כן לציפור

יום שני 26 ביולי 2010 03:00 מאת: מיה סלע | תצלום: גבריאל בהרליה

במשך שנים היא כתבה שירים אבל התקשתה לראות את עצמה כמשוררת. עם צאת ספרה הראשון מספרת יערה שחורי מה מושך אותה לטבע הגרמני, למה נושא האמהות מעסיק אותה כל כך, ומדוע היא נרתעת מערבי שירה

 המעיל | יערה שחורי

אָחַזְתִּי בַּמְּעִיל הַחוּם בְּמַחֲצִית חַיַּי
וּמַחֲצִית כָּזוֹ הָיְתָה לִי וְאָבְדָה
וְהַפְּחָדִים טִפְּסוּ עַל עוֹר פָּנַי
כְּשֶׁהִתְחַלְּפָה הַשְּׁאֵלָה מֵאַיִן בָּאתִי

עָמַדְתִּי מוּל הַכְּבִישׁ וְהַשָּׂדֶה וְהַמִּפְעָל
אָבָק אָדֹם כִּסָּה עַל הַפְּחָדִים
וְאִם אֶשְׁכַּח מִצְבּוֹר שֶׁל חֲפָצִים חַדִּים:
הֲרֵי שֶׁשּׁוּב אֵדַע מֵאַיִן בָּאתִי

הֶחְזַקְתִּי בַּדְּפָנוֹת שֶׁל הַמִּלִּים הָרִאשׁוֹנוֹת
שֶׁנִּכְתְּבוּ עַל כְּבִישׁ וְעַל בִּטְנַת הַבֶּגֶד
וְרַק מַשְׁכּוֹן אָבוּד זִמְזֵם בִּשְׂפַת הנּוֹלָדִים
אִמִּי קָנְתָה מְעִיל קָטֹן, אִמִּי אָבְדָה לִי.

---

המשוררת סילביה פלאת אמרה פעם שלעולם לא תכניס מברשת שיניים לשיר, כי אין למברשת מה לעשות שם. יערה שחורי אומרת שהיא דווקא יכולה לכתוב על מברשות שיניים. "אני כותבת מכל מיני מקומות: יש מקומות של שעשוע פנימי שהריתמוס מאפשר, יש מקומות שנדמים לי כשירי אהבה. בשבילי האפשרות לכתוב שירי אהבה היא חדשה, זה קרה לי באיחור. אני לא יכולה לשפוט קלות וכובד. שייקספיר הוא קל או כבד? הוא מן הסתם גם וגם. לדעת לעשות קלילות היטב זה קסם".

שחורי, ילידת 1977, מוציאה בימים אלה את ספר השירה הראשון שלה, "אצבע, שן, כנף", שרואה אור בהוצאת עם עובד. היא דוקטורנטית לספרות, מלמדת כתיבה בבצלאל ובקמרה אובסקורה, כותבת על ספרות ואמנות וחולקת את חייה עם האמן גיא בן נר. עד לאחרונה ובמשך ארבע שנים שימשה כעורכת ספרי הקלאסיקה בהוצאת כתר. "זאת תחושה של חנות ממתקים. היתה לי אפשרות להוציא לאור קלאסיקה ולעבוד עם סופרים שתמיד אהבתי כמו נורית זרחי", היא אומרת.

על הסיבה לעזיבתה את הוצאת כתר היא אומרת: "מצאתי את עצמי עובדת פחות על הדברים שנראו לי חשובים. היו דברים שהרגשתי אתם לא בנוח והבנתי שאני לא האדם היחיד שיכול לעשות שם ספרים טובים, יש שם עורכים מצוינים והרגשתי שהדברים שאני יכולה לתרום הולכים ומצטמצמים. חוץ מזה אני צריכה לכתוב דוקטורט, ובאיזשהו שלב את מבינה שאת לא יכולה לעשות הכל. עזבתי באופן אנטי-דרמטי ואני בהחלט יכולה להיות אדם דרמטי, אבל אולי התבגרתי קצת. יש לי רק דברים טובים להגיד על כתר, אני אוהבת את המקום ואת האנשים שם. בעבודת עריכה יש צורך להיות בקשב גדול מול מי שאת עובדת אתו וזה לא בדיוק קשב של כתיבה".

