מריו בייטין, אותיות פורחות באוויר

יום שישי 25 בדצמבר 2009 03:00 מאת: מיה סלע | תצלום: דודו בכר

הסופר המקסיקאי מריו בייטין כותב ספרים כמו שהוא חי: בלי תחושה ברורה של חלל וזמן. היכן הוא מתגורר? כיצד נהפך לסופי? מה משמעות אוסף הפרוטזות שלו? ומדוע הוא לא רוצה שספריו יתפרסמו בשפה שנכתבו בה? בראיון בעת ביקורו בארץ מסביר בייטין את תכלית כתיבתו: להעלים את דמותו של הסופר

לא בכדי רבים מתייחסים למריו בייטין לא רק כאל סופר אלא כאל "אמן מיצג". הוא משתעשע בספריו עם הזמן והחלל, נודד בעולם וחומק מהריאליזם. בייטין הוא סופר מקסיקאי יוצא דופן ורדיקלי, שהגיע לישראל לרגל צאת ספרו "סלון יופי / דמקה סינית" במסגרת הסדרה "אלדורדו" בהוצאת כרמל (תרגום: אנה וולוביץ). בספר שתי נובלות שפירסם בייטין באמצע שנות ה-90. יש לקוות שספרים נוספים שלו יראו אור בעברית.

הפגישה עמו התקיימה יום לאחר שנפגש עם קוראים במכון סרוונטס, וכמה שעות לפני ארוחת צהריים שאליה הוזמן בבית שגריר מקסיקו. הוא נראה משועשע למדי משלל האירועים הרשמיים שנתפרו בעבורו בארץ הקודש. עם זאת, בשעה שבבית הקפה התל-אביבי איש לא זיהה אותו ובאירוע במכון סרוונטס נכחו רק כמה עשרות אנשים - ביריד הספרים האחרון בברזיל הגיע קהל של 4,000 איש לחזות בבייטין, שהופיע שם על במה אחת עם האמנית הצרפתייה סופי קאל.

הוא נולד ב-1960 במקסיקו סיטי להורים ממוצא פרואני וגדל בלימה, פרו, שאליה עבר עם משפחתו כשהיה בן שש. עד כה פירסם עשרות ספרים שתורגמו לשפות רבות, ביניהן אנגלית, צרפתית, גרמנית, פורטוגזית ואיטלקית. לאחרונה חתם בצרפת על חוזה להוצאת ספריו בהוצאת גאלימר היוקרתית, ומעתה יפרסם את ספריו בצרפתית לפני שיפורסמו בספרדית. בשנים האחרונות הוא מסייר בעולם בין הרצאות, סדנאות אמן, העמדת מיצגים והובלת פרויקטים של כתיבה קולקטיבית. בין המיזמים שהקים: "בית הספר הדינמי לסופרים". לפני 15 שנה נהפך לסופי, זרם מיסטי של האיסאלם.

חלק ניכר מידו הימנית חסר בגלל מום מולד, ובייטין משחק עם המום הזה כפי שהוא משחק עם הספרות. יש לו אוסף פרוטזות שמשוות לו מראה של קפטן הוק ומוסיפות לאקסצנטריות הטבעית שלו. כשהופיע עם קאל חיבר דילדו לפרוטזה, דבר שעורר שערורייה וגרם למבוכה בקרב מארגני היריד.

סבתא, איפה הספר?

לדברי עורך הסדרה "אלדורדו" אוריאל קון (ראו למטה), בייטין נמנה עם נושאי הבשורה בספרות הלטינו-אמריקאית, שהיו בשוליים בשנות ה-80 אבל נחשבים היום למובילים. "הגדולה שלהם היא שהם בו בזמן רדיקליים בעמדה הספרותית שלהם ומאוד מאוד נגישים לקריאה".

