גלריה

עדכנו אותנו




לא רץ עם אף אחד

יום שישי 22 באוקטובר 2010 03:00 מאת: מיה סלע, גלריה

אוריאל קון חושב שהמו"לים הישראלים בוגדים בספרות, אבל את הקוראים הוא דווקא מעריך. כעת, כשהוא מקים הוצאה לאור חדשה ומקווה ליצור שיח ספרותי מרענן, נותר רק לברר אם הוא חצוף או סתם תמים



אוריאל קון. ספרות לא נאמנה

תצלום: אמיל סלמן

פרסומת

בלהט, במבטא דרום-אמריקאי, אוריאל קון מדבר על מהפכה. לא חייבים להקים בריקדות: מדובר במהפכה בתחום הספרות. קון ערך בשנים האחרונות את סדרת "ליברו" בהוצאת כתר ואת סדרת "אלדורדו" בהוצאת כרמל, בשתיהן עסק בתרגום והוצאה לאור של ספרות מאמריקה הלטינית. כעת הוא קורא תיגר על שוק המו"לות הישראלי ומייסד את "סמטאות ספרים" - הוצאת ספרים שתעשה הכל אחרת, לדבריו.

לטענת קון, הוצאות הספרים הפקירו את הספרות ואינן עושות מה שהן אמורות לעשות: להוציא לאור ספרות בעלת ערך. הוא רוצה לפרסם את הספרים שהיה רוצה לקרוא. בסופו של דבר לא תהיה ברירה אלא לשאול אותו אם הוא חצוף או תמים.

קון נולד בבואנוס איירס בשנת 1975 ובא לישראל בן 20, צעיר אידיאליסט שרצה לחיות בקיבוץ. אבל כבר שם נבעה הסדק בחלומו: "חשבתי שמדובר במדינה שיש לה ערכים של נאורות, ששמה את התרבות בראש סדר העדיפויות, שיש בה שוויון. באתי וראיתי שהכל הפוך". הוא עזב את הקיבוץ ומתגורר כיום בירושלים עם אשתו ושתי בנותיו.

הוא למד ארכיטקטורה ומשלים כיום תואר שני בבינוי ערים בטכניון. חמש שנים לימד בבצלאל וכן יזם וניהל סדרות ג'ז ומוסיקה חדשה בירושלים - גם כן משום שרצה לשמוע אוונגרד והבין שעליו לגרום לזה לקרות. כיום יש לו תוכנית רדיו של ג'ז ישראלי בתחנת רדיו הפועלת בספרד. את שאר עיסוקיו, הוא אומר, עזב כדי להתמקד בהוצאה לאור.

בהוצאה החדשה מתכוון קון להמשיך במגמה שהוביל בתחום התרגום: "הצלחנו להביא לפרסומם של כ-30 ספרים חיוניים, שמות גדולים כמו חואן חוסה סאר, ססר איירה, אנטוניו די בנדטו, רודולפו פוגוויל, פרננדו וואיחו, גיירמו רוסלס, מריו בייטין, הקטור טיסון, מריו לבררו. סדרת ‘אלדורדו' בכרמל ממשיכה השנה עם שבעה ספרים נוספים. בסמטאות ספרים הכוונה היא להרחיב את המלאכה למדינות רבות. ליצור פוליפוניה, סימפוניה של תרבויות וסוגי כתיבה, ספרים שתמיד חלמנו לפרסם בעברית ושנבחרים בקפדנות, מתוך הבטחה שלא לבזבז את מאמצינו ואת זמנו של הקורא על ספרים גרועים".

בסמטאות ספרים יראו אור רק ספרים מתורגמים, אבל בהמשך קון מתכוון לפרסם גם ספרות מקור. עם זאת, הוא מסתייג מהפרוזה הישראלית ואומר שירצה להוציא רק רשימות ויומני מסע. "הכתיבה בארץ היא ריאליסטית", הוא אומר. "אנשים חושבים שספר טוב זה ספר שכתב אדם אחרי שערך מחקר וישב בספרייה. ככה בדיוק כתבו ספרים במאה ה-19 המוקדמת, אבל זאת היתה הספרות הכי זולה. אם ריאליזם, אני מעדיף את הריאליה של המציאות".

ספרות מונוסודיום גלוטמט

קון מספר שהיה עד בשנים האחרונות להתנהלות אנטי-ספרותית בהוצאות לאור: "הם מתעסקים בשאלה איך למכור ספרות גרועה בחזות של ספרות יפה. אני מנסה להבין איך אפשר להוציא ספרים טובים שאנשים יקנו.

