העשור הרזה של הספרות הישראלית

יום רביעי 09 בדצמבר 2009 03:00 מאת: מיה סלע

המונח "שוק הספרים" מעולם לא התאים לתיאור המתרחש בספרות הישראלית כמו בעשור האחרון. הספרים נעשו לסחורה שערכה נמדד רק בכמויות המכירה, הרשתות הגדולות מחליפות מהלומות, וגם הסופרים, ברובם, מיישרים קו עם תרבות הרייטינג והחנופה לקהל הקוראים. חתרנות, מקוריות, חדשנות? אולי בעשור הבא

עשור דרמטי עבר על שוק הספרים בישראל והדרמה, כך נראה, תימשך גם אל תוך העשור השני של האלף. שני מהלכים גדולים שהתרחשו בתחילת העשור גרמו למהפכה שמעטים צפו: בפברואר 2002 הודיעו הוצאות כנרת וזמורה ביתן על מיזוג ובחודש אוגוסט 2002 הוקמה רשת צומת ספרים, תוך מיזוג בין רשת יריד הספרים של אבי שומר ובין רשת צומת ספרים שהיתה בבעלות יורם רוז וערן זמורה. בשנת 2005 הצטרף גם עודד מודן מהוצאת מודן כשותף ברשת.

"עולם הספר בישראל עבר מהפכה גדולה בעשור הראשון למאה ה-21, שבמרכזה תהליך הקמת כנרת-זמורה-צומת ספרים ושות'", אומר ד"ר מוטי נייגר, חוקר תקשורת ותרבות ומרצה בבית הספר לתקשורת במכללת נתניה. נייגר טוען שהמהלך האחרון: שיתוף הפעולה שנחתם זה מכבר בין מנחם פרי והספריה החדשה עם כנרת זמורה ביתן, הוא מעין הכתרה רשמית של המלך החדש. "זוהי גם החותמת על הכישלון של כתר ספרים, התאגיד שניסה לקום בחיבור בין סטימצקי ובין כתר".

נייגר מספר שלערי סטימצקי, לפני שמכר את הרשת, היתה במגירה במשרדו רשימה של חנויות ספרים ורשתות ספרים שנסגרו מפני שלא יכלו לעמוד בתחרות מולו. "כיום רשת סטימצקי כבר אינה הגורם החזק ביותר בעולם הספר", אומר נייגר. "משונה לחשוב שרק לפני 13 שנים קמה צומת ספרים כמחסן ספרים שמטרתו היתה להיפטר מ'ספרים מתים', ספרים ששכבו כאבן שאין לה הופכין במחסני המו"לים. עכשיו היא נעשתה לרשת המתפתחת בישראל".

תצלומים: תומר אפלבאום, דודו בכר, ערן בר-גיל, דניאל צ'צ'יק, אי-פי, שי איגנץ, דניאל בר-און / ג'יני, אנצ'ו גוש / ג'יני, אביחי ניצן

בינואר 2002, כשהחלו דיווחים על משא ומתן על מיזוג בין יריד הספרים וצומת ספרים, איש לא חשב שיוכלו להעמיד תחרות רצינית לסטימצקי. בכתבה שפורסמה אז ב'הארץ" צוין כי ערי סטימצקי מתקשה לראות שינויים של ממש בשוק הספרים. "יש היום מספיק תחרות בשוק", אמר סטימצקי בהתייחסו לרשתות חדשות. "בכל חנות ספרים שמחקה אותנו אנחנו רואים מחמאה. אני שמח שמוכרים יותר ספרים, כי כשיש גשם הוא יורד על כולם, ואם אצלנו מצליח - גם בשאר החנויות יש מכירות טובות".

