלתה לארץ חדורת אידיאלים: התסכול על שלא ניתן לה לעבוד בעבודה חקלאית של ממש אלא רק בעבודות שירותים למיניהן, ומנגד התעוזה והיוזמה שלה, אי קבלת הדין.

חנה סנש שנהייתה סמל לאומי של גבורה, ובאופן אירוני גם סמל של שוויון בין המינים, היתה למעשה, בשנותיה הספורות בארץ, מהגרת מאוכזבת ובודדה, מלאת ביקורת על החברה שכה רצתה להיטמע בה. כך עולה ממחקרה של רותי גליק, שיוצג היום בכנס "עבריות בלתי נשכחות" באוניברסיטת בר אילן. הכנס מתקיים לציון פרישתה של פרופ' מרגלית שילה, מחלוצות חקר המגדר בישראל.

סנש, קובעת גליק, חוותה כאן קשיים רבים על רקע אישי, מקצועי וחברתי, שהגיעו לשיאם לקראת סוף תקופת שהותה בקיבוץ שדות ים. היציאה לשליחות הצניחה באירופה קסמה לה גם משום ששימשה מפלט מסיפור הגירה מתסכל ומאכזב.

המרחק בין דברים אלה לבין הדמות כפי שנחקקה בתודעה הקולקטיבית הישראלית בלתי נתפש כמעט. בשנת 1950, כאשר הועלו עצמותיה לקבורה בישראל, הובל הארון במסע הלוויה מחיפה לירושלים לעיניהם של המונים שבאו לחלוק לסנש כבוד אחרון. בנאום בכנסת ביום האשה הבינלאומי, ב-8 במארס 1993, אמר ראש הממשלה יצחק רבין: "אשת החיל נמצאת אתנו ולצדנו והיא כמותנו, ומדבורה הנביאה ועד חנה סנש היא מלווה את ההיסטוריה של עם ישראל ומדינת ישראל".

היומן האישי קוצר

סנש נולדה ב-1921 בבודפשט, בתו של הסופר והמחזאי המצליח בלה סנש. היא עלתה לארץ ב-1939, למדה שנתיים בבית הספר החקלאי לבנות בנהלל והיתה ממקימי קיבוץ שדות ים. לאחר שהתגייסה לפלמ"ח, התנדבה ב-1943 לצבא הבריטי והצטרפה לקבוצת צנחנים שנועדו לצנוח על אדמת אירופה במסגרת המאבק בגרמניה הנאצית. הקבוצה צנחה בקרואטיה, ליד הגבול ההונגרי, והצטרפה לחבורת פרטיזנים מקומית. ביוני 1944 חצתה סנש את הגבול להונגריה ונתפסה. בכלא בבודפשט עונתה ובנובמבר 1944 הוצאה להורג.


                      סנש עם אחיה גיורא ביום צאתה לשליחות באירופה, 1944

סנש היתה למיתוס. שנתיים לאחר מותה, ב-1946, ראה אור ספר פרי עטה ובו יומנה וכן שירים שכתבה, שני מחזות ו-20 מכתבים. לאורו של הספר הזה, שמהדורות שלו שבו ויצאו לאור במשך שנים, חונכו דורות. עד היום לומדים ילדי בתי הספר בישראל על חנה סנש כסמל של גבורה והקרבה. שיריה, ובראשם "הליכה לקיסריה" ("אלי, אלי") ו"אשרי הגפרור", היו למעין המנונים לאומיים.

אבל היומן של סנש שראה אור בעברית הוא יומן חלקי בלבד ואף מצונזר, מציינת גליק. היומן המלא ראה אור עד כה בהונגרית בלבד, בשנת 1991, בעריכת אנה סלאי. לצד היומן התפרסמו כ-200 מכתבים ששלחה סנש בעיקר לאמה בבודפשט ולאחיה בצרפת, והם מציירים תמונה מורכבת בהרבה של החלוצה-המשוררת הצעירה. הגרסה העברית המקוצצת תורגמה ועובדה בידי חבריה של סנש בארץ, לבקשת אמה. נראה כי הקיצורים וההשמטות, לצד תיקונים כמו המרת השם "פלשתינה" ב"ארץ ישראל" או הפיכת משפטים הססניים לחד-משמעיים, מבטאים את הצורך של החברה הצעירה לעצב את סנש כדמות מופת, גיבורה וסמל.

