גלריה

עדכנו אותנו




מצב הפילוסופיה בישראל 2009

יום שני 07 בספטמבר 2009 03:00 מאת: ריכוז השאלון: אבנר שפירא | איור: עמוס בידרמן

מצד אחד, ישראל היא מדינה שקשה מאוד להתפנות בה לחשיבה על שאלות מופשטות; מצד שני, שר האוצר שלה הוא מרצה לפילוסופיה. מה משמעות העיסוק ההגותי בישראל, כיצד אפשר לחבר בין תפישות אוניוורסליות לזהות מקומית, האם הפילוסופיה והיהדות הן אחיות או אויבות, ומתי נדרש הפילוסוף לעסוק בפוליטיקה או ללכת לכיכר השוק, כמו סוקרטס בזמנו? תשעה מרצים צעירים לפילוסופיה מנסים להשיב



מימין: רפאל זגורי-אורלי וד"ר ז'וזף כהן

פרסומת

ד"ר רפאל זגורי-אורלי וד"ר ז'וזף כהן
הפילוסופיה תובעת זמן אחר

רפאל זגורי-אורלי, יליד 1967, וז'וזף כהן, יליד 1971, מכירים זה את זה מאז 1993. הם נפגשו באוניברסיטת סורבון בפאריס, שם למדו שניהם פילוסופיה, ומאז הרבו לכתוב יחד ואירגנו אירועים פילוסופיים בינלאומיים רבים, ובכללם כנס שהתקיים בשנת 2000 בפאריס והוקדש ליחס בין ז'אק דרידה לבין היהדות (הרצאות הכנס אוגדו ב-2003 לספר בצרפתית שכותרתו "יהודיות - שאלות לז'אק דרידה", הוצאת גלילה).

השניים תרמו רבות להתחדשות הדיאלוג בין דרידה לפילוסוף חשוב אחר - יורגן הברמאס הגרמני - בסדרת מפגשים שהתקיימו בשנת 2000 בפרנקפורט, והם גם העומדים מאחורי המפגש האחרון בין דרידה לפילוסוף גרמני נוסף, הנס גיאורג גאדאמר, שהתקיים ב-2001 בהיידלברג.

לפני כשנה אירגנו זגורי-אורלי וכהן כנס צרפתי-ישראלי על עמנואל לוינס ועל דרידה, שהתקיים במכון הצרפתי בתל אביב ובאקול נורמל סופרייר בפאריס, ולפני חודשים אחדים הם אירגנו כנס בינלאומי על דרידה בסורבון. באוקטובר 2008 ערכו השניים יחד את גיליון של כתב העת הצרפתי "Temps Modernes" (זמנים מודרניים) שהוקדש למרטין היידגר ולשאלת המקום. בימים אלו עובדים השניים על חיבור "תמונת מצב" של הפילוסופיה הצרפתית בת זמננו בעבור כתב העת הבינלאומי "Archives de Philosophie". שניהם מלמדים פילוסופיה קונטיננטלית מודרנית ובת זמננו; כהן מלמד ביוניוורסיטי קולג' בדבלין, זגורי-אורלי מלמד בבצלאל.


מה משמעות העיסוק בפילוסופיה בתרבות העכשווית?

זגורי-אורלי: "האם יש אפשרות לענות על שאלה כזאת מבלי לצמצם את הפילוסופיה לכדי דעה רווחת כלשהי? והלא תשובה לשאלה כזאת מפיו של פילוסוף עלולה באופן כלשהו להחליש את הדיבור הפילוסופי, שחייב תמיד להישאר סבלני, מורכב וזהיר אל מול מרחב זה, הדורש באופן שיטתי ללכת היישר אל המטרה ולאסוף את הכל תחת הצהרות וסיסמאות. שכן, בעיני, הדיבור הפילוסופי חייב להמשיך לגשש ולהסס מבלי שיובטח לו יעד ברור כלשהו. הוא חייב להישאר מעבר לכל חישוב אינטרסנטי וקרוב ככל האפשר אל ה'לא לצפות לדבר' מראש. ככזה, הוא יכול לשמש כלל מנחה לחיים האקדמיים כאן או במקום אחר.

"כמו באמנות או במדע הטהור, הדיבור הפילוסופי הוא חשיבה שאינה יכולה להתרווח בעונג על ‘המלה האחרונה', אף לא למצוא בה סיפוק. משמע שהוא תמיד מפגר אחר ההכרעה האפשרית, בהיותו נגוע מראש באי-נחת שאינה יודעת שובעה. כל זה כמובן לא מונע מן הפילוסוף מלפעול במרחב הציבורי. אדרבה, האי-נחת הזאת היא שמתנה את דיבורו.

"אך יש לומר מלה על ה'תרבות העכשווית' שלנו, בהקשר של העיסוק העיתונאי בדיבור הפילוסופי, שמחייב אותנו להרהר גם בתפקידה של התקשורת ובהשמעת דברו של אינטלקטואל במרחב התקשורתי. במסגרת כזאת, כל השמעת דברים המתיימרת להיקרא פילוסופית מסתכנת בהכרח בשיח קל ופשטני שבו דבריו של הפילוסוף עלולים תמיד להצטמצם לכדי מערך של קלישאות. הפילוסופיה תובעת בראש וראשונה זמן אחר, ואטיות. הזמן של הפילוסופיה הוא זמן שאין בו ערובה לרווחים מיידיים. ואף על פי כן, יש להסתכן ולדבר את השיח הפילוסופי שמקבל על עצמו את כל ההיסוסים גם בכלים אלה, להסתכן אפוא בדיבור שבעדו ייחשפו כל המבוכות ושלא יהסס להשתהות בחיפושיו, תוך שהוא מקפיד להישאר חשדן כלפי קוצר הרוח האופייני לתקשורת. העשייה הפילוסופית כיום כמו מקפלת בתוכה את הצורך לתחזק חשד כלפי תכתיבים מסוימים של צלילות או מראית עין של שקיפות, של מובנות מיידית, שגם העולם האקדמי אינו תמיד משוחרר מהם".

כהן: "אמת ויציב! כמה פעמים ביקשו מאתנו לפשט את הדברים, להיות יותר ‘תקשורתיים' כדי שהציבור כביכול יוכל לעקוב? או לחילופין להימנע מלהסתרבל עם מושגים, כלומר להרפות מן המורשת של הפילוסופיה שאולי, כך לדברי ולטר בנימין, אינה אלא ‘היסטוריה של בעיות' ושל דו-משמעויות, כדי להגיע לתשובות ישירות וחותכות? מובן שיש בזה משהו בלתי סביר ומצמצם. אך כפי שרפאל הזכיר זה עתה, אין משמעות הדבר שהפילוסוף חייב לברוח בכל מחיר מן המרחב הציבורי ולהסתגר ברצינות המדומה של האוניברסיטה. במובן זה, איני בטוח שיש הבדל גדול בין זה שמוצא כל הזדמנות להיחשף בתקשורת ובין זה שמסרב בכל מחיר לחשיפה שכזאת. הסירוב לכל חשיפה יכול ליהפך עד מהרה לעוד צורה של גנדרנות, כזו המנסה למשוך את תשומת הלב הציבורית בה במידה.

"אף על פי כן, הדבר החשוב הוא לאתר את המקומות הנדירים מאוד המאפשרים ליושר הפילוסופי לבוא לידי ביטוי בצורתו החדה ביותר, מקומות המכבדים את הרדיקליות ואת הייחודיות שלו במלואן. הדבר החשוב הוא לגרות את הדיבור לממש את כוח המחשבה הרדיקלי ביותר שלו, כלומר את כוח הפרשנות והחשד האצורים בו. מכאן שלעולם אל לנו להסב את מבטנו הביקורתי מהשיחים הפועלים בזירה הציבורית, ובראש ובראשונה משיח התקשורת".

לתפישתכם, מהי מידת המעורבות הפוליטית הנדרשת מהפילוסוף?