את הספר הראשון כתב בייטין בגיל עשר, לאחר שמצא במרתף ביתו מכונת כתיבה ישנה. "שלחתי את המכונה לתיקון, התעסקתי הרבה עם המכניזם שלה כי לכתוב בתקופה שלי היה באמת עיסוק פיסי", הוא מספר. הספר שכתב היה על כלבים. "זה כמו הבדיחה על פיקאסו", הוא אומר, "כשפיקאסו אוהב ארמון הוא מצייר אותו, מוכר את הציור וקונה את הארמון. אני רציתי כלב אבל בבית שלי לא הסכימו, אז כתבתי ספר על כלבים. היו בו גם תמונות, תיארתי איך הכלבים נראו, גזרתי תמונות של כלבים והדבקתי".

מריו בייטין. "לקחת את הקורא ביד באיזו לוגיקה אינפנטילית של סיבה ותוצאה"

כשסיים לכתוב נהפך מושא ללעג. "העירו לי שכתבתי לא טוב, שיש לי שגיאות כתיב. סבתא שלי הבחינה בלעג ושמה את הספר בצד כדי שלא ייהפך לשיחה פומבית. מעולם לא ראיתי אותו שוב. חבל, כי אני חושב שזה היה ספר חשוב, זה הגדיר את מה שאני ושם נשארתי. אני מנסה לשמור על הלוגיקה הזאת. הספרים שלי לא עוסקים בנושאים שנראה שהם עוסקים בהם, ולא מטופלים בדרך שבה הם היו צריכים להיות מטופלים".

לדבריו, אפשר היה לחשוב שילד בן עשר שכותב ספר זה דבר טוב, אבל המציאות אחרת. "זה היה המפגש הראשון שלי עם הכתיבה, ושמתי לב שזה משהו שמוציא אותך מהמקום. הילד הזה לא שיחק כמו שאר הילדים, לא עשה את שיעורי הבית כפי שהיה מצופה ממנו, היו לו הרבה מכשולים". האם היה ילד מוזר? בייטין צוחק: "בגיל הזה היתה לי יד תותבת, יד קטנה כזאת. כשכל הילדים צלצלו בפעמון של השכנים וברחו אני הייתי משאיר את היד בדלת".

כשרצה לפרסם את ספרו הראשון, בהעדר הוצאה לאור או כסף, מכר "קופונים" לרכישת הספר עוד בטרם הודפס. "מכרתי 800 כרטיסים, זה היה משהו אובססיבי שאני לא מבין איך עשיתי". אחרי שהדפיס את הספר התקשר אל 800 הקונים והזמין אותם לממש את ההשקעה. "באירוע שעשיתי לכבוד הוצאת הספר היו המון אנשים כי כולם באו", הוא צוחק ומתייחס אל האירוע כאל "המיצג הראשון" שלו.

לדבריו, "כל מה שעשיתי בחיים היה בשירות הכתיבה". כדוגמה הוא מביא את לימודי הפילוסופיה: "שאר הסטודנטים רצו אולי להיות מורים לפילוסופיה, אבל את כל מה שלמדתי על האסכולות הפילוסופיות רתמתי לשירות הכתיבה. אחר כך למדתי קולנוע באוניברסיטה בקובה, אבל הלכתי ללמוד קולנוע רק כדי לראות קולנוע בלי אשמה. יכולתי לראות עשרה סרטים ביום, זה נתן לי לגיטימציה. גם שם הבדלתי את עצמי מאחרים, כי הם רצו לעשות סרטים ואני לא".

צלחת מעופפת בגינה

מבחינתו, השלב החשוב ביותר ביצירה הוא שלב המחיקה ולא שלב הכתיבה. "אני לא מייחס חשיבות לשלב הראשון של הכתיבה, לדברים שבדרך כלל אנשים חושבים שהם הראויים והטובים והחשובים בספרות - הדמיון, הדמויות, השפה. כל אלה הם רק חומר גלם. העבודה האמיתית שלי היא ההיפך מלכתוב, היא ביטול הכתיבה, המחיקה, תהליך הנסיגה".