מה, למשל, הושמט? למרות רצונה של סנש, בת למשפחה בורגנית ואינטלקטואלית-מתבוללת, ליהפך לחקלאית, כבר אחרי חודש בנהלל היא כותבת: "למען האמת לא אוכל לתאר לעצמי שאוכל להיות פועלת במלוא מובן המלה... אני יכולה לדמיין את עצמי רק בעבודה שקשורה בהוראה... ברגעים של אומץ אני מעזה לחשוב על בית הספר בנהלל אבל בלי המגרעות". קטע זה הופיע ביומן בעברית; מה שהושמט הוא ההמשך, שבו היא מפרטת את מגרעותיו של בית הספר, מוסד חשוב בחברה היישובית: "הם לא מלמדים לעבוד מתוך חדווה ומתוך רצון והמנהלים אינם מגלים הבנה. מלבד העבודה הם אינם משקיעים מחשבה בחיים עצמם, ותוך כדי העבודה היום-יומית, כל החקלאות הולכת לאיבוד ובעיקר ה'ארץ', רעיון בניית הארץ".

לקראת סוף התקופה שם כתבה: "את בית הספר אני שונאת ממש כבר ומחכה בכיליון עיניים לצאת מפה". בגרסה העברית המכובסת נכתב: "כבר קצה נפשי בלימודים בבית הספר ובכיליון עיניים אחכה לגמר הבחינות". בהמשך הדברים, שאינו מופיע כלל בגרסה העברית, כתבה סנש: "אני רוצה כבר לברוח מכאן... יש פה דבר מעוות מיסודו ואסור שמוסד כזה יתקיים ויפיץ זרעי מרירות, חוסר אמונה והרגשת נחיתות בלבבות הצעירים... יש לי בימים האחרונים מצב רוח רע מאוד... אין לי חשק לא להתלבש, לא לחיות ולא למות" - ללא ספק ביטוי של משבר נפשי שנקלעה אליו.

רצתה להיות כמו גבר

מנהלל פנתה סנש לקיבוץ שדות ים, מתוך תקווה לאתגרים חדשים. אולם עד מהרה מצאה עצמה במטבח ובמכבסה. "ספק גדול יש לי כל הזמן בעבודה", כתבה. "אני עומדת שעות ביום ומכבסת ושואלת את עצמי, האם באמת זה תפקידי. אני מוכנה לעשות את העבודה, אבל מרגישה בי כוח בלתי מנוצל, והוא כל כך מעיק... שלוש שנים עוד מעט, השנים הפוריות ביותר ללימודים, להשתלמות - גם אלה היו שנות לימוד, חשובות וקובעות בחיי, אבל אני מרגישה שבהתפתחותי לא הגעתי למה שיכולתי והייתי צריכה". דברים אלה הופיעו גם בגרסה העברית; גליק סבורה שהסיבה לכך היא המשפטים שבאו אחריהם: "אין זה רק צער שלי. אותה בעיה לרבבות נוער יהודי, אבל כל אחד צריך להילחם את מלחמתו הוא". בהחלט מסר לאומי, מגייס, שבאמירה אנכרוניסטית מדגיש היטב כי האישי אינו הפוליטי.

"בכתביה של סנש", אומרת גליק, "נפרשת דמות שאפתנית מאוד, שראתה בציונות דרך לממש את עצמה. רק נשים מעטות באו אז לארץ לבדן. אמה לא רצתה שתעלה ודאגה לה מאוד, כך שקרוב לוודאי כי מה שנפרש במכתבים הוא רק קצה הקרחון של מה שהתרחש בחייה ובנפשה של סנש הצעירה".