זגורי-אורלי: "אתה יודע טוב כמוני שהפילוסופים לא היו תמיד אלה שגילו את האחריות הרבה ביותר במרחב הפוליטי. ואגב, אין בפילוסופיה ערובה שיטתית להתנהגות פוליטית או מוסרית לדוגמה. אני שייך לדור שמחובתו לדעת זאת, דור הדורש לשמר עמדה ביקורתית בלתי מתפשרת למול כל המקסמים והאשליות של התבונה הפוליטית. אני מאמין כי ה'דור' שלי, מחובתו להיות זהיר ורגיש לכל הפיתויים האורבים לפוליטי - דהיינו הבנת ההיסטוריה כצועדת לקראת תכלית כלשהי, משיחיות, הבטחה לגאולה, הצדקה עצמית, הבחנה בין הטהור ללא-טהור, הצהרת ריבונות וכולי, ובה בעת לקבל את ההכרח לפעול בתוך מרחב המוגדר פוליטית על ידי היסטוריה, לשון, גיאוגרפיה, יחס אל התיאולוגי, מוסדות, מפלגות וכדומה.

"במובן זה, כשאני חושב על הפילוסוף כעל שחקן פוליטי, אני חושב על חיים פעילים בלבו של פרדוקס - ועם הפרדוקסים, כפי שאמר ניטשה, צריך לדעת ‘לרקוד': לפעול בתוך הקשר פוליטי מוגדר ובה בעת להבליע לקרבו את השאלות שהכי פחות מוגדרות על ידי הקשר זה. כל החלטה פוליטית תהיה בהכרח חלקית, בלתי צודקת ואף אלימה - אנו יודעים זאת - ומכאן ברור הצורך הקבוע לשאת ולתת, לקיים דיאלוג ולהתווכח ישירות בתוך המרחב הנשלל בידי החלטה זו, וכל זאת כדי להפחית את סכנות הניצול לרעה, כנגזרת אפשרית של החלטה זו. אך גם, ובאופן רדיקלי יותר, הפילוסוף חייב לאתר את המקום שממנו מתהווה ההחלטה הפוליטית ככזו, וכן, במובן מה, לחזור אל הלוגיקה של ההחלטה בפוליטיקה, לחשוף את הטכניקה הפרוצדורלית של יישומה הניתן לתכנון או הניתן לחישוב, ולהסתכן בחשיבה אל מעבר לסדר המוגדר של הכלל הקיים והמקודד".

כהן: "המעורבות הפוליטית של פילוסוף היא רצויה ומאוסה בעת ובעונה אחת. דורשים מהפילוסוף שיתבטא בנושאים פוליטיים, וכאשר הוא עושה זאת, העמדה שהוא נוקט נחשבת מהר מאוד לעמדה שאינה מחזיקה מים, לעמדה פרדוקסלית, רלטיוויסטית, אידיאליסטית, נאיווית ומה לא... אך משום כך נראה לי שמחובתו של הפילוסוף להיות בפוליטיקה כעד של הבלתי מוצהר, של מה שאין יכולים לחשוב אותו, של הנסתר; אני סבור שעליו לנסות תמיד לגלות את האסטרטגיות של השיחים הפוליטיים באשר הם.

"לסיכום, נראה לי שכאשר הפילוסוף נכנס לזירה הפוליטית, עליו לנסות ללא הרף להרבות את השיחים, להזכיר בקביעות את הדברים שיש להישמר מפניהם, לגלות את מה שכל שיח מתאמץ להסתיר, ולעשות זאת מכל המקומות שבהם יכולים השיחים הללו להתנסח או להישמע. במובן זה, הפילוסוף חייב למסור את שיפוטו באשר למה שמאפשר את יכולת השיפוט בפוליטיקה. פירוש הדבר שהוא חייב להיות ביקורתי באופן רדיקלי ביחס לליברליזם, למשל, ובה בעת - ביחס לאנטי-קפיטליזם; כלומר, לנוכח כל נקיטת עמדה פוליטית, על הפילוסוף להעלות תמיד, ובכל מקום, שאלה שעדיין לא הובאה בחשבון. עליו להימצא בכל מקום ובשום מקום: להיות בתוך הפוליס, כמי שמצוי בענייני המוסדות, בנושאים הפוליטיים, החברתיים-כלכליים, התרבותיים וכולי, אך להתמקם מראש בעמדה מרוחקת כמי שמגן על אידיאה אחרת של ‘לחיות יחד', אידיאה שטרם חשבוה. כל המצאה פוליטית תלויה בכך".

שאלת המעורבות הפוליטית מעלה כמעט מאליה את הבעייתיות של הזהות הלאומית ומכאן את הבעייתיות של המקום ושל השפה. כיצד אתם רואים את היחס שבין העיסוק בפילוסופיה לזהות (הלאומית, הלשונית והתרבותית)?

זגורי-אורלי: "בתשובתי לשאלתך הראשונה כבר ניסיתי לתת כמה יסודות שיש להם נגיעה אפשרית לשאלה הנוכחית. הפילוסופיה, בעבורי ובעבור מסורת שלמה שאני משתייך אליה, אינה ‘דוקטרינה', ‘ידע', דבר-מה העומד לרשותי כמכשיר, כטכניקה או כשיטה שיש בידי או שפשוט הייתי יכול ליישם; הפילוסופיה מבקשת למצוא את קיומה קרוב ככל האפשר למה שקורה. הפילוסופיה, כפי שאני תופש אותה, נשארת קשובה לאירועים, לתופעות, ואלו אינם נרשמים בשלווה בתוך סדר יציב וטהור; נהפוך הוא, הם מפרקים בהתמדה את רצוננו להעניק זהות.

"נדמה כאילו הזהות עצמה - מושג טעון כל כך בהיסטוריה של הפילוסופיה - מכילה תמיד יותר ממה שיש בה. הפילוסופיה נשארת כאותה פרצה שמעוררת בתוך הזהות עצמה (הנשלטת בידי משמעות אחת והיא בלתי ניתנת לחלוקה) שפה אחרת שמקורה במקום אחר. ובכל זאת, בהתייחס ל'מצב שלנו', לארץ הזאת שהדת או המסורת התיאולוגית, הזהות הנוקשה או ההגמוניה, מותירות בה את רישומן בצורה ברורה כל כך, הרי יש גם לחשוב, לטפח ולעורר את כל המקומות שבהם, בתוך המצב הזה, קרי ‘המצב שלנו', צצים ומופיעים הבדלים, דברים בלתי צפויים מראש ותזוזות בתוך כל אותם מכלולים סמנטיים יציבים, מאורגנים על פי ניגודים דוגמת דתיים וחילוניים, יהודים וערבים, גברים ונשים וכיוצא באלו.

"במלים אחרות, אפשר לומר בתמציתיות מרובה כי מה שמכונה ישראל אינו רק טענה לדת, לתרבות, לאומה ולשפה המתכנסות לכלל זהות פוליטית, לקסיקלית ותיאולוגית; זהו גם התחבטות בשאלות ובספקות, תנועה המבקשת לחרוג בכל רגע ורגע מן המקומות של הזהות הטהורה - גם זה הייעוד האוניוורסלי של ישראל, שלעולם אין להפרידו מן הסינגולריות הקונקרטית שלה. במובן הזה, אני סבור שנאמנות ל'ערכים' - הן של ישראל והן של האוניוורסלי - דורשת מאתנו לשים קץ לכיבוש, ובכל האמצעים האפשריים, בדיוק כשם שכיום היא תובעת מאתנו לנהוג אחרת בזר, בפליט השוכן בקרבנו".

כהן: "אני רוצה להסב את תשומת לבך לעובדה ששאלה זו לעולם אינה מוצגת למתמטיקאי או לפיסיקאי. בנוסף לכך, בבסיס השאלה מצויה ההנחה כי בין הפילוסופיה, העיסוק בה והשייכות לזהות מסוימת ולשפה לאומית קיים קשר שאינו סתמי. העובדה שאני כותב וחושב בצרפתית כביכול אמורה להשפיע על האופן שבו אני עוסק בפילוסופיה. מצד אחד, כידוע לך, למסורת הפילוסופית הגדולה אין לאום, והיא מוגדרת על ידי האוניוורסליות; אך מצד שני, המושגים הפילוסופיים הבסיסיים נוצרו תמיד בתוך שפה או תרבות לאומית ייחודית - יוון, גרמניה, צרפת, אנגליה ועוד. למעשה, מוכרחים להכיר בכך שאין פילוסופיה ללא שפה טבעית; אין פילוסופיה המבוטאת כל-כולה בשפה צורנית ומתמטית. המהלך שאני מנסה להציע הוא כזה שמבקש להזכיר בתוך המורשת הלקסיקלית, המושגית, המוסדית, הלאומית שלנו, קרי ‘אירופה', את מה שנאמר גם מעבר לאירופה; כלומר, לחשוף בכל פעם את התנועה החורגת מכינוי זהותי נוקשה או כינוי חד-משמעי כלשהו, ובה בעת להזכיר כי תנועה זו חייבת גם תמיד - וזוהי אחריותה - לשאת בזיכרונה את השם ‘אירופה', על המורשת החיובית והשלילית המקופלת בתוכו (גם זכויות אדם, גם קולוניאליזם)".