"הרבה הוצאות פוסלות ספרים בגלל גודל ומשקל. הספר גדול מדי או קטן מדי. יש ספרים שהם אירוניים מדי או נועזים מדי. הם פוסלים אם יש יותר מדי סקס, הומור, או אם הספרים קשים מדי, קלילים מדי. לא יוציאו רומן הומוסקסואלי או לסבי ולא יוציאו סיפורים קצרים. פעם אפילו פסלו ספר בגלל הכותרת שלו. מה שנותר זה קוקטייל שכולל קצת מכל דבר, או במלים אחרות, שלא כולל כלום. עיקר הספרות המודרנית היא בדיוק ה'מדי' הזה, ההליכה אל הבלתי ידוע, הספרים המינימליים, המקרבים את הכותב אל הקורא. ספרים שאינם נושאים אמת מוחלטת, אלא חריצים קטנים, דלתות לחשיבה".

והוא ממשיך ותוקף: "הציבור חייב לדעת שרוב העורכים הספרותיים בהוצאות הגדולות לא קוראים ספרים. הם הפסיקו לקרוא ולהתעדכן לפני עשרות שנים. עורכים הם היום יותר כלכלנים מאשר אנשי רוח. הם מדפדפים, אם בכלל, במגזינים של טרנדים מניו יורק. אם הספרות כל כך מייגעת אותם, שיחפשו עבודה אחרת. אם כל מה שיש להם להציע זה תמיד אותה עיסה מהונדסת, מלאת חומרי טעם וריח, שטיקים, אפקטים, צבעי מאכל, סביב אותה סטרוקטורה של רומן - שיפנו את הדרך לאנשים האופטימיים, לאלו שלא רוצים לחשוב תמיד אותו דבר, לחלום אותם חלומות".

לדבריו, הספרות המתורגמת שרואה אור בארץ היא כזאת שנכתבת לפי נוסחה: "זו ספרות שהיא פוליטיקלי קורקט. היא שילוב בין מרכיבים אבל בלי שאף אחד מהם יבלוט". הוא מצטט את רוברטו בולניו שאמר כי "ספרות היא אך ורק זו הלוקחת סיכונים" ומציע להחזיר לספרות את ממד ההרפתקה והמשחק: "צריך למתוח גבולות ולפתוח אותם. הספרות הזאת היא ספרות מונוסודיום גלוטמט ואולי היא נתפשת כקלה לעיכול, אבל היא גורמת נזקים בלתי הפיכים. אני לא מתכוון לרבי המכר כי הם תמיד היו ויהיו. אני מתכוון לספרות שנמכרת כ'ספרותית'. זה גורם בלבול גדול. רוב הספרות הלוקאלית שמתפרסמת היא תוצר של חוגים מפוקפקים לכתיבה יוצרת. את הספרים הישראליים הטובים יש לחפש בפחי הזבל ומכונות הגריסה של ההוצאות הגדולות".

קון אינו מסתפק בכך ואומר שהוא לא מתכוון לשחק את המשחק השיווקי כדי למכור ספרים: "אנחנו לא נכתוב בגב הספר שמדובר במטאור ספרותי כשמדובר בסופר משני. ננסה ליצור שותפות בין ההוצאה לקוראים".

לדבריו, תעשיית הספרים העולמית השתנתה מאוד בעשור האחרון: ההוצאות הגדולות נהפכו לתאגידים, ואת הספרות המעניינת, האיכותית, מוציאות דווקא הוצאות קטנות, צעירות, בעלות סדר יום משלהן. הוא מקיים קשרים קרובים עם הוצאות עצמאיות רבות ברחבי העולם, בהן קומפניה דס לטראש בברזיל, כריסטיאן בורגואה בצרפת ומינוסקולה בספרד. "נוצר מרקם של הוצאות קטנות שעוזרות זו לזו ומהוות חזית ספרותית חשובה", הוא אומר. "מה שנותר הוא ליצור מרקם כזה בארץ, שביכולתו לשנות את סדר היום הספרותי ואת האופקים שלו. לא יכול להיות שבכל העולם אנשים קוראים ספרות מודרנית ופה לא. לא נוציא ספרות נאמנה לערכים שמרניים שתוקפם פג, שהם אולי הכיוון שאליהם המדינה הולכת. לא נוציא ספרות נאמנה אלא ספרות לא נאמנה". הוא מקווה שעם הזמן ייווצר שיח ספרותי רענן שבו למו"לות העצמאיות בארץ יהיה תפקיד חיוני ומכריע.