גם בשנת 2005, בראיון ל"מעריב", עוד דיבר סטימצקי על הרשת כבלתי מנוצחת ועל צומת ספרים כעניין זמני. "בכל השנים הרבות שאני בתחום היו לא מעט כוכבי שביט שזהרו ונפלו ונסגרו. היתה רשת ששמה ברונפמן עם 25 חנויות, והיתה ליריק עם 25, והיתה כתר עם יותר מ-35 סניפים, והיתה גרנית שקנתה את כתר ופתחה עוד כמה, ובכל פעם האנשים האלה יצאו בהכרזות כמה הם יותר טובים וזולים מסטימצקי. אז עכשיו זו צומת ספרים".

ממלכה בלי כתר

אלא שנראה כי צומת ספרים לא הולכת לשום מקום. אולי ההוכחה הטובה ביותר היא הטענות שטוענים נגדה, טענות שהופנו בעבר נגד סטימצקי. למשל, הטענה כי המו"לים חוששים למתוח ביקורת על ההתנהלות כדי לא להסתכסך עם הבעלים, או כי יתרון הגודל מאפשר לה לתמרן את המו"לים כרצונה. המו"לים שמתלוננים כעת על צומת ספרים הם אלה שקיבלו את הקמתה בברכה, אם כי הביעו פקפוק בהבטחותיה להוריד מחירים. עד אז נמכרו ספרים בכל החנויות לפי המחיר הקטלוגי שלהם והנחות על ספרים ניתנו רק בשבוע הספר. אלא שבתוך שנים מעטות הפרה צומת ספרים את ההגמוניה של סטימצקי, וגררה את סטימצקי אחריה לחגיגת מבצעים שנמשכת כל השנה. המחיר הקטלוגי הוא היום עדות לעולם נשכח שבו קוני הספרים שילמו 88 שקלים לספר. היום במחיר הזה הם קונים שניים או שלושה ספרים.

בשנת 2005 החליטה רשת סטימצקי להיכנס גם היא לשוק הוצאות הספרים, כדי לא להותיר את החיבור בין רשת קמעונאית למו"ל לצומת ספרים בלבד. ערי סטימצקי רכש 48% מהוצאת כתר, בתקווה להיהפך לשחקן מרכזי גם בתחום ההוצאה לאור. הגוף המשותף, כך העריכו רבים, יכתיב את הטון בענף ויתחרה ביתר עוצמה בכנרת-זמורה ביתן דביר-צומת ספרים, בשילוב בין מו"לות וקמעונאות.

אלא שכשנה לאחר האיחוד עם כתר, בצעד שהפתיע רבים בשוק הספרים, החליט ערי סטימצקי למכור את הרשת שייסד אביו לקרן ההשקעות מרקסטון תמורת כ-60 מיליון דולר. בענף העריכו שהסיבה למכירה היא רצונו של סטימצקי למכור במחיר שיא לנוכח התחרות הגוברת. "דבר אחד ברור", אמר אז מו"ל של הוצאת ספרים גדולה ל"הארץ", "הוא לא מוכר את הרשת כשהיא בשיא כוחה (...) הוא זה שהביא להקמתה של צומת ספרים, הוא כל כך התעמר במו"לים שבסוף נמאס להם והם החליטו להשתחרר ממנו ולהקים חנויות בעצמם, כדי שיהיה להם איפה למכור את הספרים שלהם. התמריץ של מודן בזמנו וגם של כנרת-זמורה ביתן היה העובדה שנשבר להם מסטימצקי. הוא ישב על מכרה זהב ובסוף קיבל מהם תחרות".