כיצד אתם תופשים את היחס שבין יהדות לפילוסופיה?

זגורי-אורלי: "זוהי שאלה תהומית. ראשית, אני סבור, קצת בניגוד לאיזו אופנה שרווחת במקומותינו, כי ההתנסות הציונית הכרחית לפתיחה ולפתיחה מחדש של בחינה מעמיקה ומחודשת של היהדות כדת, כהיסטוריה, כתרבות, כשפה וכולי, שכן היהדות היא כמובן כל אלו, אך יש בה גם אולי הבטחה למשהו שמעבר להגדרות אלו. פירוש הדבר שהמפעל הציוני, כמפעל ששם לעצמו כמטרה ‘לנרמל' את היהדות - וראוי היה להתעכב הן על ההבטחה והן על הצמצום המקופלים במלה ‘לנרמל' - משחרר מרחב של שאלות שטרם נשאלו בהיסטוריה זו, שהוגדרה באופן מוחלט על ידי חוויית הגלות ועל ידי מבטו של הלא-יהודי. אך אציין מיד כי הציונות אינה יכולה להצטמצם למודל נגדי של החוויה הגלותית; זה היה רעיון דומיננטי בציונות, כיום זהו רעיון הנראה בוודאי שביר - מה שבעיני אינו בהכרח שלילי.

"ובכל זאת, אני מבקש לטעון כי מעבר להכרזה על סופה של הציונות, על מותה, או על הגשמתה, הציונות שאנחנו יורשיה - ציונות שבימינו נהפכה לכל כך שחוקה, מובסת ומוטלת בספק - תאפשר לנו אולי להמשיג דבר-מה כמו אידיאה אפשרית אחרת של יהודיות; אידיאה של יהודיות המושפעת ללא הרף על ידי הלאום, המסורת והמוסדות, אך מושפעת בה בעת גם על ידי כל מה שקוטע ומעמיד בסימן שאלה מוטיווים אלו עצמם. ביסודו של דבר, כיום אני תופש את ישראל כמקום שמקומות אחרים, שפות אחרות ותרבויות אחרות אינן פוסקות מלחזור אליו (ולפקוד אותו) כל אימת שמקום זה מבקש להגדיר את עצמו. מכל הנאמר עד כה מסתמן יחס מסוים אל ההבטחה, יחס שביר, מסוכן וכואב. אך מה שווה הבטחה הבטוחה מראש במימושה? אינני בטוח כל כך - וכיצד אוכל להיות? - כי ההבטחה היחידה של הציונות היא הגשמה בדמות מדינת לאום או דת".

כהן: "יחס משונה היה ועודנו קיים בין היהדות לפילוסופיה. בין דחיות הדדיות לבין ניסיונות ליצירת סינתזה או לפנטסיה של סימביוזה קיימים אינספור ניואנסים המבטאים יחס זה. כיום נראה לי בלתי אפשרי להרהר ביחס זה דרך מונחים אלו בלבד. איני מבטל היסטוריה ארוכה זו של ניסיונות ליצירת קשר בין היהדות לפילוסופיה, אך את עצמי אני ממקם בשושלת החשיבה הלוינסיאנית שביקשה ‘להעניק ליהדות את הפילוסופיה שלה' ובה בעת להשמיע את הדיבור העברי, לגרום לו להדהד, בתוך השיח הפילוסופי.

"מובן שאין זה אומר שהיהדות והפילוסופיה אומרות או רוצות לומר אותו הדבר. יש לחשוב את ההבדל ביניהן באופן רדיקלי, אך מבלי לגלוש אל האנטי-פילוסופיה, כאפשרות שתמיד קיימת ואשר הפיתויים הגרועים ביותר של היהדות עשויים אף להגן עליה ולאמץ אותה (אני חושב בהקשר זה על חרדיות יהודית מסוימת). כאשר אני אומר ‘לחשוב את ההבדל הזה', הכוונה היא יותר להטיית אוזן לאותם דברים ביהדות המאפשרים את ההמשגה הפילוסופית, מתנים אותה, סוללים את הדרך אליה ובה בעת משהים אותה, מעמידים אותה בסימן שאלה.

"אכן, במובן מסוים היהדות בישרה - ועל כן גם איפשרה - אחדים ממושגי היסוד של הפילוסופיה, מושגים שאין לנתקם מן המפגש שבין יוון לנצרות, כמו, בין השאר, האהבה, ההקרבה, הסליחה, הפיוס וההשלמה וכולי (למעשה, הפילוסופיה הגרמנית הגדולה כל-כולה סובבת סביב מושגים אלו, על פי רוב מתוך שלילה של היהדות). אך היהדות גם תתאפק ולא תזהה את עצמה עם המושגים שהיא בישרה; היא תתייחס באי-אמון למימושם או להגשמתם. אני סבור שאת ההתאפקות היהודית הזאת יש לחשוב היום באופן פילוסופי. מובן שאין הכוונה להתייצב נגד יוון או הנצרות; הכוונה היא לחשוף בתוך היהדות שאלות שיכולות לאתגר הן את יוון והן את הנצרות כשני עמודי התווך הנוספים של המחשבה המערבית. איני שואף, אם כן, לומר שהיהדות היא בסופו של דבר המקור הנסתר של הפילוסופי, כי אז קצרה מאוד הדרך אל הרטוריקה הפונדמנטליסטית של המקור-ראשית ושל ה'שייך לי'. בתוך המתח הפתוח ביהדות אני מבקש לחשוב את הדבר המסוים המאלץ אותנו להבין כי ליהדות ככזו ולפילוסופיה ככזו אין שום מקור משל עצמן. אני שואף לחשוב תנועה בתוך היהדות, השואבת את כוחה מהאפשרות לייצר אירועים אחרים מאלו שהגדירו את הפילוסופי, כלומר יוון והנצרות, ואולי אפילו יהדות מסורתית מסוימת".


ד"ר עדי אפעל
הצורך האקוטי של התרבות בפילוסופיה

תצלום: דניאל צ'צ'יק

עדי אפעל נולדה ב-1975 בכפר סבא. עבודת הדוקטור שלה, שנכתבה באוניברסיטת תל אביב, עסקה בקשרים בין אמנות להגות בסוף המאה ה-19 בצרפת, תוך התמקדות במושג החיים. היא מלמדת במכללת בית ברל, אוניברסיטת תל אביב ובאקדמיה בצלאל. היא תירגמה מצרפתית את ספרו של הפילוסוף אלן באדיו, "אתיקה", וערכה את תרגום ספרו של ז'אק רנסייר, "חלוקת החושי", שניהם בהוצאת רסלינג. בשנים האחרונות אפעל מפרסמת ומרצה בעיקר על סוגיות של פילוסופיה של תולדות האמנות, על מחשבה צרפתית מודרנית ועל מה שביניהן.

מה משמעות העיסוק בפילוסופיה בתרבות העכשווית?

"הפילוסופיה אינה רלוונטית באופן מיוחד ל'עכשווי'. מבחינה זו, עמדתי הפילוסופית אינה מודרניסטית ואינה ביקורתית. לעומת זאת, ניתן לומר כי הפילוסופיה הנה רלוונטית תמיד למה שתמיד היה, ולכן היא רלוונטית לכל מה שנמצא כהווה; עניינה להבחין ולגזור את העבר של זה הנמצא כהווה, כלומר עניינה של הפילוסופיה הוא בהחלט במציאות. התרבות העכשווית, בעומדה באופן כמעט אקסקלוסיווי על כרעיו של כוח השיפוט ועל קסמיה של ה'דעה' (באמנות, בתרבות הפופולרית, בפוליטיקה) - שעניינם, באופן יסודי, בהמרת הכובד של מציאות העבר בחוויה של ההווה - זקוקה באופן אקוטי לפילוסופיה. בעידן ה'עכשווי' אפשר להבחין בהירקמותה של ברית, כנראה זמנית, בין פילוסופים לבין אמנים, שעוד נצטרך לתת דין וחשבון על תוצאותיה, ולהמשיך לחשוב את עברה".

לתפישתך, מהי מידת המעורבות הפוליטית הנדרשת מהפילוסוף?