אחד הדברים שהוא מעוניין לפרק הוא השקר הנוגע למחירי הספרים. קון אומר שהוא מתכוון לתמחר את הספרים בצורה אמיתית, כלומר, לא להעלות את המחיר כדי להורידו ב"מבצע".

ועדיין קניית זכויות עולה כסף. עשית חישוב כלכלי?

"היתרון בספרות האיכותית שאנחנו נוציא הוא שקניית הזכויות היא זולה יותר. זה לא הקרבות האלה בין ההוצאות הגדולות על רבי מכר. אנחנו לא נכנסים בכלל למשחק הזה, מבחינתי זה משחק פסול ומטומטם. ספרים שאין בהם עודף מלודרמה ודביקות, הספרים הקטנים, הרזים, העכשוויים, הם זולים".

על הקוראים הישראלים יש לו דווקא דעה טובה: "הקורא הישראלי הוא הרבה יותר טוב מהנחת היסוד של ההוצאות שלפיה קהל הקוראים הוא ריקני, חסר השכלה ומטומטם. צריך לפעול על פי הנחת היסוד ההפוכה והאופטימית, שהקוראים רוצים לקרוא ספרים טובים ושרמתם הרבה יותר גבוהה מזו של הרבה עורכי ספרות הפועלים כיום בארץ".

אבל אפילו בעיניו, הנזק שמו"לים גורמים אינו בלתי הפיך: "לשמחתי, תרבות תמיד נוצרת בשוליים, בצד, בהצטלבויות, ושם אנחנו רוצים להיות. המרכז ריק, אין בו כלום חוץ מעסקנים, טפילים וכמה חולדות. ישנו סיפור של קורטאסר שמתחיל כך: "הנמלים, הן אלו שאכלו את רומא".

אתה חצוף או תמים?

"כל יוזמה שחורגת מהנורמה מיד מקוטלגת כתמימה, כך הממסד מגן על עצמו. אם אני מוציא ספרות טובה, מיד יכנו אותי תמים או אקדמי או אינטלקטואלי. השמרן מפחד מכל דבר שביכולתו לערער את ההגמוניה שלו על המרחב שבו הוא מרגיש בטוח, מוגן ושליט. ולכן הוא מכנה את מי שבא לתקוף אותו תמים, חסר ניסיון, לא קשור למציאות. ודאי שלהוציא ספרים זה תמיד חלום תמים, שהספרות תצליח להשפיע בצורה מסוימת על המציאות ולא ההיפך. החלום הזה תמים, אבל בו בזמן אני מייצר לעצמי את הקריאה שהייתי רוצה לראות בחנויות. לא ייתכן שספרים מרכזיים מכל המדינות, בשלושת העשורים האחרונים, לא תורגמו ולא נמצאים בחנויות. המעשה שלי הוא מעשה חיובי שכלול בתוכו סוג של ייאוש".

קון אומר שכמו כל אדם שמרגיש חי וחסר נחת, גם הוא רוצה לפעול בתוך מציאות שנראית לו לקויה לחלוטין, "כדי לשנות אותה ולהתקדם למציאות, אפשרית או מדומיינת, טובה יותר. אחרת היינו ממשיכים לפרסם לנצח את המכתבים של מאדאם דה סבינייה, והיינו מפרסמים עוד מהדורה של סימון דה בובואר, ועוד אחת, ועוד אחת, ואת הפרוזה הבלתי נסבלת של הרמן הסה, והיינו מציפים את השוק בערימות אינסופיות של רומנים היסטוריים מגוחכים, וספרים מלאי תיאורים נטורליסטיים של נוף, ציפורים, מערכות יחסים, דיוקנים פסיכולוגיסטיים, רומנים על כלבים ועל אהבה וחושך, על יונים ונהרות ואנשים לרוץ אתם".

