דניאל עוז והצל
יום שישי 16 ביולי 2010 03:00 מאת: מיה סלע | תצלום: אורי גרשוני
דניאל עוז יודע שלא יוכל לחמוק מהתייחסות לאביו, הסופר עמוס עוז. אבל לכבוד ספר השירה הראשון שלו, "חיי החול", יש דברים שחשוב לו יותר לדבר עליהם: התגייסות המשוררים הצעירים למאבקים חברתיים ופוליטיים, יצירתו המוסיקלית והקולנועית, והבחירה שלו לכתוב בגוף ראשון נקבה
הפנטסיה של דניאל עוז היא לגור ביער ליד נחל באזור הררי מבודד, אבל הוא חי בתל אביב והשירה שהוא כותב היא שירה אורבנית דווקא. "נכון, זו לא שירת טבע. יכול להיות שזה מפני שאני צריך לכתוב על המציאות ולא על הפנטסיה. ואולי בכל זאת יש לי קונפליקט. כנראה יש לי צורך בבני אדם סביבי, תמיד סיקרנו אותי בני אדם, אני לא יודע מה באמת הייתי עושה באזור מבודד".
עוז מתראיין בזהירות, יודע שלא יוכל לחמוק בסופו של דבר מהתייחסות לאביו, עמוס עוז. הוא נראה כנער חולמני אף שהוא בן 32, דיבורו רך, בניגוד לשירתו. לעתים נדמה שהוא שברירי, אבל יש בו גם כוח וקסם. בימים אלה רואה אור בהוצאת כתר "חיי החול", ספר השירה הראשון שלו.
במשך השנים עסק בשלל תחומים: מוסיקה, קולנוע, אמנות ושירה. אבל הוא אומר שאינו מאמין בכישרון, "אני מאמין בחזון ובעבודה קשה, אף שאני עצלן. כישרון זה מיתוס רומנטי, יצירה זה לא יש מאין. יש תפישה רומנטית כזאת, שהאמן הוא מין חליל שאלוהים נושף מצד אחד ואם החליל הוא כשרוני אז יוצאים צלילים יפים. ככה אמרו במאה ה-19 ושיקרו, זה לא ככה".
הוא לומד כעת לתואר שני בפילוסופיה, ומלחין ומנגן בגיטרה בס בהרכב הכלי "המפתחות לצוללת". שיריו ראו אור בכתבי העת "חדרים", "אלפיים", "עכשיו" ו"מאזניים" ובמוסף "תרבות וספרות" של "הארץ". לפני שנה גם יצר סרט. "נחה עלי ההשראה, כתבתי תסריט, באתי לחבר שלי אייל שפירא שהוא קולנוען ואמרתי שאני רוצה לעשות את זה. עשינו את הסרט ‘פרלוד להרכב מעורב' שהוא על קלרניתנית. גם למוסיקה ניגשתי ככה, שמעתי הרבה מוסיקה ואמרתי שאני גם רוצה לעשות. יש לי נטייה כזאת שכל דבר באמנויות שאני רואה ואוהב, אני גם רוצה לעשות. אני מתפרש על הרבה תחומים, אולי בגלל הפרעת הקשב שלי. כנראה זה המצב התמידי שלי, זה תמיד קצת מפריע אבל גם למדתי להשלים עם זה".
גם במוסיקה, כמו בכל הפעילויות היצירתיות שלו, הוא פועל רחוק מהבמות המרכזיות. "אני מתעניין במוסיקה בעיקר מצד ההלחנה. ‘המפתחות לצוללת' זה הרכב של ג'ז ניסיוני, מקורי. קשה מאוד לעשות בארץ מוסיקה שהיא לא גלגלצ. אין התייחסות לזה, ואפילו מועדונים לא רוצים את זה. אם הייתי עושה רוק אלטרנטיבי, אז עוד איכשהו היו מקבלים אותי. גם רוק אלטרנטיבי זה משהו שאני רוצה לעשות, אני רוצה לעשות הכל, גם פופ. אני אוהב את כל סוגי המוסיקה אבל איכשהו התגלגלתי לג'ז. צריך איזו תושייה בשביל לעשות את זה, היום כל חברות התקליטים קורסות, אז אני לא יודע למי לגשת בכלל, מישהו שיוכל להפיק ולקחת את זה הלאה או משהו".