                               סנש בשדות ים, יוני 1943

וכך היא כתבה לאמה על עבודתה במחסן בנהלל: "הנהגתי כמה פטנטים לא רעים לייעול העבודה, להשלמת ציוד המחסן ועוד. אני אוהבת מאוד את העבודות הטכניות. בתחום זה, כך אומרים, אני עובדת יותר כמו בחור. ואני אכן רואה שלמורים שלנו יש צורות עבודה שונות לעומת המורות. איך אני מבינה את אופי העבודה הנשי והגברי? בראש ובראשונה העבודה הנשית חוזרת על עצמה יותר, ופירושה שמירה על הקיים, שעה שעבודת הגבר פרודוקטיבית יותר ומכוונת לפיתוח. מכך נובע באופן אורגני, שהעבודה הנשית מדגישה את הפרטים, בעוד העבודה הגברית היא בעלת מעוף... אבל בעבודה שלי עצמי, כך אני שמה לב, יש יותר מאפיינים גבריים, וגם אחרים הצביעו על כך. אני שמחה על כך".

מדברים אלה עולה כי לסנש היתה השקפת עולם שמרנית וסטריאוטיפית על חלוקת התפקידים בין המינים, שנבעה כנראה מהרקע הבורגני שגדלה בו ומתקופתה. היא לא ראתה עצמה מקופחת כאשה. עבודות שירות ביתיות נתפשו בעיניה כעבודות כפיים בלתי מקצועיות ותו לא. גם אמה לא עסקה בהן, בבית ילדותה בבודפשט. המשרתות הן שעשו זאת. "הזהות הבורגנית-מעמדית שלה היתה חזקה הרבה יותר מהזהות הנשית", אומרת גליק. "היא לא קישרה את עבודות הבית שהוטלו עליה לעובדה שהיא אשה, ועם זאת רצתה להיות כמו גבר".

אם סנש עצמה לא סברה שהיא מקופחת כאשה, האם אין זה בעייתי לבחון את חייה במשקפיים מגדריים? "ברור שהיא הפנימה את הערכים ההגמוניים, לרבות החלוקה בין הזירה הפרטית לנשים והציבורית לגברים", משיבה גליק, "מצד שני, יש כאן סוג של פמיניזם השונה ממה שאנחנו מכירים. לא רדיקלי, גם לא סוציאליסטי כמו זה של נשים מהעליות הראשונות, אבל כן מעצים נשים בדרכו. בחברה הבורגנית-אינטלקטואלית שסנש גדלה בה ההשכלה היתה חשובה מאוד ונשים אף היו משכילות יותר מגברים. סנש רצתה לממש את עצמה אך ראתה רק דרך אחת. הדרך הגברית. העובדה שהיא לא ייחסה את קשייה לכך שהיתה אשה, אין פירושה שחייה לא הושפעו מהמגדר. עצם ההפנמה של המודל הגברי היא כבר עניין מגדרי".


                         סנש בלול בנהלל, 1940

סנש, מתארת גליק, היתה בחורה שאפתנית ומלאת להט. בדרכה לארץ, באחד הנמלים, קנתה לה מכונת כתיבה שאותיותיה לועזיות, "מה שמראה על רצון לשמור על קשר עם העבר ועל חשיבות השפה בשבילה". בנהלל היא הקימה חדר קריאה ואף ניסתה, בלי הצלחה, להנהיג רפורמות.

נכון, מסכימה גליק, גם בקרב גברים חלוצים היו לא מעט אכזבות וכשלונות, אבל הקושי של סנש הוכפל בהיותה אשה: "היא רצתה מאוד לאמץ את האידיאולוגיה של היהודי החדש, אבל אתוס החלוץ והלוחם היה גברי בעיקרו. רוב הנשים לא עבדו בשדה ולא אחזו בנשק. גם כאשר ביקשו לקחת חלק פעיל בחיים הציבוריים נתקלו לעתים קרובות בהתנגדות, בביקורת ובלעג מהחברה הסובבת. גם סנש ספגה יחס כזה, כשביקשה לקחת חלק פעיל באסיפות החברים בקיבוץ סמוך לבואה למקום". יהודה רותם, שהיה אז מזכיר הקיבוץ, סיפר לגליק ב-2006 בהקשר זה כי "ראו בה עולה חדשה ועוד אשה".