בייטין מדבר בלעג על המיתוסים המיוחסים לסופרים. "הדף הריק, ה'אין לי מה להגיד', העובדה שסופרים הולכים לספרייה כדי לחקור את הנושא שלהם. אני עובד על ספר כאילו שמדובר בסרט, ואת הסטודיו שלי אני הופך למעין חדר עריכה. אני מרכיב פרגמנטים כדי שהקורא יחשוב שאין מניפולציה".

לדבריו, "הקוראים חושבים שהספרים נקראים בצורה שבה הם נכתבו. אני דואג מאוד לקורא. הדבר היחיד שאני לא רוצה להקריב במערכת היחסים הזאת הוא הסיפור. אני רוצה להיות נדיב ולקחת אותו ביד באיזו לוגיקה אינפנטילית של סיבה ותוצאה, ושהסיבה והתוצאה יקחו אותו למקומות קיצוניים, ללוגיקה של ילד בן עשר. אני לא חושב שיש צלחת מעופפת בגינה שלי, כי השער צר מדי והצלחת לא יכולה לעבור. אבל אם את מוכיחה שהצלחת המעופפת יכולה לעבור בשער אז זה אמין. זאת המתודה שבה אני משתמש. כל הספרים שלי בעצם כאילו מסופרים על ידי ילד בן עשר, לא מבחינת הנושאים שהם עוסקים בהם אלא בהבניה של הטקסט".

בספרות שלו אין זמן וחלל מוגדרים. "אני מרגיש שכשאנחנו בורחים מהריאליזם זה משפיע בצורה עמוקה על המציאות הקונקרטית. כדי להימנע מהשימוש בזמן וחלל אני משתמש בדברים אחרים". בניסיון לאמץ מצבים ושיטות שגורמים לחלל ולזמן להשתנות או להיעלם הוא מספר שבחר להשתמש בכתיבה בטכניקות שונות: יפאנית, חסידית, ברכטיאנית, או סופית.

אין זמן לחכות

איך נהפך לסופי? מה חיפש? "לא חיפשתי שום דבר. גדלתי בפרו, בחברה מאוד אכזרית עם מעמד ביניים מאוד פרימיטיבי, מאוד אגרסיבי, לא היה מרחב למשהו רוחני. ואז חברה במקסיקו לקחה אותי למפגש סופי. זה מאוד הצחיק אותי. חשבתי מכה, איסלאם, ואני בכלל מקסיקאי. אבל הלכתי לעוד מפגש וגיליתי משהו מאוד חשוב לספרות. הייתי בגיל שבו החברה ביקשה ממני לעשות דברים של אדם מבוגר, אבל לא הרגשתי שהמעמד שלי ממוסד כסופר וזה היה רגע לשאול לאן זה מוביל.

"באותה תקופה בניתי מתודה של כתיבה, מאוד אבסורדית אבל עם לוגיקה פנימית. המטרה היתה להמציא מחדש את הספרות, אבל לא אמרתי את זה לאף אחד כי היו חושבים שאני משוגע. ניסיתי להוכיח בעצם שכל הדברים הקונבנציונליים כמו הדיאלוג והגוף הראשון לא קיימים. התחלתי לכתוב בגוף שלישי מאוד פרימיטיבי, המתודה היתה המתודה של הלא, של הסירוב. לא שמות תואר, לא שמות פרטיים, לתמצת את היקום ולבטא את מה שרציתי להגיד אבל בלי השימוש בכל הפאלטה הזאת".

בפגישות עם הקבוצה הסופית שם לב למתודה שלהם. "זה לא היה קשור למציאות, אבל עם לוגיקה וניקיון. הסופים רצו לחיות את גן העדן עלי אדמות, אין להם זמן לחכות למוות, זה ההבדל בינם לבין המוסלמים שחושבים שכשימותו ילכו לגן עדן".