"מעורבותו הפוליטית של הפילוסוף נובעת באופן אקסקלוסיווי מן היחסים היחידניים, הספציפיים והמיוחדים תמיד בין מחשבה אחת ובין המציאות ההיסטורית שלה, שהיא הגוף המייצר אותה, דהיינו - העבר שלה. במובן זה, ברור כי הפילוסופיה הגרמנית של המאה ה-19 לא יכלה שלא להיות בעלת דאגות לאומיות, וכי הפילוסופים הצרפתים של הדור המכונה דור 69' לא יכלו שלא להידרש לשיח של התנגדות וחתרנות. דקארט, הפילוסוף בן המאה ה-17, שהוא מבחינתי האב-טיפוס של הפילוסוף, היה ‘פוליטי' רק בעל כורחו.

"הפילוסוף, על אף שאינו יכול לפעול אלא מתוך חוקי הפוליס, אנוס בה בעת לנסות ולהימנע ממגע ישיר עם זו האחרונה, וזאת מכיוון שהפוליס רואה בפילוסוף פגע רע ומפריע, אשם מוחלט. ביסודו של דבר, מדובר תמיד באותה האשמה יסודית, שהיא למעשה האשמה עצמית של הפוליס: הפילוסוף מואשם בכך כי לאמיתו של דבר, הפוליס אינה יכולה להיות ערבה (מבחינת המחשבה) לעתיד של עצמה (מה שכונה במקרה של סוקראטס - האשמה ב'השחתת הנוער')".

שאלת המעורבות הפוליטית מעלה כמעט מאליה את הבעייתיות של הזהות הלאומית ומכאן את הבעייתיות של המקום ושל השפה. כיצד את רואה את היחס שבין העיסוק בפילוסופיה לזהות (הלאומית, הלשונית והתרבותית)?

"לדעתי, הפילוסופיה אינה מעוניינת בהגדרת ‘זהות', אך היא בהחלט עוסקת בגזירתו ובתקנתו של אופי: בכתבי הפילוסופים הגדולים ניכר עד כמה הפילוסופיה היא דיוקן. במצב ה'עכשווי' מתבצע רוב השיח הפילוסופי בשפה האנגלית, והדבר יוצר בעיות עמוקות ואמיתיות למחשבה, אך גם מעורר אתגר לעניין האופי הפילוסופי. פילוסופיה בעברית, שחובת הוכחתה עדיין עלינו, היא אחת מרעידות האדמה של ההיסטוריה. חשוב להתעקש, גם אם זה לעתים כמעט בלתי אפשרי, לעשות פילוסופיה בעברית".

כיצד את תופשת את היחס שבין יהדות לפילוסופיה?

"ההצטלבויות בין היהדות ובין תולדות הפילוסופיה ידועות, אך ככל הנראה הפילוסופיה היא בלתי חדירה ליהדות, כפי שהיהדות היא בלתי חדירה לפילוסופיה. היהדות איננה בלתי חדירה לפילוסופיה משום שהיא דת או תיאולוגיה, שהרי קשה מאוד לחשוב על תולדות הפילוסופיה ללא קשר ישיר לשאלות של תיאולוגיה: במקום זאת, זוהי דווקא החסינות של היהדות ל'תיאולוגי', או יותר נכון ל'רוחני' במובן הנוצרי, המפרידה את היהדות גם מן הפילוסופי. יש כאן דחייה הדדית חמורה ורדיקלית, שכל הניסיונות לחפות עליה או להעלימה הסתיימו עד עתה, לדעתי, בכישלונות או בפרדוקסים. יחד עם זאת, יש להפריד בין בעיית הקשר בין פילוסופיה ליהדות, המעסיקה ומטרידה את חוקרי ההגות היהודית, ובין בעיית הקשר בין פילוסופיה ובין ה'עבריות', שהיא תקנה של מחשבה בעלת גזרה מובחנת".


ד"ר עירן דורפמן
אפשרות המחשבה נתונה תמיד בסכנה

תצלום: אליהו בן יגאל / ג'יני

עירן דורפמן נולד ב-1973 בירושלים. הוא פוסט-דוקטורנט באוניברסיטת בן גוריון בנגב ועוסק בפילוסופיה של היום-יום. עבודת הדוקטור שלו, שהוגשה ב-2005 באוניברסיטת פאריס 12, דנה בלמידה תפישתית בפנומנולוגיה ובפסיכואנליזה. עיבוד של עבודת הדוקטור התפרסם ב-2007 בהוצאת ספרינגר (בצרפתית) תחת הכותרת "ללמוד מחדש לראות את העולם: מרלו-פונטי אל מול המראה הלאקאניאנית". דורפמן תירגם לעברית בין היתר כתבים של מרלו-פונטי ושל דקארט בהוצאות רסלינג וכרמל.

מה משמעות העיסוק בפילוסופיה בתרבות העכשווית?

"העיסוק הפילוסופי נתפש לרוב כפעילות מבודדת המסתגרת בפני התרבות ומנסה לחלץ אמיתות נצחיות אך חסרות שימוש. ואולם, הפילוסופיה היא למעשה חלק בלתי ניתק מהתרבות. כל תרבות מבוססת על אינסוף הנחות מובלעות, החל ב'מה זו תרבות' וכלה באפשרויות שונות להביע אותה. הפילוסופיה חושפת הנחות אלה ותוך כדי כך מספקת לתרבות רעיונות, פיתוחים ואזהרות. במקביל, הפילוסופיה מושפעת בעצמה מהתרבות ומהלך-הרוח של התקופה. באופן אידיאלי, הפילוסוף צריך לשמור על מרחק נכון מהתרבות: לא להיבלע בתוכה ולא להתנכר אליה. המרחק הנכון הזה הוא המפתח להבנה עצמית שכל תרבות שואפת אליה".

לתפישתך, מהי מידת המעורבות הפוליטית הנדרשת מהפילוסוף?

"הפילוסופיה המערבית צמחה ביוון העתיקה כחלק מההתנהלות היום-יומית של הפוליס, כלומר של העיר-מדינה. גם היום הפילוסוף מצוי בתוך המדינה ולכן כל פעולה שלו בתוכה היא מעצם הגדרתה פוליטית וכרוכה בענייני המקום והזמן. דווקא כשהפילוסופים מנסים להיות פוליטיקאים מקצועיים, נניח שרי אוצר או חינוך, הם נכשלים. כוחם אינו בעשייה מפלגתית אלא במהלך מחשבתי שמבקש להתבונן במציאות החברתית הקיימת ולדמיין מציאות אחרת. אפשרות המחשבה נתונה תמיד בסכנה, שכן השלטונות רוצים בשימור המצב הקיים ופועלים למסד ולמשטר את אנשי הרוח. על הפילוסוף להילחם בכך, ובעיקר להבין שפעולתו היא מאבק - אישי וציבורי גם יחד - על עצם האפשרות לחשוב".

שאלת המעורבות הפוליטית מעלה כמעט מאליה את הבעייתיות של הזהות הלאומית ומכאן את הבעייתיות של המקום ושל השפה. כיצד אתה רואה את היחס שבין העיסוק בפילוסופיה לזהות (הלאומית, הלשונית והתרבותית)?

"הפילוסופיה בימינו נהפכה למקצועית ונטולת מקום. הפילוסופים תופשים את עצמם כשייכים לקהילה מדעית בינלאומית וקוסמופוליטית. הם כותבים לרוב באנגלית ומרבים לנסוע לחו"ל. אין בכך פסול כשלעצמו, אבל כל פילוסוף צריך לשאול את עצמו על הקשר בינו ובין המדינה שהוא מתגורר בה, התקופה שהוא חי בה והשפה שהוא מדבר בה. אין זה מקרה שדקארט פירסם את יצירתו המכוננת, ‘המאמר על המתודה', בצרפתית ולא בלטינית - המקבילה הימי-ביניימית של האנגלית. ההכרה במקום, בזמן ובשפה שלך היא תנאי לחשיבה פורצת דרך. במדינה שסועת קרבות כמו ישראל, הפילוסוף מתפתה עוד יותר לברוח לעבר הנצח המוחלט, אך הוא נותר תמיד, על אפו ועל חמתו, נטוע בהווה העכור. לפיכך, אם הפילוסופיה בישראל רוצה להיהפך לפילוסופיה מעניינת, לפילוסופיה ישראלית, היא צריכה לקבל אחריות על המקום שלה; אחרת, היא תישאר העתק חיוור של מחשבה מיובאת".

כיצד אתה תופש את היחס שבין יהדות לפילוסופיה?