גליק מצביעה על "הפער העצום בין השאפתנות של סנש, החיוניות, הרצון לתרום לכלל ולעצמה - לבין העובדה שבסופו של דבר היא מצאה את עצמה מכבסת, יום אחר יום, שנה אחר שנה. על הרקע הזה, האפשרות להגיע להונגריה, לעשות דבר מה בעל חשיבות רבה וגם לראות את אמה, היתה מפלט אדיר. זה סיפור של אשה שחיפשה משמעות. חיפשה ולא מצאה".

דחתה את המחזרים

לא רק חיי העבודה הנחילו לסנש מפח רוח. באחד משיריה היפים, "בדידות", מ-1942, כתבה: "לו פגשתי בן אדם המבין את הכל - / בלי מלים ובלי חקר,/ בלי וידוי ובלי שקר,/ בלי לשאול // אפרוש לפניו כמפה לבנה/ את הלב והנפש,/ הזהב והרפש, והוא יבין רב הבנה. // וכששדדתי הלב,/ וכשהכל הרקתי ומסרתי,/ לא ארגיש צער וכאב,/ אדע כי התעשרתי".


         החוקרת רותי גליק. "פמיניזם שונה ממה שאנו מכירים" (תצלום: דניאל צ'צ'יק)

לא בנהלל ולא בשדות ים לא מצאה סנש חברה כלבבה. היא היתה בודדה וחשה געגועים עזים לבני משפחתה. בעת שהותה בנהלל כתבה ביומנה: "אני מרגישה את עצמי ככלי ריק. או יותר נכון, כלי נקוב שהכל אשר שופכים בו נשפך החוצה. אין טעם בכל אשר אני עושה. אני צריכה אנשים, לא סתם אנשים, לא סתם חתיכות בשר, אלא אנשים אשר קרובים לי במחשבה, ברגש".

באותה תקופה היתה מיודדת עם שני בחורים הונגרים שהתגוררו בירושלים. אחד מהם היה יוסף וייס, שלמד יהדות באוניברסיטה העברית ולימים היה לחוקר קבלה חשוב (ב-1969 התאבד בלונדון). השני היה לאיוש פרידמן, איש עסקים ממשפחה בורגנית, לימים מבעלי חברת התנורים פרידמן, שהיה בא בשבתות לבקר אותה בנהלל. שניהם חיזרו אחריה, אבל היא רצתה בחור מקומי, לא הונגרי ולא בורגני אלא עברי וסוציאליסט.

בראיונות שקיימה גליק עם אנשים שהכירו את סנש באותה העת סיפרה אחת מהם: "אני זוכרת שהיתה פיקחית מאוד. עם רגליים יפות, מאוד מושכת בחורים, מושכת בחורים אינטליגנטים. היא היתה אישיות". רותם, המזכיר של שדות ים, סיפר: "היו לה ספקות לגבי הרמה החברתית של חברי הקיבוץ. היא מצאה דלות אצל אנשים ברמה האישית, היתה לה ביקורת, אבל לא לגבי כולם. היא בלטה משכמה ומעלה מהתחלה, כאכפתית, אידיאליסטית, ראש גדול. היא עברה בשמי שדות ים ככוכב שביט. הופיעה, זרחה וכבתה".

גליק טוענת כי "אחת הסיבות לכך שסנש יצאה לשליחות באירופה - ובעיני זה מעצים את שליחותה ולא להיפך כפי שעלול להתפרש - היתה שהרגישה כה מתוסכלת, מרוקנת, אבודה ומאוכזבת, וראתה בכך אפשרות לממש את עצמה וגם לתרום. זו היתה שליחות מתוך תסכול, ששילבה את האישי עם הקולקטיבי". גליק מדגישה שאינה מתייחסת לוויכוח אם שליחות הצנחנים היתה מעשה נכון אם לאו, פולמוס שהעסיק רבות היסטוריונים. היא גם אינה עוסקת בעניין הגבורה: "אני רוצה לספר את הטרגיות של סיפור חייה, לא של סיפור מותה. סיפור ההגירה ולא הגבורה".