נסיכה בבית חולים

היא נולדה בתל אביב וכשהיתה בת שבע עברה עם הוריה לקיבוץ געש. "בשנות ה-80 להורים שלי נמאס ממרוץ העכברים העירוני והם החליטו לעבור לקיבוץ. הייתי שם ארבע שנים לא שמחות", היא אומרת. בסופו של דבר המשפחה השתקעה בקיבוץ אפק, שבו נולד אביה. "כולנו התאהבנו באפק והרגשנו בבית. אני הייתי קצת אאוטסיידרית, אבל בואי נגיד שאף פעם לא כיבו עלי סיגריות. בגעש היתה לינה משותפת ובאפק לינה משפחתית, אז ישנתי עם ההורים שלי".

כשהיתה בת שש קרעה את גיד אכילס בתאונת דרכים. היא עברה שלושה ניתוחים והיתה מאושפזת בבית חולים שנה. "זאת היתה תקופה קסומה וזה נשמע ביזארי", היא נזכרת. "הייתי מאוד אהובה ומחובקת. הקריאו לי וציירתי, הכינו לי אוכל מיוחד, היתה לי תחושה של קייטנה לילדה אחת. מה ילדה נרקיסיסטית צריכה יותר מאשר מחלקה שלמה שחושבת שהיא משהו. בגיל שבע עברתי לגור בבית ילדים. בשנה שבה הייתי מאושפזת הרגשתי כמו נסיכה, ומהנסיכות המוזרה הזאת נפלתי ישר לקיבוץ. אבל אין דבר שטיפול לא יכול לפתור.

יערה שחורי: "כשהשירה באה בקלות יש פחד"
עוזר צלם: רון בורקין. סטיילינג: לימור זוהר שביט לסולו. איפור שיער: ענת נוימן לסולו. ז'קט: קום איל פו

"אין לי שום כעס, אף אחד לא עשה לי שום דבר במזיד", היא ממשיכה. "ילדות זה אף פעם לא קל. מרגריט דיראס אומרת שכל תיאורי גן עדן של הילדות הם שקר. ילדות היא לא גן עדן, זה מדבר צורב, אבל כל עוד אתה זוכר את זה ולא מערפל את זה במיסוך מתוק ולא עסוק בלחפש אשמים, היא יכולה להיות כוח, עמדה פנימית. זה פשוט היה לא קל".

תרגילים בהונאה עצמית

את הקיבוץ עזבה אחרי שירותה הצבאי ועברה לתל אביב. היא אומרת שכבר בכיתה ב' החליטה שהיא רוצה להיות סופרת ובתקופת שירותה הצבאי התחילה לכתוב שירה. "אני לא מאמינה בסדנאות וכיתות שירה. ובכל זאת, כיתת השירה הראשונה שלי היתה אצל אילן שיינפלד, שהיה מורה מקסים. באתי לשיעור הראשון, חיילת במדים, ואמרתי לו שלא אוכל לבוא כל שבוע כי זה יקר, אז אבוא פעם בשבועיים. הוא שם לי את השטר ביד ואמר שמעכשיו אשלם חצי".

לדבריה, הסיבה לכך שרק כעת היא מוציאה ספר שירה ראשון קשורה לקושי שלה לקבל את היותה משוררת. "אני כותבת המון שנים, גנזתי הרבה בדרך וטוב שגנזתי. היו דברים שהחלטתי שהם פחות בשלים, פחות מעניינים. זאת פעם ראשונה שהבאתי כתב יד להוצאת ספרים, מתוך מהלך פנימי של לקבל את העובדה שאני כותבת שירה, ניסיתי לוותר על זה וקיוויתי שאם אוותר על הכתיבה, היא תחזור אלי עשרת מונים, כל מיני תרגילים של הונאה עצמית. לשמחתי, עורכת השירה של עם עובד ניצה דרורי פרמן, רצתה את הספר. העבודה אתה היתה טובה, היא מאוד קפדנית ושמחתי להוציא את זה בבית הזה. שמחתי שהם חשבו שזה ראוי".