"המאבק בין ירושלים לאתונה, כלומר בין היהדות (והנצרות) ובין הפילוסופיה, הוא עתיק יומין. ירושלים שואפת למוחלט, אתונה מטילה בו ספק. ואולם, היהדות בתרבות הפופולרית העכשווית נהפכה לזרם כמעט ניו-אייג'י, לאופציה רוחנית של ‘התחברות'. הפילוסופיה מעולם לא הצליחה לרכוש פופולריות מכיוון שהיא ביקורתית. הביקורתיות חיונית לפילוסופיה, אולם היא גם עלולה להיות בעייתית. ניטשה, לדוגמה, הכריז על מות האלוהים באמצע המאה ה-19, אבל האלוהים מסרב משום מה לפנות את הבמה, כפי שמעידה כתובת הגרפיטי הנפוצה ‘ניטשה: אלוהים מת. אלוהים: ניטשה מת'. מי אם כך ניצח, אלוהים או ניטשה? הפילוסופיה תשכיל לעשות אם לא תתנכר לצורך ברוחניות, באלוהים, במוחלט, אלא תנסה לחשוב כיצד לשלב אותו בתוך החיים ובתוך התיאוריה באופן ביקורתי. נדמה שדווקא היהדות העמוקה, בניגוד לזו הניו-אייג'ית, נותנת כמה פתרונות פילוסופיים מעניינים, בין שאנחנו מאמינים באלוהים ובין שלא".


ד"ר חנוך בן פזי
מה מסתתר מאחורי השלטים

תצלום: דניאל צ'צ'יק

חנוך בן פזי נולד ב-1964 וגדל בירושלים. הוא מלמד במחלקה לפילוסופיה באוניברסיטת בר אילן ובחוג לתרבות ישראל בסמינר הקיבוצים. עבודת הדוקטור שלו עסקה במשמעותו הפילוסופית של קורפוס "הקריאות התלמודיות" של עמנואל לוינס. שני תחומי המחקר הבולטים שלו הם המונותאיזם האתי (תוך התמקדות בהרמן כהן ובפילוסופיה היהודית-גרמנית) וזיקה בין השיח הפסיכולוגי והשיח הפילוסופי-יהודי. מחקרו העכשווי מתרכז באחריותו המוסרית של העד בפילוסופיה.

מה משמעות העיסוק בפילוסופיה בתרבות העכשווית?

"מאז ימיה הקלאסיים באתונה מנהלת הפילוסופיה דיאלוג פורה ויוצר עם כלל תחומי הידע והעשייה האנושיים. היא מבקשת להציג את האדם על מורכבותו הרבה, ועל מה שהוא ראוי להיות. בהמשך לדיאלוג זה, הייתי מנסח שני תפקידים לפילוסופיה בעת הזאת: עירנות מוסרית ומתן עדות. את העירנות מוסרית אפשר לתאר בעזרת סיפור ידוע ומחויך של קירקגור על אותה חנות שבחלון הראווה שלה יש כל מיני שלטים כמו ‘חיים טובים', ‘אושר', ‘שמחה' ועוד. אדם שראה את השלטים ונכנס לחנות, ביקש את ‘המתכון לחיים טובים'. אלא שאז השיב לו המוכר: ‘אני מתנצל, אבל זאת חנות של שלטים'. אולי תפקידה הראשון במעלה של הפילוסופיה, ובמיוחד בעת הזאת, הוא לחפש את מה שמסתתר מאחורי השלטים. התרבות העכשווית מרבה בשלטים - במלים יפות, ברטוריקה נאה, בעטיפות נוצצות, בשיווק ובפרסומות (כולל בעולם האקדמי). אך דומה שבצד התרבות הנאה, אנו מרבים במעשים לא-מוסריים ולא-הומניים, ולעתים דווקא בשם ההומניזם והמלים היפות ביותר. הפילוסופיה תובעת מאתנו את העירנות המוסרית ואת קבלת האחריות על מה שמסתתר מאחורי המלים ומתחתיהן.

"אשר למשמעותה של העדות הפילוסופית: התרבות שלנו רווית התקשורת הופכת אותנו לעדים לטלוויזיה, להיסטוריה, לשואה, לציונות, למלחמות, לאסונות. השיח הפילוסופי מצביע על מעורבותו של העד כמי שנושא באחריות לאשר ראה או שמע, וכמי שמשפיע לעתים על עצם התרחשותם של האירועים שלהם היה עד. הפילוסופיה של העדות שואלת על חובתנו לפעול בעולם, ובמקביל על האפשרות לקוות לטוב. אמנם לא כל פעילות היא פעילות פילוסופית, אך קשה לזהות תחום אנושי שאינו מבוסס על תשתית פילוסופית, שהיא זו המאפשרת את קיומו. הפילוסוף בעת הזאת נדרש לחשוף את אותו מצע של התרבות ושל החברה, ובכך לאפשר מבט חופשי ומעמיק על אושיות התרבות. במובן זה, הפילוסופיה נושאת באחריותה להעיד באופן מעמיק על הזיקות והפערים שיש בין הנחות היסוד ובין המציאות החברתית והתרבותית".

לתפישתך, מהי מידת המעורבות הפוליטית הנדרשת מהפילוסוף?

"הפילוסוף נדרש לכוון את עצמו למעורבות עמוקה בחברה. הכוונה אינה למעורבות הקונקרטית בעשייה הפוליטית, שבה הפילוסוף דומה לכל אדם (האזרח או זה שמשולל אזרחות); הכוונה היא למעורבות בשיח הפילוסופי הביקורתי, המחפש את מה שלא נראה על פני השטח, ומצוי בעומקו של המעשה וההווי הפוליטי: הגזענות במופעיה הרבים והמגוונים, המלל הרב על אודות חשיבות החינוך והפחד העצום שמא יצליח, המשמעות החברתית של השיח הכלכלי, הלשון המחפשת אחדות בכדי להימנע מן היחידות. תפקידו של הפילוסוף ליטול חלק בשיח הפוליטי מן המקום התובע עמקות של מחשבה, מחויבות אתית גבוהה, הבנה של הכשלים והאתגרים של המעשה".

שאלת המעורבות הפוליטית מעלה כמעט מאליה את הבעייתיות של הזהות הלאומית ומכאן את הבעייתיות של המקום ושל השפה. כיצד אתה רואה את היחס שבין העיסוק בפילוסופיה לזהות (הלאומית, הלשונית והתרבותית)?

"כוחה של הפילוסופיה בכך שהיא מאפשרת שיח אוניוורסלי-מוסרי, שעל בסיסו אפשר לבנות זהות פרטיקולרית מקומית. במובן זה, הפילוסופיה מציעה קני מידה לדיון בזהות הלאומית והתרבותית, משום שהיא השדה המאפשר בחינה עמוקה של שאלות הזהות המקומית בתוך המחויבות האנושית הרחבה ביותר. הלאומיות והמדינה יכולות להיות לפסלי העץ והאבן של העת הזאת, התובעות כל פולחן של העת העתיקה. אך מצד שני, איננו יכולים להפנות מבטנו מן הדם שזרם בנהרות על גדותיהן של השקפות עולם אוניוורסליות, ממערב וממזרח (כפי שכתב פעם לוינס). האימפריאליזם במופעיו השונים - הדתי, התרבותי או הכלכלי - הוא אוניוורסלי ועל כן מזמין את האחר לעימות ולמלחמה".

כיצד אתה תופש את היחס שבין יהדות לפילוסופיה?

"לדידי, תקפה עדיין שאלתו של הרמן כהן ‘במה תורמת היהדות לאנושות?' האם אנו מתאימים את המסורת היהודית לעולם הערכים המערבי-ההומניסטי, או שיש תרומה ייחודית של היהדות לשיח ולתרבות המערבית? זה אולי האתגר החשוב ביותר של החברה הישראלית, לא מפני שזהו האתגר היחיד שניצב בפני הפילוסופיה הישראלית, אלא מפני שזהו האתגר המייחד אותה מחברות אחרות: האם נצליח ליצור תרבות יהודית, שיח יהודי, בוגר ואחראי, הנוטל חלק בשיח הפילוסופי הכללי ותורם את חלקו לשיח זה? השאלה הזאת חשובה לא רק בשל האופן שבו היהדות נוטלת חלק בתרבות העולמית, אלא גם משום שהחשיבה הפילוסופית היא המגן והמעורר של היהדות, של היצירה היהודית ושל מוסדותיה בימים אלה".


