כשהסופרים שולפים את סכיניהם

יום שלישי 22 בדצמבר 2009 03:00 מאת: מיה סלע

תן לסופר הזדמנות להשתמש בנשק הקטלני ביותר שלו, והוא לא יהסס לעשות זאת. כך מאמין העיתונאי גארי דקסטר, שאיגד בספרו "עטים מורעלים" שלל ביקורות אכזריות שכתבו סופרים על סופרים. איך מרגישים אלו שחשו על בשרם את מהלומת הביקורת? והאם באמת אפשר להאמין לסופר המשתלח בעמיתו? מה שבטוח, קנאת סופרים לא תמיד מרבה חוכמה

" אני אשנא אותך עד יום מותי ואני מאחל לך רק רע בכל צעד שתעשה בקריירה שלך.
אני אצפה בזה בעניין ובשמחה לאיד. אני באמת מקווה שתמצא את עצמך בקרוב בצד המבוקר, כדי שתתבגר ותתחיל לקחת אחריות בעבודתך כמבקר. חיסלת את הספר שלי בארצות הברית, לא פחות מזה. מדובר בשנתיים של עבודה שירדו לטמיון בגלל ביקורת אומללה אחת של 900 מלה"
(הסופר אלן דה בוטון עונה למבקר והסופר כיילב קריין)

---

מבחינתו של גארי דקסטר, ספרות היא ספורט תחרותי. אולי זה מפני שבמשך שנה אסף רשימות ביקורת שכתבו סופרים על סופרים, וראה במו עיניו את ההתגוששויות הלא-תמיד ספרותיות שהתנהלו ביניהם, ואולי זה פשוט בגלל חוש ההומור הבריטי שלו. כשהוא נשאל מדוע הוא מתעניין דווקא בטקסטים שכתבו סופרים על עמיתיהם, הוא אומר שיריבויות ספרותיות מסקרנות אותו בגלל "האקולוגיה של הספרות. יש רק מספר קטן של מקומות בפסגה, והדרוויניזם הספרותי עובד".

דקסטר הוא סופר, עיתונאי ומבקר שטוריו מתפרסמים ב"גרדיאן", ב"סאנדיי טלגרף" וב"ספקטייטור". בין היתר פירסם את הספר "למה לא מלכוד 21?", שעסק בסיפורים שמאחורי שמות של ספרים. הוא גם כותב בלוג באותו נושא ובאופן כללי נראה כי יש לו עניין רב בהתרחשויות שמאחורי הקלעים, בחצרות האחוריות של הספרות, המטונפות והמצחיקות לעתים.

ספרו "עטים מורעלים", שראה אור לפני חודשים ספורים בבריטניה, הוא אסופה מפוארת שליקט מכתביהם של מיטב הסופרים ששלפו את סכיניהם והשליכו אותן על חבריהם (חלקם גם טרחו לסובב את הסכין ברשעות). אחדים מהטקסטים הם רשימות ביקורת שנדפסו בעיתונות, חלקם הערות מתוך ראיונות ואחרים הם קטעי יומן ומכתבים.

ג'ון לה-קארה: "כל מי שקרא את מכתבו של רושדי שאל את עצמו לידיים של מי נפל חופש הביטוי" (תצלום: אי-פי)

ביקורות מושחזות עשויות להיות עניין משעשע בעבור הקוראים, ונדמה שגם כותבי הביקורות שאבו הנאה מכתיבתן; מין שעשוע אכזרי, משחק מלים של מאסטרים. אבל אין ספק שהשעשוע נעצר כשמדובר במבוקר עצמו. מבחינתו מדובר במלחמה שאין בה שום דבר מצחיק. "סופרים הם מתבודדים ואגואיסטים", מסביר דקסטר את דעתו על העם הזה, שגם הוא נמנה עמו. "לעתים הם טיפוסים פתולוגיים או סוציופתיים. הם עומדים על המשמר וקנאים למוניטין שלהם, שהכרחיים לפרנסתם ולעתיד ילדיהם". דקסטר נותן עצה למבקרים: "קבלו את התגובה מסופר שביקרתם כאילו ניסיתם לפגוע בילדיו".