כעת היתה להוצאת כתר את קרן ההשקעות מרקסטון כשותפה חדשה ולא מוכרת, שכעת אף נקשרו בשמה שערוריות שוחד בארצות הברית. באוגוסט 2006 מונתה איריס בראל למנכ"ל סטימצקי. גורמים בשוק טענו כי בין בראל ליפתח דקל מנכ"ל כתר נתגלעו חילוקי דעות שהובילו בסופו של דבר לפירוק השותפות. כנרת זמורה ביתן דביר, לפי דו"ח הממונה על ההגבלים העסקיים שפורסם לאחרונה, נהפכה להוצאה הגדולה ביותר בארץ. זו התעצמות שמו"לים רבים אינם רואים בעין יפה, דבר שגרם להם לנסות ולקדם ביתר שאת את חוק השמירה על הסופרים והספרות, בעזרתו של ח"כ ניצן הורוביץ. החוק נתמך על ידי התאחדות המו"לים ואל מאמצי החקיקה הצטרפה גם איריס בראל מנכ"ל סטימצקי. החוק מבקש להגביל את ההנחות בשנתיים הראשונות לצאתו של ספר לאור, ולאסור על בעלות צולבת של הוצאת ספרים על רשת. עד שיעבור החוק, אם בכלל, נלחמות ביניהן שתי הרשתות במלחמת שיווק, מבצעים ותדמית.

חנות של צומת ספרים בתל אביב (תצלום: דניאל צ'צ'יק)

תוצאות התחרות בין הרשתות הגדולות, לפי הממונה על ההגבלים העסקיים, טובות לצרכן. בשנים האחרונות מתאפיין ענף הספרים בישראל בצמיחה ובדינמיות. מחיר הספרים בפועל לצרכן יורד מאז 2005, ובמספר העותקים הנמכרים בישראל ניכרת מגמת עלייה. גם מספר הכותרים שיוצאים לאור עלה, ב-25% מאז שנת 2004. גם נתוני הלמ"ס מצביעים על גידול בהוצאה הכוללת שמוציאים משקי הבית בישראל על ספרים.

פרפר מדף

פרופ' מנחם פרי, עורך הספריה החדשה, אומר שצומת ספרים הפכה את השוק לשוק של מבצעים. "אין יותר חנויות ספרים יש חנויות למבצעים, וכתוצאה מזה אנשים קוראים יותר ספרים". פרי לא מתגעגע לשלטון היחיד של סטימצקי. "זה לא שקודם היה יותר טוב, אנשים מתגעגעים לתקופה שלא תחזור שבה היו יותר חנויות ספרים פרטיות. הם מתגעגעים לסטימצקי של ערי סטימצקי דבר שלא יחזור. בכל מקרה סטימצקי היום לא שונה מצומת ספרים גם הם מקדמים מו"לים מסוימים".

ומה עם הספרות עצמה? לפי פרי בהחלט אפשר להכריז על מות הקאנון, הביקורת והשיח הספרותי. "יש סופרים פופולריים, נכתבות גם יצירות שחלקן טובות, אבל כל הגוף הזה ששמו ספרות, לא קיים", אומר פרי, "כי הגוף ששמו ספרות הוא לא גוף שבנוי סביב רבי המכר, וסביב מי זוכה לאהדת הקהל, למרות שגם אהדת הקהל היא גורם. רבי המכר לא באמת מבטאים את אהדת הקהל אלא את היכולת המסחרית של גופים שהקשר בינם לבין ספרות הוא חיצוני".

לפי פרי, הגוף שנקרא ספרות אמור להיות בנוי משיח ספרותי, מביקורת, מכתבי עת ספרותיים וממוספים ספרותיים. "הביקורת, במובן שאני מתכוון אליו, כבר מזמן לא קיימת", הוא אומר, "יש סקירות שמספרות תוכן אבל אין שיח מעמיק של אינטרפטציות, של מגמות. בספרות אמור להיות זרם מרכזי ואמורה להיות חתרנות תחתיו. אמור להיות דור שמקים לו כתבי עת ומורד ויוצא במניפסטים ויש לו מה להגיד על איך צריכה להיכתב ספרות. כל הדברים האלה שהיו קיימים עד שנות ה-80 התפוגגו בשנות ה-90, והיום כבר לא קיימים בכלל. בספרות תמיד יש אופוזיציה שחותרת נגד הכתיבה הקודמת. היום מישהו חותר נגד משהו? שום דבר".