ורגס יוסה? נו מילא

הוצאת הספרים של קון היא שאפתנית: בכוונתו להוציא לאור כ-20 ספרים בשנה, עניין שבכל זאת דורש גם השקעה כספית ולא רק להט מהפכני. זה מתאפשר בזכות שני יזמים: אלי אילון, סופר ויועץ פילוסופי, ומשה הלר, יזם ומוציא לאור. הספרים יראו אור בשתי סדרות, "הנודדים" ו"בדיונות". בסדרה "הנודדים" יתפרסמו יצירות מאת סופרים יהודים מודרניים, ביניהן "השמים נופלים" מאת לורנצה מאצטי, "ירוק מים" מאת מריסה מדיירי, "יהודים נודדים" מאת יוזף רות, "בלי פרחים ובלי כתרים" מאת אודט אלינה ו"שמונה יהודים" מאת אנטוניו דבנדטי. לצדם יראו אור ספרים בענייני גבולות, זהויות, גלות והגירה.

בסדרה "בדיונות" יתפרסמו רומנים עכשוויים מרחבי העולם, בהם "רשימותיו האחרונות של תומס פ' למען האנושות" מאת שייל אסקילדסן מנורווגיה, "ברומשטיין" ו"מאשין" מאת פטר אדולפסן הדני, "זעם" מאת סרחיו ביסיו הארגנטינאי, "הרוצחת" מאת אלכסנדרוס פאפאדיימנטיס היווני ו"המחברת האדומה" מאת בנג'מין קונסטאן הצרפתי.

קון מספר כי כאשר יצר קשר עם סוכנויות בעולם כדי לקנות זכויות נתקל בתדהמה: "הרבה מן הסוכנויות החשובות בחו"ל לא עבדו עם ישראל במשך שנים רבות. היו ששאלו על הפניית הגב של ישראל לספרות מתורגמת בשני הדורות האחרונים. תמיד אפשר להאשים אותם באנטישמיות, אבל אם מסתכלים טוב בחנויות בארץ ובקטלוגים של הרבה הוצאות גדולות, נראה שאין מה להתגאות בכינוי ‘עם הספר' או במנטרה שלפיה ישראל היא המדינה שמוציאה הכי הרבה ספרים בעולם. אחוז גבוה מאוד מהספרים המתורגמים מביישים את הקורא הרגיש".

גם הסופר הפרואני מריו ורגס יוסה, חתן פרס נובל לספרות, אינו יוצא נקי מלפני קון, והעיסוק בו משמש לו ללגלג על מה שהוא תופש כפרובינציאליות הישראלית. "ורגס יוסה היה סופר טוב בין שנת 57' לשנת 67'", הוא פוסק. "הוא כתב שני רומנים גדולים: ‘שיחות בקתדרלה' ו'העיר והכלבים'. אחר כך הוא נחלש. הוא הנציח בדיוק אותה נוסחה ספרותית עם אותם אפקטים ובנייה של מתחים ודמויות. באמריקה הלטינית הוא לא רב מכר כמו בארץ, פה הוא מקבל רק תשבחות. הוא סופר טוב, אבל כותב מתוך קטלוג מצומצם מאוד. גם בתקופתו בשנות ה-50, ב'בום' של הספרות הלטינית הוא היה החלש ביותר. היו בורחס, קרלוס פואנטס ועוד שלא תורגמו לעברית. הוא היה ימני בנפשו וקצת בורגני".

קון סבור שהרעיון הציוני של הקמת תרבות יש מאין - כשל, ולכן "צריך לחפש וללמוד מחדש מהתרבות והספרות של האחר. בתחום הספרות היו עשורים שלמים של אמברגו רצוני בספרות מתורגמת מודרנית וחשובה". הוא מציע ללמוד "מהמינימליזם הנורווגי, מהחוכמה חסרת הפשרות של הדנים, מתיאורי הסקס הקובניים, מקצב הפרוזה החדשה הברזילאית, מהדמיון המופרך של סופרים מסוימים ביפאן, מהפרוזה השירתית בצ'ילה, מהמשחק הצורני בכתיבה הארגנטינאית, מהנובו-נובו-רומן הצרפתי, מהקלילות, הטמטום והפופ הקונצפטואלי בארצות הברית, מהכתיבה הלירית האיטלקית, מאמנות האירוניה המקסיקאית, מהכתיבה האורבנית הגרמנית, מהפרוזה היהודית המודרנית. צריך ללמוד מהספרות הגלותית, ללמוד מהגלותי בכלל. כנראה ישנם לקחים שלא למדנו. נתקפתי במחשבה האובססיבית שאולי כך תוכל פעם להיווצר כאן תרבות".





תגיות: מיה סלע

(14 מדרגים)

דירוג הגולשים:

  • Currently 3/5 Stars.
  • 1
  • 2
  • 3
  • 4
  • 5