נאד נפוח

דוגמה עדכנית לכאבי הלב שביקורת קשה עלולה ליצור סיפק טקסט שכתב הסופר והפילוסוף אלן דה בוטון. ביולי האחרון הגיב דה בוטון לביקורת קטלנית על ספרו האחרון "The Pleasures and Sorrows of Work", שכתב הסופר כיילב קריין ב"ניו יורק טיימס". דה בוטון לא התאפק ופירסם על קריין טקסט קיצוני ואמוציונלי בבלוג באינטרנט: "אני אשנא אותך עד יום מותי, ואני מאחל לך רק רע בכל צעד שתעשה בקריירה שלך. אני אצפה בזה בעניין ובשמחה לאיד... אני באמת מקווה שתמצא את עצמך בקרוב בצד המבוקר, כדי שתתבגר ותתחיל לקחת אחריות בעבודתך כמבקר. חיסלת את הספר שלי בארצות הברית, לא פחות מזה. מדובר בשנתיים של עבודה שירדו לטמיון בגלל ביקורת אומללה אחת של 900 מלה".

קרב סופרים נוסף התקיים ב-1997 בין סלמאן רושדי וג'ון לה-קארה, בסדרת מכתבים שנשלחו למערכת ה"גרדיאן". את המכתב הראשון כתב רושדי, שהתייחס לתלונות של לה-קארה על כך שתויג כאנטישמי. רושדי, שחי תחת גזר דין מוות שהוציאו עליו הפונדמנטליסטים האיסלאמיים, נזף בלה-קארה על כך שהוא מזדהה עם אלו שמבקשים לרצוח אותו. לה-קארה הגיב במכתב משלו, שבו טען כי רושדי פועל עם האמת כאילו שהיא אמורה לשרת רק אותו. על כך הגיב רושדי: "אני מודה ללה-קארה על שהזכיר לנו עד כמה הוא יכול להיות נאד נפוח".

לקלחת הצטרף העיתונאי והסופר כריסטופר היצ'נס עם מכתב משלו: "ההתנהלות של לה-קארה מזכירה אדם שהשתין לתוך כובעו, ולאחר מכן מזדרז להדק את הכובע העולה על גדותיו אל ראשו". לה-קארה ענה: "כל מי שקרא אתמול את מכתביהם של רושדי והיצ'נס יכול היה לשאול את עצמו לידיים של מי נפל העקרון הגדול של חופש הביטוי". ורושדי עצמו לא נותר חייב וכתב כי לא רק שלה-קארה הוא נאד נפוח, אלא שגם את הכינויים "בור" ו"אנאלפבית" היה יכול לחבוש על ראשו: "ההרגל של לה-קארה להעניק לעצמו ביקורות טובות התפתח מן הסתם מפני שמישהו צריך לכתוב אותן". אפשר להניח שהקרב הזה, כמו קרבות ספרותיים אחרים, לא הסתיים בבקשת סליחה. איש לא יפול על כתפו של אחיו, וכמו שכתב דה בוטון: כולם ישנאו את כולם עד יום מותם.

בתולה זקנה

דקסטר מדגים בספרו שאין חדש תחת השמש. "אריסטופאנס תקף את אוריפידס כי חשב שהוא מודרני מדי, וגם הומרוס, קיקרו ודנטה קיבלו בשעתם את אותו טיפול". סופרים רבים יתנחמו בוודאי למשמע העובדה שכולם חטפו. אבל האם יש שוני גדול בין ביקורת שכותב מבקר-סופר לביקורת שכותב מבקר שאינו סופר?

לדברי דקסטר, למבקרים שאינם סופרים אין מה להפסיד, כי אי אפשר לנקום בהם באותו אופן. עם סופר-מבקר, כל שצריך לעשות הוא לחכות שיוציא לאור את ספרו הבא. לדברי דקסטר, מוטיב הנקמה הוא הסיבה לכך שלמבקרים שאינם סופרים יש נטייה להיות אכזריים יותר ופחות סלחניים. "סופרים בדרך כלל מכירים אחד את השני ולכן הם עשויים להיות יותר זהירים בקשר למי שהם מחליטים לתקוף. כמובן שיש הרבה דוגמאות נפלאות של יוצאים מן הכלל".

דוגמאות כאלו מצויות בשפע ברשימות שאסף דקסטר: ד.ה. לורנס כינה את ג'יין אוסטין "בתולה זקנה" ואת שרלוט ברונטה, אחרי שכתבה את "ג'יין אייר" - "פורנוגרפית"; אלכסנדר וולקוט כתב על דורותי פרקר כי היא "כל כך מוזרה, שילוב של נל הקטנה וליידי מקבת. אבל היא לא השילוב החד פעמי של יד ברזל בתוך כפפת קטיפה אלא יותר השילוב של שרוול תחרה שבין קפליו מוסתר בקבוק עם חומצה גופריתית"; נורמן מיילר כתב על ג'יי.די סלינג'ר כי מדובר במוח גדול שנשאר בבית ספר יסודי, ועל טום וולף כתב כי הספר שלו מונה 742 עמודים שמרגישים כמו 15,000; גור וידל אמר על אלכסנדר סולז'ניצין כי הוא סופר רע ושוטה, ושהקומבינציה הזו לרוב מייצרת פופלריות רבה בארצות הברית; ואוסקר ויילד כתב על ג'ורג' מרדית שכסופר הוא הגיע לשליטה מוחלטת בכל מלבד בשפה, ושהוא יכול לעשות הכל מלבד לספר סיפור.