אין לו משפחה, אך לפני 12 שנה נולד לו בן מאשה צרפתייה, ועד היום הוא מקפיד לפגוש אותם תכופות. כאדם שרוב השנה נודד, האם יש לו בית? הוא צוחק ואומר שהוא לא יודע היכן הוא גר. נראה שהבית שלו נמצא במקסיקו סיטי, שם יש לו דירה שבה הוא נמצא שבוע בחודש. "אבל אני רוצה להפסיק עם הנדודים. שברתי את הרוטינה שלי לחלוטין והכתיבה שלי השתנתה בעקבות זה. הנימה המקורית של הכתיבה השתנתה". הוא מספר כי אף שהוא מתנגד לכל המיתוסים של דמות הסופר, הוא מוכן לעשות כל דבר כדי להמשיך לכתוב. "התכלית היחידה מבחינתי היא שהכתיבה תצליח ליצור עוד כתיבה. כל הנסיעות והמפגשים עם הוצאות לאור או עורכים זה משהו שמשמש את המטרה הזאת".

המקום המושלם לכתוב בו, לדבריו, הוא "בשדות תעופה, במטוסים ובמקומות שממתינים בהם. מקומות כאלה מאפשרים לי לקבל מרחק מהיצירה וזה אחד הדברים המרכזיים ביותר, היכולת לקרוא את הטקסט כאילו בעיניים של מישהו אחר, דרך החלל שהוא נמצא בו".

מומחה לדף ראשון

במקסיקו סיטי הקים בייטין את "בית הספר הדינמי לכתיבה". "אני יוצא מנקודת הנחה שאי אפשר ללמד לכתוב ולכן צריך לבנות בית ספר", הוא צוחק. "יש רק דבר אחד שאסור לעשות בבית הספר הזה. אסור לכתוב. הרעיון הוא שבמשך שנתיים, 30 אנשים שמתעניינים בכתיבה ייפגשו עם 52 יוצרים, לא רק סופרים אלא אמנים מתחומים שונים, אבל שהאמנים האלה לא ידברו על האמנות שלהם. הרעיון הוא לעשות. הם מצלמים, בונים כוריאוגרפיות, כל זה כדי לבדוק איך מערכות הבנייה הסטרוקטורליות של התחומים האחרים פועלות. אני מרגיש שהספרות סוחבת אתה סדרה של מיתוסים שבאופן יחסי האמנויות האחרות הצליחו להתנקות מהם. ולכן קשה להרבה כותבים מתחילים להפריד את העבודה הספרותית שלהם מעצמם. המיתוסים הגדולים של הספרות גורמים לכך שהספרות לא טובה".

האם העובדה שהוחתם כעת בגאלימר ושבעוד כמה שעות יאכל צהריים עם שגריר מקסיקו בישראל לא מתנגשת עם העמדה הרדיקלית שלו? "ניסיתי לנצל לעצמי את החוזה הזה עם גאלימר. ההצעה הנגדית שלי היתה שאני רוצה שהטקסטים יתפרסמו קודם כל בצרפתית. אחר כך אני מתכוון להסתיר את המקור. אם מישהו ירצה לפרסם את הטקסטים בספרדית הוא יצטרך לתרגם אותם מצרפתית. הספרים יהיו גרסאות ולא יהיה אוריגינל בכלל. בתהליך הזה יהיה זיקוק. בכל מעגל של תרגום הטקסט יתנקה ומה שיישאר זאת התמצית ואז אוכל לקבל משהו שהוא שלי אבל לא שלי. אני מקשר את זה עם הרעיון שכולם כותבים את אותו ספר, אין הבדל בין ספר לספר, אני רוצה שתיעלם הדמות של הסופר". כאשר הוא נשאל אילו ספרים הוא קורא, עונה בייטין: "הרבה התחלות. אני מומחה לדף ראשון".