ד"ר ארנון קרן
באיזה צד של הכיכר עלינו לעמוד

ארנון קרן נולד ב-1971 בירושלים. הוא למד לתואר שני בהיסטוריה ופילוסופיה של המדע באוניברסיטה העברית בירושלים ואת עבודת הדוקטור שלו בפילוסופיה כתב באוניברסיטת קולומביה בניו יורק. בנוסף, הוא עשה פוסט-דוקטורט בביו-אתיקה ב-NIH, הסוכנות האמריקאית העוסקת במחקר ביו-רפואי. השנה הוא הצטרף כמרצה במחלקה לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה. עיקר עבודתו של קרן עוסקת בפילוסופיה של הידע (אפיסטמולוגיה). קרן גם עוסק באתיקה ובשאלות הקשורות ליחס בין ידיעה למוסר.

מה משמעות העיסוק בפילוסופיה בתרבות העכשווית?

"בכל תרבות שהיא, העיסוק בפילוסופיה משמעותו היא נכונות להעמיד למבחן את הנחות היסוד הבסיסיות ביותר שלנו. כמובן, אנחנו נכונים לעשות זאת מתוך ניסיון להבין טוב יותר את עצמנו, את מצבנו האנושי, ואת החברה והתרבות שבתוכה אנחנו נתונים. הניסיון הזה הוא גם מה שמניע את החקירה בפילוסופיה של הידע. במסגרת התרבותית שבה אנו נתונים, המוסד המדעי מקובל כמודל הטוב ביותר לחתירה מאורגנת אחר ידע. אחד מתחומי הדיון המעניינים בפילוסופיה עוסק בבחינת המעמד המיוחד של המדע. האם אכן המדע זכאי למעמד המיוחד הזה? ואם כן, בזכות מה? בעבודתי אני בוחן שאלות אלה תוך התמקדות בפן החברתי של המדע. לא רק הדיוטות כמונו, גם מדענים מבססים את רוב האמנותיהם המדעיות על עדויות של אחרים (למשל, על מה שקראו בכתבי עת מדעיים וכדומה). אם גם המדען מבסס את האמנותיו על עדויות של אחרים, לא פחות מאתנו, מה מקנה לו את המעמד המיוחד שלו?"

לתפישתך, מהי מידת המעורבות הפוליטית הנדרשת מהפילוסוף?

"לכולנו יש חובה למחות על העוולות, הניצול, הדיכוי והאי-הצדק שרווחים במקומותינו. לרובנו יש גם חובה לעשות יותר מכפי שאנחנו עושים כדי למנוע אותם. השאלה היא אם לפילוסוף יש חובה מיוחדת בהקשר הזה. מהו, אם כן, תפקידו של הפילוסוף בהקשר הפוליטי? אנחנו הרבה פעמים מתלבטים: האם חלוקת המשאבים בחברה שלנו צודקת? האם הפעולה הצבאית צודקת? וגם כשאנחנו לא מתלבטים עם עצמנו, אנחנו לא מסכימים עם אחרים. כדי לברר את השאלות האלה, אנחנו צריכים לברר מה הופך חלוקת משאבים לצודקת או מה הופך מלחמה לצודקת, ואלה כמובן שאלות פילוסופיות. כל מי שמעוניין בהן - ונראה לי שכולנו צריכים להתעניין בהן - כדאי שיעסוק בפילוסופיה. אלא שכאן מתגלה המתח שמעוררת שאלת המעורבות הפוליטית של הפילוסוף. התרומה העיקרית שיכולה להיות לפילוסוף היא דרך בירור שאלות פילוסופיות מן הסוג האמור. אלא ששאלות אלה מתבררות בצורה הטובה ביותר דווקא כשאנו משיגים ריחוק מסוים מן השאלות הפוליטיות הטעונות. הדיון הפילוסופי דורש נכונות לברר באופן רציונלי את ההנחות שאנו מחויבים להן, וקשה לעשות זאת בעודנו מפגינים בכיכר. כך שהדיון הפילוסופי יכול לתרום בצורה הטובה ביותר לתיקון פוליטי דווקא כשהוא מקיים ריחוק מסוים מהשיח הפוליטי הטעון כל כך. התקווה היא, שאם ננהל את הדיון הפילוסופי הזה, נדע לבסוף טוב יותר באיזה צד של הכיכר עלינו לעמוד".

שאלת המעורבות הפוליטית מעלה כמעט מאליה את הבעייתיות של הזהות הלאומית ומכאן את הבעייתיות של המקום ושל השפה. כיצד אתה רואה את היחס שבין העיסוק בפילוסופיה לזהות (הלאומית, הלשונית והתרבותית)?

"המושגים שבהם עוסקים פילוסופים הם מושגים אוניוורסליים, שקיימים בכל שפה ותרבות; והשיח הפילוסופי מתיימר לעסוק בהם באופן שאינו מגביל עצמו לתרבות או לשפה מסוימת. אני שייך לאלה שמאמינים שאפשר לנהל שיח בין תרבותי, וזה בוודאי נכון לגבי שיח פילוסופי. מובן שהתרומה שכל אחד מאתנו יכול לתרום לדיון תלויה במשאבים הלשוניים והתרבותיים המיוחדים שהוא מביא עמו לדיון".

כיצד אתה תופש את היחס שבין יהדות לפילוסופיה?

"יש מסורת יהודית של חשיבה על שאלות שבהן עוסקת הפילוסופיה. יש פילוסופים יהודים, שיהדותם השפיעה על חשיבתם הפילוסופית, וחשיבתם הפילוסופית השפיעה על ההיסטוריה של הפילוסופיה ועל המסורת היהודית. אבל איני חושב שאפשר לדבר על היחס בין היהדות לפילוסופיה".


ד"ר יפתח גולדמן
להירפא ממחלות הרוח של הרוח

תצלום: מאיה לוין / ג'יני

יפתח גולדמן נולד ב-1967 בקיבוץ יטבתה. הוא למד לתואר ראשון, שני ושלישי בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב. עבודת הדוקטור שלו עסקה בפילוסופיה של הסוציאליזם המודרני, ובעיקר בהגותם של קרל מרקס ומרטין בובר. לאחרונה פורסם בהוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר ספרו "הסוציאליזם בין פוליטיקה ואוטופיה", המבוסס על עבודת הדוקטור שלו.

מה משמעות העיסוק בפילוסופיה בתרבות העכשווית?

"בתרבות זמננו קריטריון הערך הכלכלי (במובן הצר ביותר של ‘תג מחיר') משתלט על החיים האנושיים כפוסק עליון או יחיד. כמעט הכל נהפך לסחורה (ובכלל זה אמת, כבוד, חופש ואהבה). מה שאי אפשר להפכו לסחורה מסולק הצדה או מוצג כחסר חשיבות. בעידן כזה, עצם העיסוק בתחום ‘לא רווחי' כמו פילוסופיה הוא ניסיון להציג אלטרנטיווה. זה נכון לא רק לגבי הפילוסופיה; גם אמנות פלסטית, ספרות או תיאטרון הם תחומים לא רווחיים. אבל הפילוסופיה, באופן ישיר יותר מן התחומים האחרים, מנסה גם לשנות את המציאות, לתקן אותה. זה לפחות מה שאמורה לעשות פילוסופיה טובה".

לתפישתך, מהי מידת המעורבות הפוליטית הנדרשת מהפילוסוף?

"מאז ראשיתה, קיימה הפילוסופיה בתוכה מתח פנימי בין שני קטבים מנוגדים. מצד אחד, היא היתה תחום עיון מופשט (אולי המופשט ביותר). מצד שני, הפילוסופיה נשאה עמה שאיפות פוליטיות לעיצוב המציאות החברתית וליצירת סדר חברתי תבוני וצודק. בראשית העידן המודרני התחזקה עוד יותר מגמתה של הפילוסופיה לנסות ולהשפיע על המציאות, כפי שאפשר לראות, למשל, בדמותו של קרל מרקס: פילוסוף ומתקן חברתי באדם אחד.