יש בעוז איזו מבוכה כובשת, של מי שכנראה לא ניחן במרפקים וביכולת לדחוף עצמו. חלף לא מעט זמן עד שהצליח להוציא לאור את ספר השירה. "חמש שנים חיפשתי והתגלגלתי מהוצאה להוצאה. קשה מאוד לפרסם ספר שירה והרבה הוצאות שלחו לי מכתבי דחייה. כנראה הם חשבו שזה לא מספיק טוב וזה לגיטימי. בסופו של דבר שלחתי להוצאת כתר אבל לא ציפיתי שהם יוציאו את זה, כי הם כמעט לא מוציאים שירה, בגלל זה לא ניסיתי לשלוח להם קודם לכן".
הרגע הבלתי נמנע מגיע והשיחה מתגלגלת לאביו. "אף אחד לא מסתובב בעולם ומכריז מי אבא שלו, ואני אותו דבר כמו כולם", אומר עוז, "מי שיודע יודע. אני לא מתבייש באבא שלי, אני מאוד גאה בו, אבל לא מעניין אותי לדבר על זה עם אנשים באופן יוצא דופן".
הוא נזכר בטקסט שכתב פעם הסופר ובעל הטור סייד קשוע. "הוא כתב על כך שאשתו שואלת אותו ‘למה אתה לא עמוס עוז'. זה סיפור מאוד מצחיק ונוגע, אבל בסוף הוא כותב על זה שאצלם אין ספריות, וזה כבר הקטע הלא מצחיק. ברור שיש לי פריבילגיה, גדלתי בבית שהיה מלא בספרי אמנות. כשהייתי ילד כל הזמן ציירתי. זה בית שכל הזמן שמעו בו מוסיקה קלאסית, כי אמא שלי חובבת מוסיקה קלאסית וזמרת מקהלה. זה בהחלט היה בית שהיו בו כל האמנויות ויכולתי להיחשף אליהן. מובן שזה משנה באיזה בית אתה גדל ואיזה הזדמנויות יש לך בתור ילד".
עוז. "הייתי הילד השברירי, המעופף והאטי"
מחוץ לבית הילדות היתה פחות אידילית בשבילו. "בבית הספר היה קשה. הייתי הילד השברירי, המעופף והאטי. לא הייתי טוב בכלום, לא בספורט ולא בלימודים. בעצם הייתי די קורבן שם, אבל זה לא כזה חשוב", הוא ממהר לסייג את הדברים שאמר בטון ענייני בלי שמץ של דרמה, "אני לא פרוידיאני שמאשים את הכל בילדות העשוקה שלו. מכל דבר מרוויחים משהו, לומדים דברים שאחרים לא לומדים".
נא לא לריב
עולם השירה תוסס בשנים האחרונות ויש בו כתבי עת, חבורות ספרותיות, ואפילו התכתשויות. "אני לא באף קבוצה ולא רוצה להיות באף קבוצה, אני עצמאי", אומר עוז, "אני אוהב את המצב הזה שיש הרבה קבוצות ויש רחש כזה. חוקרי ספרות באקדמיה מתלוננים שאין עכשיו זרם מרכזי לדבר עליו, שזה מין מצב פוסט מודרני כזה, אבל לדעתי זה לחיוב. הדבר היחיד שאני לא אוהב זה ההתכתשויות, אבל אני כן אוהב שיש כל מיני דרכים וחיפושים".
למה אתה לא אוהב התכתשויות?
"זה מצחיק אותי. מה זה לא אוהב? אולי אני אוהב את זה כבידור. שדה השירה הוא ביצה כל כך קטנה ואף אחד לא שם לב לזה בכלל, אז אנשים עוד רבים על הפודיום הקטן הזה?".
הוא כן רואה את עצמו שייך ל"גרילה תרבות", קבוצה של יוצרות ויוצרים שמקדמת מאבקים חברתיים ופוליטיים בעזרת שירה, מוסיקה ויצירה. "אני לא חושב שאמנות צריכה להיות מגויסת", הוא מסביר, "כי ברגע שמגייסים זה גיוס חובה, ואז כל האמנות נהפכת לפלקטים פוליטיים. פוליטיקה היא אמצעי ולא המטרה. המטרה היא החיים, והאמנות שייכת לחיים, לא צריך לגזול את זה ממנה".