למה רצית לוותר על השירה?

"כי חשבתי ששירה היא הדבר הנפלא ביותר, ואם זה לא נפלא אין טעם. לא שאני בטוחה בנפלאות הספר, אבל אני רגישה לזיופים וצרימות. כל עוד לא הרגשתי שאני מתקרבת למה שאני רוצה, באמת לא היה טעם".

חלק גדול מהשירים בספר נכתבו בגרמניה, לשם נסעה שחורי כדי לעבוד על הדוקטורט שלה על הפן האמהי בשירת ביאליק. בגרמניה העברית נהפכה בעבורה לשפת קריאה וכתיבה - והיה לזה ערך בעיניה. "קורה לך משהו טוב מול העברית, היא משתנה ואת יכולה להתייחס אליה אחרת. פתאום היה נדמה לי שהדברים נכתבים מעצמם. זה היה כמעט מפחיד. חלמתי שם חלום שבו אני מגלה שאני בעצם גונבת את כל השירים שלי ובסופו של דבר גם את החלום עצמו. התקשרתי לחברה והיא אמרה לי ‘יערה, חלומות הם הדבר היחיד שאי אפשר לגנוב, זה שלך'".

שחורי אומרת שמדובר בפחד מהקלות. "כשהשירה באה בקלות יש פחד, קלות תמיד מפחידה אותנו. אותי. היתה לי חרדה מלגעת בסמלים. מה את עוד יכולה לכתוב על ציפור? באיזשהו רגע הבנתי שזה גם שלי. נכון, הציפור היא קודם כל של ביאליק אבל היא גם שלי. ציפורים הן גם בעלי חיים, אבל הן גם ציפורים כתובות ואולי גם רעיונות. אלה מין חיות שבאות אל הדף עם מטען והמטען אולי מתפוגג תוך כדי כתיבה. לקח לי זמן להרשות לעצמי לכתוב על איילות ועל ציפורים, להבין שהסמלים האלה כל כך עתיקים, מהדהדים ועמוסים. אם הם של כל כך הרבה משוררים, הם גם לא שייכים לאף אחד. גם את יכולה ליצור ציפורים כתובות".

              

היא אומרת שרוב הטבע בשירים הוא טבע גרמני. "בטבע של היער השחור יש משהו קצת אפל, משהו טומן סוד שמוליד דברים, שהצל חשוב לא פחות מהאור", היא אומרת. "זו גם עמדה שבאה מהעולם הקונקרטי, לא רק מהיער השחור של גרמניה, גם מעוגת היער השחור של קפולסקי".

עוד נושא ששחורי מרבה לעסוק בו בשירתה הוא האמהות. "אדריאן ריץ' אמרה פעם שאובדן האם בעבור הבת ואובדן הבת בעבור האם, הוא תמצית הטרגדיה הנשית", אומרת שחורי. "אני חושבת שהספרות עוד לא לגמרי למדה לעסוק בזה. היא עוסקת מעט מאוד בקשרי אמהות-בנות, שהם כל כך סבוכים וכל כך פנימיים.

"ג'וליה קריסטבה אמרה שאת עומדת מול אמא שלך כדי ליצור את עצמך, את צריכה לראות את הדמיון ואז ליצור מתוכו הבדלים וכל עוד הדמיון שולט אין חיתוך. מתוך זה את צריכה ליצור את עצמך כנפרדת. ההיפרדות הזאת אף פעם לא סופית. היא תמיד משחזרת קשר ופרידה נוספת, מציירת עוד מעגל".