"במאה ה-20, בעיקר במחציתה השנייה, השתנתה המגמה, והפילוסופיה ויתרה על תפקידה הפוליטי. שני הזרמים הפילוסופיים העיקריים בתקופה זו היו הפילוסופיה האנליטית והפוסט-מודרניזם. הפילוסופיה האנליטית הסתפקה בניתוח והבהרה של מושגים, ובדרך כלל היתה נטולת מוטיווציות פוליטיות. הפוסט-מודרניזם דווקא הרבה לעסוק במושגים פוליטיים טעונים (כמו המושגים ‘דיכוי' ו'ביקורתיות' החביבים עליו). אבל הוא עסק בתכנים הללו כפלפול אקדמי מופשט ויצר טקסטים אקדמיים לאקדמאים מקצועיים, שהיו חסרי פשר וחסרי משמעות במציאות החברתית הממשית. לשמחתי, יש סימנים ברורים לכך שהעידן העגום הזה הסתיים. הפילוסופיה האנליטית והפוסט-מודרניזם, שתי ‘מחלות הרוח של הרוח', נמצאות בנסיגה, וברחבי העולם מופיעות שוב, בשני העשורים האחרונים, מגמות פילוסופיות בריאות, המחפשות מחדש את הקשר עם הממשות החברתית-פוליטית".

שאלת המעורבות הפוליטית מעלה כמעט מאליה את הבעייתיות של הזהות הלאומית ומכאן את הבעייתיות של המקום ושל השפה. כיצד אתה רואה את היחס שבין העיסוק בפילוסופיה לזהות (הלאומית, הלשונית והתרבותית)?

"לעסוק בפילוסופיה פירושו להימצא בתנועה מתמדת בין הקונקרטי למופשט ובין הפרטי לכללי. כך בכל נושא, וגם בשאלת הזהות הפרטית, הלאומיות, השפה או התרבות המקומית. הנסיבות הפרטיות של מקום, שפה ותרבות מסוימים הן נקודת המוצא של המחקר הפילוסופי, המנסה להתעלות מן הנסיבות הללו אל העקרונות הכלליים. אבל הדרך הזאת חייבת להיות דו-סטרית! וזה דבר שפילוסופים שוכחים פעמים רבות. אחרי שהמריאה מן הקונקרטי אל הכללי, חייבת הפילוסופיה לנחות חזרה אל הקרקע הקונקרטית. המבחן האמיתי של העקרונות הכלליים הוא מידת התאמתם למציאות הקונקרטית".

כיצד אתה תופש את היחס שבין יהדות לפילוסופיה?

"בניגוד לתפישות שמרניות או אורתודוקסיות, אני לא חושב של'יהדות' יש תוכן אחד קבוע ונצחי. לדעתי, ‘יהדות' היא פשוט ‘תרבותם של היהודים'. כל דבר שנוצר על ידי יהודים בעבור קהל יהודי הוא חלק מן ה'יהדות'. לכן התלמוד הבבלי הוא ‘יהדות' אבל גם עיתון ‘הארץ' הוא ‘יהדות'. ומדור הספורט בעיתון איננו פחות ‘יהדות' ממדור הספרות והתרבות. כשמבינים כך את המושג ‘יהדות', שאלת היחס שבין ‘יהדות' לפילוסופיה נהפכת לשאלה לא מעניינת ולא מאתגרת. יצירות פילוסופיות שנוצרו על ידי יהודים בעבור קהל יהודי הן חלק מהיהדות, בהן למשל ‘מורה נבוכים' של הרמב"ם או ‘נתיבות באוטופיה' של מרטין בובר. יצירות פילוסופיות שנוצרו על ידי לא-יהודים או בעבור קהל לא-יהודי אינן חלק מה'יהדות', אבל בכך לא אמרנו על היצירות הללו שום דבר בעל חשיבות".


אלי שיינפלד
לעצור את המגיפה הניהיליסטית

תצלום: רפאל נדג'ארי

אלי שיינפלד נולד ב-1975 באנטוורפן שבבלגיה. עבודת הדוקטור שלו בפילוסופיה, שאותה הוא מסיים כעת באוניברסיטה העברית בירושלים, מוקדשת לשאלת הסובייקטיוויות בפנומנולוגיה של הוסרל, סארטר ולוינס. שיינפלד מלמד פילוסופיה יהודית באוניברסיטת תל אביב והוא עמית מחקר במכון שלום הרטמן בירושלים וחוקר במכון ון ליר בירושלים. ספרו הראשון, "פלא הסובייקטיוויות: עיון בפילוסופיה של עמנואל לוינס", פורסם ב-2007 בהוצאת רסלינג.

מה משמעות העיסוק בפילוסופיה בתרבות העכשווית?

"משמעות העיסוק בפילוסופיה היתה ונותרה אחת: מצד אחד, העבודה הביקורתית, המלחמה בדעות הקדומות, בשקרים. זו היציאה מהמערה, בשפה אפלטונית, או ניפוץ האלילים, בשפה אחרת. מצד שני, וזה החלק החשוב והקשה, הפילוסופיה היא אהבת החוכמה, הכמיהה לאמת, החיפוש אחר משמעות, שהינו קודם כל פרקטיקה של גילוי עצמי. אבל אני מעדיף את הביטוי ‘הכמיהה לאמת' דווקא בגלל הלגלוג שהוא מעורר, במה שמכונה ‘התרבות העכשווית שלנו'. בתקופה שהאמת מושפלת, בתקופה של ספקנות קיצונית וציניות מורבידית, יש טעם לפתוח מחדש את הספרים העתיקים הללו, להתבונן בעזרתם מחדש במצב האנושי, להבין שהאדם הוא יותר ממכונת תשוקות מתוחכמת. היום, אולי יותר מאשר בתקופות אחרות, יש טעם לעיסוק בפילוסופיה. זהו טעם אתי: לעצור, אף אם ברמה האינדיווידואלית ביותר, את המגיפה הניהיליסטית".

לתפישתך, מהי מידת המעורבות הפוליטית הנדרשת מהפילוסוף?

"נדרשת? איני יודע. אני נוטה לחשוב, בנאמנות מסוימת למסורת הגדולה של ה'אינטלקטואלים המעורבים' מזולא דרך ראסל ועד סארטר, שהפילוסוף חייב להיות מעורב במדינה - ושמעורבותו חייבת להיות מוסרית, ולא פוליטית. פילוסוף שהוא חבר כנסת, למשל, זה העיוות הגדול ביותר של רעיון המעורבות. מצד שני, איני יודע את טיב המעורבות ה'טובה'. אם מדובר בהבעת עמדה פוליטית תוך ניצול המעמד שיש לפילוסוף לעתים, אזי אין למעורבות של הפילוסוף שום משמעות מיוחדת בעיני. יש לפילוסוף דעה פוליטית, שאותה הוא יכול ואף ראוי שיביע, אולם בכך הוא אינו שונה מכל אזרח. לעומת זאת, אם הפילוסוף מסוגל לדבר שפה אחרת, וגם להישמע, זה עניין אחר. אולם שפה זו טרם נמצאה. ועדיין, מתפקידו של הפילוסוף לחפש אחרי שפה כזאת".

שאלת המעורבות הפוליטית מעלה כמעט מאליה את הבעייתיות של הזהות הלאומית ומכאן את הבעייתיות של המקום ושל השפה. כיצד אתה רואה את היחס שבין העיסוק בפילוסופיה לזהות (הלאומית, הלשונית והתרבותית)?

"אני מנסה לא לחשוב על עצמי במונחים של זהות. אני מרגיש שזה מצר אותי. אשר לשפה, בעבורי לפחות, זה לא עניין של זהות, אפילו לא של שפת אם. העברית, לאו דווקא המודרנית, היא חוכמה, כמו שהיוונית העתיקה היא חוכמה. בעבודתי אני מנסה להיות רגיש לממד הזה, להיות קשוב למה שהשפה עצמה אומרת מבעד לכל מלותינו".

כיצד אתה תופש את היחס שבין יהדות לפילוסופיה?