זאת הסיבה, לדבריו, שהוא לא משורר פוליטי. עם זאת, הפעילות עם "גרילה תרבות" ריככה את העמדה שלו. "וגם גרמה לי קצת להכניס פוליטיקה לשירה, אמנם לא בספר הזה. זאת קבוצה שהולכת למקומות שלאנשים רע ועושה להם קצת טוב. ראיתי שזה עושה שינוי".
הוא מספר על הפעילות בשייח ג'ראח ובסילואן. "כל הארץ צריכה להיות שם. אני לא מבין למה מפקירים את זה לשמאל הקיצוני, לקומוניסטים ולאנרכיסטים. לדעתי, ציוני טוב צריך להיות שם, במקום שבו עושים עוול. זורקים שם אנשים מהבתים שלהם, עושים טיהור אתני ומחליפים במתנחלים. בארץ יש קסנופוביה והתקשורת מלבה את זה. מבחינת הציבור הישראלי הערבים אזרחי ישראל הם גיס חמישי. אף אחד לא שם לב שצפון הארץ יש שלושת רבעי מיליון אזרחים ערבים שומרי חוק שהמדינה מפלה אותם בכל. בתשתיות, דרכים, חינוך, רווחה, בריאות, בינוי ושיכון".
הוא מדבר גם על מצב הבדואים בנגב. "מאה אלף איש בערך חיים בכפרים לא מוכרים. את יודעת מה זה לחיות בחום של הקיץ בפחונים בלי מים זורמים? לאף אחד לא אכפת, אבל הרי הם אזרחים של המדינה. אני מחשיב את עצמי ציוני, אבל הציונות מאבדת את הלגיטימיות שלה כשרואים שזה נהפך לאפליה של ערבים. זאת לא היתה המטרה של הציונות, המטרה היתה להתיישב כאן ולמשול על עצמנו ולא למנוע את אותן הזכויות מהערבים".
לתעות ביער
"שיריו של דניאל עוז נוטלים אותנו, בכוח ובעוצמה, אל מחוזות של מציאות שונה, שהלשון הפרועה וההזויה שלו יוצרת אותה לנוכח עינינו", כותב המשורר אורי ברנשטיין על גב הספר, "שיריו הם בעצם תיאורים של הרפתקאות אישיות מאוד בתוך עולם מומצא, שאינו דומה אף לעצמו והמשתנה משיר לשיר".
עוז מגדיר את השירה שלו כאישית, אבל מדגיש כי אין זה אומר שהשירים הם בהכרח על עצמו. "כשסופר כותב בגוף ראשון, אף אחד לא חושב שהוא בהכרח כותב על עצמו, אבל בשירה יש מין ציפייה כזאת. גם יש קטגוריה בשירה העברית שנקראת ‘שירת האני'. מספרים לנו שבא דור המדינה ובראשם נתן זך, ובעט באלתרמן. הם אמרו שהם יכתבו את ‘שירת האני', על עצמם. היום בא דור חדש שרוצה לבעוט ב'שירת האני' ומבקר את המבט על האני, דור שרוצה להסתכל החוצה על העולם".
בעיניו כל החלוקות הללו מלאכותיות. "כשאדם מדבר בגוף ראשון הוא לאו דווקא מדבר על עצמו, וזה לא רק בשירה ובספרות, זה ככה גם במציאות באיזשהו מקום. אדם גם מדבר על עצמו בגוף שני או ברבים, לפעמים. לגוף לשוני יש פונקציה מעבר לרפרנס האישי, יש לו פונקציה נוספת, בטח בספרות".
חלק משיריו של עוז אף כתובים בגוף ראשון נקבה, אבל הוא מציין שאין בכך כל חידוש. "יונה וולך עשתה את זה מגדרית, איתן נחמיאס גלס עשה את זה עדתית, וגם הם לא המציאו את הגלגל. בשיר השירים אנחנו מייחסים לשלמה המלך גם את החלקים שכתובים בגוף ראשון נקבה".