סנש על האוניה בדרך לארץ ישראל, 1939

דווקא הנצחתה של סנש כסמל וכמיתוס, גורסת גליק, היתה לרועץ לדמותה: "זו גיבורה שעוררה המון תשומת לב, בין השאר בזכות כתיבתה. איך ייתכן שהיא השאירה עיזבון גדול כזה ואף אחד לא טרח לתרגם, לפרסם ולחקור אותו? עד היום לא יצאה שום ביוגרפיה של חנה סנש בעברית. יש כאן דיסוננס בין הגיבורה הקדושה שעיצבה את האתוסים המרכזיים של האומה, שרוצים לחנך לאורם, לבין חוסר העניין בה הלכה למעשה". חנה סנש נהפכה לפלקט ציוני. ניסיון לא שכיח לגעת בדמותה בדרך קצת אחרת עשה באמצע שנות ה-90 מוטי לרנר, שבמחזהו "קסטנר" בדה סצינה, שלא היתה ולא נבראה, ובה מאשים ישראל קסטנר את סנש בהסגרת חבריה הצנחנים לנאצים.

בספרה "גיבורים למופת" מ-2004 מסבירה פרופ' יהודית באומל מדוע נהפכה דווקא חנה סנש לסמל של גבורת צנחני היישוב. בין השאר, נבע הדבר מן הכתבים שהשאירה אחריה. "אפשר להבין למה סנש נהפכה לגדולה מהחיים", מסכימה גליק. "מה גם שאם יש גיבורה קדושה, למה צריך מהגרת מתוסכלת. אני גם לא רוצה להגיד שלא היתה גיבורה. אבל זה הזמן לספר גם סיפור אחר. סיפור ההגירה של סנש, שעדיין לא סופר".

גליק, עורכת ומתרגמת ילידת הארץ, גדלה במושב כרם מהר"ל, שחברי הגרעין המייסד שלו היו דוברי הונגרית. עם סבה וסבתה ("הפמיניסטית הראשונה שהכרתי") דיברה הונגרית, עם הוריה עברית. אחרי נפילת מסך הברזל, היא אומרת, התעוררה בה הסקרנות וב-1994 נסעה לבודפשט כדי ללמוד שפה וספרות הונגרית.

גם הספר שערכה אנה סלאי יחד עם אחיה של חנה, גיורא, ובו יומנה המלא ומכתביה של סנש, הוא תוצאה של נפילת חומת הברזל, מציינת גליק. סלאי, חוקרת ספרות ועורכת ראשית בהוצאת ספרים הונגרית חשובה, ביקרה בישראל ופגשה כאן את גיורא סנש. היא לא שמעה על חנה סנש, רק על אביהם, הסופר ההונגרי הנודע. האח הוא שמסר לידי סלאי את האוצר היקר מפז של כתבי סנש, שנשמרו בבית אמו. לימים עלתה סלאי לישראל ולימדה באוניברסיטה העברית.

לצורך עבודת המחקר שלה, שנעשתה בחוג למגדר באוניברסיטת בר אילן בהנחיית פרופ' מרגלית שילה ועתידה לראות אור בספר, תירגמה גליק חלקים מהספר ההונגרי "חנה סנש". היא מספרת על כתיבה רבת קסם ובה גם קטעים הומוריסטיים, כמו למשל, קטע שבו מתארת סנש איך היא הורגת זבובים בחדר האוכל בנהלל, רצה מפה לשם עם מגבות. יותר מכל, כך נראה, היא מבקשת לצייר את דמותה של חנה סנש האדם. האשה הצעירה, היוצרת, המהגרת שנקלעה למערבולת אישית-פוליטית, שדמותה וזכרה הופקעו לצרכים לאומיים ומאז התאבנו. לאשה המקסימה והמורכבת הזאת מגיע הרבה יותר.


תגובות גולשים
הוסף תגובה +

(14 מדרגים)

דירוג הגולשים:

דרג את הכתבה

  • Currently 3/5 Stars.
  • 1
  • 2
  • 3
  • 4
  • 5
  • 15/03/2014 11:19:30

  • 31/07/2013 04:32:47

  • 27/01/2011 23:42:48

  • 20/11/2010 22:10:07

  • 06/02/2010 11:39:28

  • 22/01/2010 15:01:58

  • 21/01/2010 00:05:05

  • 20/01/2010 21:09:22

  • 20/01/2010 18:28:42