לפי פרי, הסיבה לכך היא תהליך שקרה לחברה הישראלית שכבר לא חושבת על שום דבר. "חלק מהתהליך הוא אולי עולמי. אם כי יש ארצות כמו צרפת שבהן זה לא כך", אומר פרי, "אבל כאן לא מעניין את האנשים לחשוב". פרי טוען גם נגד הסופרים ולא רק נגד הקוראים, "כשסופר חדש וצעיר כותב, הוא אמור להצטרף לכלל הספרות, הוא אמור להכיר אותה. היום רוב הכותבים הצעירים לא מכירים את הספרות העברית. הם כבר לא מבינים את הלשון שלה, השפה העברית התדלדלה. לא יעזרו כל הפילוסופיות על שפה רזה, הרי אלה שכותבים בשפה רזה מביכים בעילגות שלהם, הם פשוט לא יודעים לכתוב אחרת ואנשים גם לא מסוגלים לקרוא אחרת. יש לנו 150 שנות ספרות עברית חדשה והכותבים מכירים בקושי את הספרים של בני דורם. מעולם לא היו לנו סופרים כל כך בורים".

לפי ד"ר נייגר, התחרות בשוק היא שיצרה הבליטה וחיזקה תהליך שהחל עוד קודם לכן, "זה תהליך שבו חלונות הראווה ו'שולחנות הכוח', השולחנות בעלי המיקום האסטרטגי בתוך החנות שעליהם מונחים המבצעים, נהפכו לתיבת התהודה המרכזית של התרבות", הוא אומר, "פרט למקרים מעטים, אין הדהוד אחר זולת חלון הראווה".

גם נייגר מסכים שאין מבקרים ואין פולמוס ספרותי, "אלא אם מעורבים עניינים כלכליים ופוליטיים דוגמת 'פרס ספיר'. בפועל גם אין מוספי ספרות עדכניים". נייגר אומר שהספר חי כפרפר מדף "שמת, במקרה הטוב, למחרת הופעתו בשדה התרבות. במקרה הרע, הספר אינו מגיע לשולחנות הכוח, והעץ שדפיו עשויים ממנו נכרת לשווא, נופל באמצע היער בלי שאיש שומע. כל זאת בתוך שוק תחרותי מאוד שמפיק יותר מעשרה ספרים חדשים כל יום, וכשההוצאות הגדולות מעדיפות להדפיס הרבה ספרים, ולא להתרכז ברשימה מצומצמת, מתוך מחשבה שמתוך הספרים הרבים שהודפסו, אחדים יצליחו להיות רבי מכר".

שיכון ותיקים

פרס ספיר מבית מפעל הפיס הוא דוגמא טובה למצבה העגום של הספרות. כשנוסד בשנת 2000, בתמיכת מפעל הפיס, היה אמור להיות הפרס הספרותי היוקרתי ביותר, מעין גרסה ישראלית לפרס בוקר הבריטי. אלא שכבר בשנתו הראשונה נתגלעה סביבו מחלוקת בדבר האבחנה בין ספרות לספרות פופולרית. לאורך כל שנותיו ליוו את הפרס חילוקי דיעות וביקורות על הסופרים שנבחרו. השנה כבר קרס הפרס תחת סדרת שערוריות שגרמו למפעל הפיס לבטל את זכייתו של אלון חילו במקום הראשון. מפעל הפיס כבר הכריז כי הפרס לשנת 2010 לא יחולק כנהוג בשבוע הספר אלא במועד מאוחר יותר בשל תהליך של ארגון מחדש. הזוכים בפרס ספיר משנת 2000 ועד היום היו: חיים סבתו, דויד גרוסמן, גיל הראבן, אמיר גוטפרוינד, דן צלקה, אלונה פרנקל, רון לשם, שרה שילה, צבי ינאי, ואלון חילו - הזוכה שלא זכה.