הוא מסכים כי נדיר יותר שגבר כותב בגוף ראשון נקבה מאשר להיפך. "כי יש בזה סירוס, הוא מסביר, "בשבילי זה חשוב מסיבות אישיות. יש לי איזו קרבה לנשיות וגם אולי סוג של מיזנדריה. אבל זה לא אומר הרבה. קוראים את השירים ורואים גם את זה".
קשה לו לקבוע מי המשוררים שהשפיעו על כתיבתו. "מצד אחד אני חושב שאף אחד לא השפיע עלי ומצד שני אני בטוח שכולם השפיעו עלי. אבל אין מישהו שאני הולך בעקבותיו. עם השנים מצאתי משוררים שאני מרגיש איזו שותפות אתם. שותפות גורל, שותפות בתפישת העולם האסתטית. יונה וולך, דליה הרץ, חזי לסקלי, לאחרונה אני חושב שאולי גם פנחס שדה. אבל אני אולי בכלל לא דומה בשום דבר למשוררים שאני הכי אוהב".
כקורא אחד הדברים שמושכים אותו לשירה הם המסתורין. "היה לי ויכוח עם אגי משעול לפני כמה שנים. היא טענה נגד השירה שלי, משום שהיא חושבת ששירה צריכה להיות בהירה וברורה לגמרי, ושאחרת זאת התחכמות והסתתרות או קידוד. אני חושב שיש איזו אינטואיציה נכונה במה שהיא אומרת, במובן הזה ששירה צריכה להיות תקשורתית, כי אני כן מנסה לתקשר. אבל אני לא מסכים אתה בנוגע לבהירות ולנהירות. לדעתי, גם כשאתה תקשורתי, אתה רוצה לפעמים להעביר משהו עמום.
"אני אוהב ששירה היא כמו יער שאת נכנסת אליו ואת לא רואה מיד את הכל. את יכולה קצת לתעות, פתאום את מגלה אזור חדש, ותמיד יש קצוות אפלים. אני פחות אוהב שיש קרחת יער ושרואים עד קצה האופק. אפילו השירה של אגי משעול, שהיא משוררת נפלאה, קצת פחות נהירה ממה שנדמה לה, וזה טוב.
"פנס שמאיר על הצל, בעצם מסתיר את הצל", הוא מוסיף, "עדיף להיות מודעים לזה ולחיות עם הצל, לחיות עם החשיכה ולאהוב אותה".
כביסה / דניאל עוז
כָּרַעְתִּי מוּל הַכְּבָסִים וְלֹא יָדַעְתִּי לְהַפְרִיד
יִן טִנֵּף אֶת יַאנג וְכָל מִכְנָסַי יָצְאוּ אֶת הַנִּקּוּי כִּשְׁמָלוֹת
וְחָתוּל צָחוֹר מִצְּחוֹר לַק פַּרְוָתוֹ. פִּתְאוֹם לְשׁוֹנוֹ
חָרְגָה אֶל בַּד מוֹשָׁבוֹ הֵחֵלָּה לְהַלְבִּין אֶת הָעוֹלָם
הֵבֵאתִי לִפְנֵי הֶחָתוּל שִׂמְלוֹתַי
שְׂמָלוֹת וִיקְטוֹרְיָאנִיּוֹת שְׁחוֹרוֹת וּמְחוֹכִים וַחֲגוֹרוֹת
צְנִיעוּת שְׁחוֹרִים הִנַּחְתִּים לִפְנֵי הַחַיָּה
וּלְשׁוֹנָהּ לַקָּה אֶת הַמַּלְבּשׁ שֶׁלִּי הַלוֹק וּמְחָק
נִתְקַפָתִּי חִיל וְלֹא פָּעַלְתִּי וּלְעֵינַי זָרַק בְּלַאי בְּשָׁדָיו
חִשּׁוּקֵי הַקְּרִינוֹלִינָה נִצְטַמְּקוּ הַמַּלְמָלָה פָּרוֹמָה
כָּל בְּגָדַי הָיוּ כְּלֹא הָיוּ
תגיות:
דניאל עוז,
מיה סלע,
עמוס עוז,
שירה