כשסופר בוחר לתקוף סופר אחר, טוען דקסטר, מדובר במתקפה של אדם המיומן בכלי הנשק שלו - המלים: "מלים הן הכלים של הסופר. מלים שסופר כותב יכולות להוביל שפה בצורה יעילה יותר ואפקטיבית יותר מכל אחד אחר, זאת העבודה שלו. אז כשסופר שואף להרוס מישהו אחר הוא משתמש בכלי הנשק שהוא חידד והכין במשך כל שנות חייו. כשהוא מתיר את חרצובות הנשק שלו מדובר במלים מדויקות, קטלניות וצורבות".

גם דקסטר סבור שבמקרה של סופר הכותב על סופר, יהיה נבון לחשוד בקנאה או בתחרות. "מצד שני, יש סיבות טובות לקחת סופרים ברצינות כשהם כותבים באופן שלילי על סופרים אחרים. מניסיוני, סביר להניח שמה ששלילי - יש לו יותר סיכוי להיות כן. ביקורות טובות על חברים שהם סופרים בקלות יכולות להיות חנופה. צריך לחשוב על הדרך שבה מבקרים פועלים. מנקודת המבט של הקוראים יש יתרונות אחרים לביקורות שליליות. דבר ראשון, הן יותר משעשעות, לעתים סופרים עושים את עבודתם הטובה ביותר כשהם תוקפים סופרים אחרים. לעתים זוכרים סופרים יותר בגלל המתקפות שלהם מאשר כל דבר אחר שהם אי פעם כתבו".

דקסטר מצטט את אדמונד גוס, משורר ומבקר אנגלי שהזהיר את המבקר השאפתן כשאמר: "לא משנה את מי אתה מהלל, אבל תהיה זהיר מאוד עם מי שאתה מגנה". דקסטר טוען גם כי מתקפות כאלו של סופרים על סופרים אחרים מועילות לציבור הקוראים, משום שהן מאשרות את החשד כי כמה מהאמנים הקאנוניים מוערכים יתר על המידה.

המילייה הספרותי המצומצם, והעובדה שסופרים מכירים זה את זה, מעיבים בהחלט על יכולתם של הסופרים לבקר באופן נקי את עמיתיהם. "המנהג של חברים המשבחים את ספריהם של חבריהם הסופרים הוא נפוץ", הוא אומר. "בבריטניה קוראים לזה 'log-rolling'. במגזין הסאטירי 'Private Eye' אוספים בסוף השנה את כל הדוגמאות של המנהג הזה לכדי מאמר מיוחד. פעמים רבות מתברר שסופרים משבחים ספרים ששייכים לאותה הוצאה לאור שבה הם מוציאים את ספריהם, או של סופרים שהם חברים שלהם, או סופרים שכותבים לאותו עיתון או נעים באותם חוגים חברתיים. זה מנהג די שגור".

הקריטריונים שדרושים למבקר כדי להפוך לראוי הם לא מדידים במיוחד, אומר דקסטר. "דרושה אהבת הנושא ודרוש זמן כדי לטפל בנושא בתשומת לב. למבקרים רבים אין זמן וגם אין בהם את האהבה. מבקר יכול להיות סופר כושל, דבר שעלול להפוך אותו למריר. מבקרים רבים הם סופרים כושלים, אבל לא הרבה סופרים הם מבקרים כושלים. לא זוכר מי אמר את זה. בטח המינגווי".

כיום, לא מעט בגלל או בזכות האינטרנט, חל פיחות במעמדו של המבקר. תחום הביקורת נהפך לדמוקרטיה פרועה, ומעטים המבקרים שאליהם נושאים הקוראים עיניים, כאלה שבכוחם להפיל ספר. דקסטר נשמע שבע רצון מהשינוי. "בוודאי שבעידן הבלוגים, כשכל אחד יכול להיות מבקר, מעמד המבקרים שכותבים בעיתונים המודפסים נמוך יותר. אבל אם אני מקבל שבחים מקורא באמזון אני יותר מרוצה, כי לא סביר שיש שם מניע נסתר. הכותב טרח לכתוב ביקורת טובה כי הוא נהנה מהספר או התרגש ממנו. זה שווה יותר משבחים ממבקר שכותב בעיתון, שייתכן ויש עליו כל מיני לחצים שגורמים לו לאהוב או לא לאהוב ספר. בין שאר הלחצים יש את הלחץ של לחזור על מה שאמרו כל שאר המבקרים. אבל כמובן ששבחים ממבקר בעיתון עדיין שווים יותר מבחינה כלכלית".