לדברי שחורי, השירה מאפשרת לגעת בחומרים האלה מכיוון שהשירה אינה חומרית. "היא מאפשרת ליצור את המחווה הזאת, את ההתקרבות אל חומרים שבשבילי יש בהם משהו קרוב מדי, מסוכן כמעט. שירה, ברגעים שבהם היא נהיית יותר סדורה ושקולה, נשלטת ומחונכת, יכולה לשזור מחדש את החוט הזה, את הקריעה שלו, כי בכל פעם נוצר עוד קשר על מקום קרוע. זה נקרע מחדש ונקשר מחדש. זה קשר מאוד עמוק ועד כמה שהוא עמוק הוא מחזיק גם את השבר, את הקרע, את המראה המסוכסכת".

שחורי אומרת שמדובר בניסיון למצוא קול, אבל נראה כי הקול נמצא, מדבר בעצמו וכבר לא מתבלבל. "אין פה גירוש שדים, אולי כי כבר לא צריך ואולי לא היה צריך בכלל. עם כל חיבתי לציטוט של אדריאן ריץ', התובנה שאת לא גיבורה מיתולוגית ולא חיה בטרגדיה יוונית היא אחת המקילות שנתקלתי בהן. אנחנו עושות כביסה, אנחנו שותות קפה וקוראות ספרים, אנחנו לא חיות בטרגדיה יוונית וטוב שכך".

היא מחבבת את ההמולה השוקקת של שדה השירה. "אחרי שהכריזו על מות השירה וקברו אותה בכל טקס אפשרי, פתאום גילו שהיא חיה ונורא התרגשו מזה שהיא בועטת, מקסימה ומצחיקה", היא אומרת, אבל מודה שלא נוח לה בחבורות ספרותיות ובהתרפקות ההדדית. "מאז שאני בתל אביב אני מכירה אנשים שמתרפקים על חבורת לול או על חבורת אלתרמן וכסית. כל הזמן מנסים ללהק ולהחליט מי זה צבי שיסל. כולם רוצים להיות אריק אינשטיין ומקבלים על עצמם את תפקיד שיסל, רק תחשבי איזה מקום זה משאיר לבחורות. נדהמתי מזה בגיל 20 ושום דבר לא השתנה, רק עכשיו זה סביב שירה".

היא אומרת שהיא "שמחה בשמחתה של הסצינה", אבל לא קל לה בערבי שירה. "תמיד כולם נורא סובלים באירועים האלה. כולם באים ומחכים שזה ייגמר. אם יש יין הוא אפילו יותר גרוע מיין של פתיחות, אבל כאילו חייבים. נכון שלשירה יש ממד אוראלי, שיש משהו שנוכח רק כששומעים שירה. את יכולה לשמוע הקלטות של סילביה פלאת קוראת שירה ולהיפעם".

ובכל זאת היית מהמארגנים של "אדומה" - אסופה לשירה מעמדית ו"לצאת", אסופת שירה נגד המלחמה בעזה.

"ניר נאדר ואני התחלנו לארגן את זה, ואז הצטרפו רועי צ'יקי ארד, יהושע סימון, מתי שמואלוף ואסמה אגברייה. ‘אדומה' התחילה במחשבה לגבי מה שירה יכולה לעשות. האם שירה יכולה להיות פעולה בעולם ולא פוסטר? האם אפשר לאגד שירים על בסיס שהוא לא הזדהות שעסוקה כל הזמן בלהתנצל על מקומה או להיות צדקנית? צדקנות זו תכונה איומה. האם זה יכול להיות מקום שהוא באמת פורה וחי מתוך העולם, חי את החומרים של העולם גם אם הוא נכתב אחרת? אין לי חשק וכוח להתנצח עם התופעות בשירה. גם אם לא תמיד נוח לי לייצר הפגנות שירה, אני יכולה להבין את כנות המעשה. לפעמים נדמה לי שעדיף להפגין".

תגיות: יערה שחורי, מיה סלע