"יוון העתיקה, קרי הפילוסופיה, והחוכמה היהודית הן בעבורי שתי הבירות הגדולות של הרוח, אם כי היחס ביניהן הוא יחס מורכב. זאת, מכיוון שלעומק, הן עוסקות באותו דבר: בקיום האנושי. המשותף לשתיהן הוא העבודה הביקורתית. אברהם אבינו מתחיל בניפוץ אלילי אביו. בכך הוא דומה לפילוסוף. והתלמוד, שבו אצורה מרבית החוכמה היהודית, הוא בית ספר אחד גדול לניפוץ אלילים. אבל יש גם נקודות מפגש יותר עדינות ועמוקות. למשל, אפשר למצוא אצל פילוסופים מסוימים קשר בין העיון המופשט הנשגב ביותר - ההתבוננות ב'אחד' - ובין העבודה האתית. אצל סוקרטס או אפלטון, לדוגמה, או אצל פלוטינוס, פילוסוף ניאו-אפלטוני מהמאה השלישית, שכתב כי ‘כאשר אומרים ‘אלוהים' מבלי להיות בעל המידה הטובה האמיתית, אזי אין מדובר ביותר מאשר במלה'. זוהי מחשבה עמוקה בעיני. היא מסמנת קרבה גדולה בין אחת המסורות הגדולות של הפילוסופיה המערבית ובין היהדות, לפחות כפי שאני מבין אותה. מצד שני, ישנה פילוסופיה שמנוגדת לחלוטין ליהדות. הפילוסופיה אינה עשויה מקשה אחת. ישנם פילוסופים רבים שמציעים אלטרנטיווה עמוקה לכל דת שהיא, כולל היהדות. הבולט מביניהם הוא כמובן שפינוזה. ואת האליל הזה בהחלט לא קל לנפץ".


ד"ר פיני איפרגן
ירושלים נזקקת לאתונה, ולהיפך

תצלום: אליהו בן יגאל / ג'יני

פיני איפרגן נולד ב-1964 במגדל העמק ולמד באוניברסיטה העברית בירושלים. תחום מחקרו העיקרי הוא אידיאליזם גרמני. הוא מלמד באוניברסיטה העברית בירושלים ובאוניברסיטת בןגוריון בנגב. ספרו "הגל ורוח המודרניות" יראה אור בקרוב בסדרה פרשנות ותרבות בהוצאת אוניברסיטת בר אילן. הוא נשוי ואב לשני ילדים.

מה משמעות העיסוק בפילוסופיה בתרבות העכשווית?

"מרגע לידתה של הפילוסופיה כתחום מובחן של מחשבה ועשייה אנושית ביוון הקלאסית, היא ייעדה לעצמה תפקיד מכריע: להורות על אידיאל החיים הראוי למימוש. תפקיד זה - אחד מני כמה, ובכל זאת אולי המשמעותי שבהם - העמיד את הפילוסופיה במתח מתמיד עם הזמן והמקום שהיא נהגתה בהם. המתח הזה היה מקור הכוח היצירתי של הפילוסופיה כחשיבה המנתחת את הקיים, המותחת עליו ביקורת ומתווה לו חלופות. כיום, המתח הזה נמצא בסימן דעיכה. הסיבה לכך אינה הצלחתה של הפילוסופיה לצמצם את הפער בין המצוי לאידיאל, אלא אובדן האמון בקיומו של אידיאל כזה וביומרתו של הפילוסוף להצביע עליו. תמורה עמוקה זו, שסיבותיה מורכבות, מאיימת לדחוק את הפילוסופיה לשמורה המוגנת של האקדמיה; מחובתה של הפילוסופיה להתנגד לכך ולתבוע לעצמה חזרה את העמדה הביקורתית ביחס לסדר של ההווה - עמדה שבה, למרות כל מה שהשתנה ועוד ישתנה, אין לה תחליף".

לתפישתך, מהי מידת המעורבות הפוליטית הנדרשת מהפילוסוף?

"בעת הנוכחית, ספק אם יעלה בידם של הפילוסופים לתבוע לעצמם חזרה את המעמד של מי שמתחממים באורה של האמת, בעת שהשאר שרויים עדיין בעולם של צללים. עם היעלמות הפריווילגיה הזאת, שאולי לא היתה מוצדקת מעולם, אבדה להם גם יוקרה פוליטית מסוימת. ועם זאת, למעורבותם בחיים הציבוריים יש בכל זאת ערך מוסף, משום שהם נושאים במחויבות עמוקה לצאת נגד כל יומרה להכחדתו של הספק (יומרה שהיתה, למרבה האירוניה, נחלתם ההיסטורית). בחשבון אחרון, הפילוסופים מתקשים אולי במתן תשובות מספקות, אולם עדיין אין להם מתחרים בהצגת שאלות קשות - וזוהי סגולה שפוליטיקה דמוקרטית נזקקת לה כמו חמצן לנשימה".

שאלת המעורבות הפוליטית מעלה כמעט מאליה את הבעייתיות של הזהות הלאומית ומכאן את הבעייתיות של המקום ושל השפה. כיצד אתה רואה את היחס שבין העיסוק בפילוסופיה לזהות (הלאומית, הלשונית והתרבותית)?

"נהוג לדבר על הגות ‘יוונית', ‘גרמנית' או ‘צרפתית', כך שאפשר להתרשם שפילוסופיות שונות אמורות לשקף נקודות מבט פרטיקולריות של קבוצות או תרבויות בעלות זהות, שפה ומורשת ייחודיות להן. כנגד הרושם הזה, שקל להיתפש לו, ראוי לחזור ולהדגיש את האתוס האוניוורסלי של המסורת הפילוסופית. אף שהפילוסופיה ויתרה על יומרתה לבטא נקודת מבט מוחלטת, על-היסטורית, אין היא יכולה לזנוח את שאיפתה הישנה-נושנה להעלות על הפרק שאלות בעלות תוקף כללי, חוצה לשונות וגבולות. מובן שאין באפשרותה לנסח את השאלות האלה אלא מתוך הקשר תרבותי מסוים, אולם אל לה לחדול מהתעקשות על כך שטענותיה היסודיות אינן מאבדות מהרלוונטיות שלהן בשעה שמעתיקים אותן למקום ולזמן אחרים. מכאן שישנה וצריכה להיות פילוסופיה בעברית, אבל אין, ואולי אסור שתהיה, פילוסופיה עברית. תיאולוגיה, כמובן, היא סיפור שונה בתכלית".

כיצד אתה תופש את היחס שבין יהדות לפילוסופיה?

"במערכת היחסים המורכבת בין היהדות לפילוסופיה מהדהדת השאלה ששאל טרטוליאנוס לפני כ-1,800 שנים: ‘מה לירושלים ולאתונה?' השאלה הזאת מציגה את שתי המסורות כיריבות, שאין ביניהן קרקע משותפת. ואמנם, לאורך מאות שנים ניסו פילוסופים בולטים להציג את היהדות כצורה מנוונת של מחשבה, בעוד דמויות תורניות חשובות הפגינו חשדנות, אם לא עוינות, כלפי ההגות הכללית וראו בה עיסוק אינטלקטואלי תפל.

"ועם זאת, בצד העובדה שהיו מי שהצליחו לסנתז בין השתיים (הרמב"ם הוא הדוגמה הבולטת), ברי גם שירושלים נזקקת לאתונה כשם שאתונה נזקקת לירושלים. הן נזקקות זו לזו , למרות המתח הבלתי נמנע ביניהן, מאחר שכל אחת מהן מספקת רק חלק מן הצרכים הרוחניים של האדם, ומשום שכל חברה אשר תאמץ רק את האחת ותדחה את האחרת (ובהקשר הזה אין כוונתי ליהדות באופן ספציפי, אלא לדפוס הכללי של חשיבה ועשייה המגולם בה) - תהא בהכרח פגומה וחסרה".





תגיות: פילוסופיה

(79 מדרגים)

דירוג הגולשים:

  • Currently 3/5 Stars.
  • 1
  • 2
  • 3
  • 4
  • 5
  • דוד 04/03/2014 15:52:06

  • Daniel Z 14/09/2009 05:59:41

  • R 12/09/2009 11:26:01

  • R 12/09/2009 11:16:52

  • גיא 09/09/2009 02:43:24

  • doron 08/09/2009 03:35:02

  • סיזיפוס 07/09/2009 19:17:53

  • מ 07/09/2009 18:55:33

  • לינה 07/09/2009 18:39:24

  • אנה ליטית 07/09/2009 18:36:34

  • נתן 07/09/2009 18:23:47

  • דוקטורנט רעב 07/09/2009 18:20:51

  • פינקופץ 07/09/2009 17:53:05

  • ל-1 07/09/2009 16:09:55

  • י. משפיה השפויה 07/09/2009 15:20:47

  • סטודנטית 07/09/2009 14:23:52

  • ל. אמבין 07/09/2009 14:13:42

  • הבנת הנקרא! 07/09/2009 13:53:19

  • הילה 07/09/2009 11:52:07

  • שלי ברץ 07/09/2009 10:54:44

  • מדען טבע 07/09/2009 10:42:29

  • נבון 07/09/2009 10:32:07

  • הילה 07/09/2009 09:52:22

  • בוחקת צוכה 07/09/2009 08:41:10