לדבריו, "לעתים קרובות סופרים תוקפים סופרים אחרים באמצעות לעג על הפוטנציאל המיני שלהם. גם גברים וגם נשים עושים זאת. אני מאמין שלתקוף את הקיום המיני זה לחתור תחת יסודות התהליך היצירתי, מכיוון שכל הסופרים נמצאים בסחרחורת של אגו טריפ". לדבריו, כשביקורות שהוא עצמו כותב גורמות למעגל קסמים של השמצות, הוא מעדיף שלא להגיב.

---

"מעין דגים מלוחים בדבש"
גם בישראל קיימת מסורת מפוארת של התגוששויות ספרותיות

גם בישראל התרחשו במשך השנים כמה עימותים ספרותיים מפוארים. כך למשל, ב-1959 התקיף המשורר נתן זך את שירתו של נתן אלתרמן במאמר "הרהורים על שירת אלתרמן". בין היתר טען זך כי בשירתו של אלתרמן הצורה חשובה מהתוכן, וכי בתור משורר שכותב כל כך הרבה על אהבה, שיריו לא באמת מבטאים שום רגש אמיתי. "לאט לאט מגיעים אנו למסקנה כי אצל רב-מג זה של המלים (ואלתרמן הוא באמת אשף המלים) פגום דבר מה יסודי כמשורר", כתב זך, "פגומים כליה של הרגישות הפתוחה אל עולם האנשים והדברים".

זמן מה אחר כך יצא זך גם נגד קבוצת המשוררים הצעירה שכללה את מאיר ויזלטיר, את יאיר הורביץ ואת יונה וולך, וטען כי מאפיינים אותה "שממון ומועקה" ו"חוסר שחר של תוכן". בתגובה, בכתב העת שייסדו ב-1967, "פשיטא", פירסמו המשוררים הצעירים טור נגד "המשורר יהונדב נקי וספר שיריו 'דבורים נותנות חלב'". מעל לטור הופיעה תמונתו של זך.

עימות ותיק הרבה יותר נרשם כ-30 שנה קודם לכן בין קבוצת המשוררים של חיים נחמן ביאליק לזו של אברהם שלונסקי. בשיא העימות, עם פרסום שיר חדש מאת ביאליק, כתב שלונסקי: "בשורה בעיתונות! המשורר ח"נ ביאליק כתב שיר!! מחזיק 50 שורות!! ושמחה בעיירה: מזל טוב! ולד פיוטי חדש! בן זקונים!".

התכתבות אכזרית נוספת נרשמה בין ביאליק לבין יוסף חיים ברנר. "דברך האחרון", כתב ביאליק על אחד הטקסטים שברנר שלח לו לפרסום בכתב העת "השילוח", "הוא דבר קלוש ורע בתוכנו, בצורתו ובלשונו". מאוחר יותר פירסם ברנר ביקורת על קובץ שירים חדש של ביאליק (בכתב העת "רביבים" שאותו ערך בעצמו), ובתגובה פירסם ביאליק מאמר ושמו "טעות נעימה": "ברנר הפובליציסט, כפי שהוא מתגלה ב'רביבים', הוא ברנר מזויף, ברנר מתחכם ומתעקם - וברנר המזויף הוא עלוב - עלוב מאוד. כשברנר מתחכם ומתעקם ועושה מעשי ערמומיות - קלסתר פניו משתנה לרוע והיוצא מפיו יש בו איזה טעם לפגם, מין טעם מתוק וחמוץ כאחד, מעין דגים מלוחים בדבש".

ביקורת על רקע שונה כתבה לאה גולדברג ביומנה האישי, בנוגע לשלונסקי. בצעירותה היה שלונסקי ידידה האישי, ואף הוציא לאור את ספרה הראשון. אבל שנים לאחר שהקשר ביניהם התרופף, פגשה אותו וכך כתבה ביומנה: "אתמול שיחה עם אברהם על ספרות. או מה שהוא קורא בעת האחרונה שיחה על ספרות... כל פילוסופיית הספרות שלו, מין התפלספות של נער גימנזיסט, עם השכלה של גימנזיסט, והכל, כמובן, גמיש ומקבל את הצורה הרצויה לו".

תגיות: אברהם שלונסקי , גארי דקסטר, חיים נחמן ביאליק, יוסף חיים ברנר, לאה גולדברג, מיה סלע, נתן אלתרמן, נתן זך, סלמאן רושדי