---

מישהו לדבר אתו
אוריאל קון, עורך הספרות הלטינו-אמריקאית בהוצאת כרמל, רוצה שאנשים יוכלו לשוחח על ספרות בין לגימה אחת לשנייה

"יש בי זעם בסיסי שנוצר כשהגעתי לארץ", מספר אוריאל קון (34), עורך סדרת הספרים "אלדורדו" לספרות לטינו-אמריקאית חדשה בהוצאת כרמל. קון נולד בבואנוס איירס ועלה לארץ כשהיה בן 20. הוא למד אדריכלות בבואנוס איירס ובבצלאל ומשלים תואר שני בטכניון. הוא עובד כעורך הפעילות האקסטרה-קוריקולרית במחלקה לארכיטקטורה בבצלאל, ובנוסף לתפקידו בהוצאת כרמל הוא משמש כיועץ ספרותי בהוצאת כתר (סדרת "ליברו"). הוא כותב בעיתונות בנושאי ספרות, אדריכלות ומוסיקה, ומארגן זה ארבע שנים סדרת קונצרטי ג'ז ומוסיקה חדשה בירושלים. "בעבורי ממד ההרפתקאה, הסכנה וההמצאה הם שלושה גורמים מרכזיים, גם בספרות גם בארכיטקטורה וגם במוסיקה. כשהם לא מתקיימים זה מציק לי".

קון מתייחס לעובדה שמיטב היצירה המרכזית שנכתבה בדורות האחרונים בספרות הלטינו-אמריקאית לא תורגמה לעברית. "במקומם הופיעו כל מיני ספרים שנמכרו עם סופרלטיבים שלא ייצגו בכלל את מה שקרה בדרום אמריקה בשני הדורות האחרונים. היתה שם התפתחות מאוד גדולה, אז החלטתי לפעול. רציתי לחשוף סופרים שבעצם בונים או ממציאים סוג של מכניזם ספרותי ולא פונים לנוסחאות של הרומן המקצועני שמאפיין את הספרות של המאה ה-19. אני נמשך לסופרים שיש להם מנגנון אוטונומי שמפרש את החיים. בעצם אפשר היה לעשות את זה גם עם הספרות הצרפתית או הגרמנית של הדורות האחרונים, שגם היא לא מתורגמת לעברית".

מה הסיבה לכך לדעתך?

"יש לי הרבה תיאוריות, ואולי אף אחת מהן לא נכונה. כל הדגש של התרבות הישראלית על בניית תרבות מאפס זה דבר שלא הצליח להוכיח את עצמו. עובדה שכל מה שאנחנו רואים בחנויות זה את הרומן העלילתי הפסיכולוגיסטי, שזה בלתי מתקבל על הדעת במאה ה-21. אולי אשמה בכך התרבות הצבאית, המיליטריסטית. הצבא הוא הגוף שביקש להיות אחראי לבניית חברה, ערים, מוסיקה, תרבות. ושם התרבות נכשלה, בבניית הערים הסכמטיות האלה שדומות למחנה צבאי, במוסיקת הפופ הצבאית, וכמובן בספרות שנוצרה, שהיא פועל יוצא מן התנאים הפיסיים והאינטלקטואליים שהיו קיימים. הכיבוש רק הקצין את כל הדברים האלה והפך אותם לבלתי נסבלים. אמנות הלחימה לא הצליחה להיות מתורגמת לאמנות היצירה".

קון אומר שהחל "לשחק את המשחק הספרותי והמוסיקלי" בשל איזו בדידות בסיסית. "המטרה המרכזית במפעל התרגום הוא ליצור שיחה, הליכה לבירה עם חברים שבה אפשר לדבר על ספרים טובים. נדמה לי שמריו לבררו, סופר אורוגוואי חשוב, אמר פעם שהחלום שלו הוא ש-20 שנה לאחר מותו, שני אנשים ילכו לבאר ויזכרו אותו בין לגימה ללגימה. מאז אני מחפש בארץ מישהו לדבר אתו על לבררו. בקרוב החלום הזה יתגשם".

תגיות: מיה סלע, מריו בייטין