להצביע על דור ההמשך קשה יותר מבעבר, אולי משום שהסופרים היום פחות מעורבים בעניינים שעל סדר היום, וקולם כמעט לא נשמע. כבר אין שילוש קדוש כדוגמת עמוס עוז, א"ב יהושע ודויד גרוסמן, שאליו נושאים עיניים. ועדיין ברשימת המועמדים לפרס ספיר אפשר למצוא כמה סופרים צעירים שמעניין לעקוב אחריהם, בהם: סמי ברדוגו, בוריס זיידמן, אילת שמיר, דרור בורשטיין וניר ברעם. וישנם גם אלה שזכו בעשור האחרון בפרס ברנשטיין הצנוע והפחות מתוקשר, שמחולק לסופרים עד גיל 50. הפרס נחשב לאיכותי יותר מפרס ספיר, ובכל מקרה לא כזה שמייצר רבי מכר אבל אולי מצביע על ספרות ראויה. משנת 2000 ועד היום זכו בו: יובל שמעוני, סמי ברדוגו, דרור בורשטיין, ערן בר גיל, אסף שור ורונית מטלון.

היו גם כמה סופרים חדשים שהצליחו לכבוש את רשימות רבי המכר, ביניהם רון לשם, אמיר גוטפרוינד, אשכול נבו, אלון חילו ויעל הדיה. אלא שאי אפשר להתעלם מכך שהספרים הבולטים של העשור, הן מבחינת מכירות והן מבחינת הד ציבורי, הם ספריהם של הסופרים הוותיקים: "סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז, "מישהו לרוץ אתו" ו"אשה בורחת מבשורה" של דויד גרוסמן, "הכלה המשחררת" ו"אש ידידותית" של א"ב יהושע, "יונה ונער" ו"פונטנלה" של מאיר שלו, "חיים על נייר זכוכית" ו"על החיים ועל המוות" של יורם קניוק, ו"יונים בטרפלגר" ו"עאידה" של סמי מיכאל.

מסע שורשים

פרופ' חנן חבר, ראש בית ספר לספרויות באוניברסיטה העברית, מצביע על תהליך האתניזציה שעובר על הסיפורת הישראלית. "הסיפורת הישראלית הולכת ומתרחקת מהקודים האוניברסליים שלה והופכת להיות יותר ויותר סיפורת של מגזרים. שלהם ולמענם".

לפי חבר, "כמו שהיתה פריחה של סיפורת מזרחית של שבא סלהוב, סמי ברדוגו, שמעון בלס, יחזקאל רחמים, שרה שילה, אלון חילו, אלמוג בהר, דביר צור, יוסי סוכרי ואחרים, ככה יש עדנה לסיפורת האשכנזית וסופרים שנחשבו עד לפני עשור לסופרים אוניברסליים ונמצאים מעבר לשיוך אתני זה או אחר, נהפכים להיות סופרים של מגזר".

זאת הסיבה לכך שחבר רואה גם את "סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז כספר אשכנזי, וכך גם את "הדבר היה ככה", ספרו האחרון של מאיר שלו. "הדבר המעניין שבולט בשני ספרים אלה כמו באחרים הוא שהמהלך האתני בא לידי ביטוי בולט בז'אנר של האוטוביוגרפיה. הספרות בישראל משופעת היום בכתיבה אוטוביוגרפית שמטבע הדברים מתחקה אחרי השורשים וקוראת את הנרטיב האוטוביוגרפי במונחים אתניים".

ומה ההסבר לכך? "זה מצטרף לתופעה רחבה יותר של טשטוש הגבולות בין הפופולרי לבין הגבוה. חלק גדול מהספרות הקאנונית הנכתבת היום היא ספרות פופולרית חביבה ומתחבבת וזה קורה משום שהתמסמסו הקודים הבסיסיים של ספרות לאומית, שמבוססים על עימות חריף מוסרי, ולא פחות מזה אסתטי, בין הכותבים לבין קהל הקוראים".

לפי חבר, "הספרות כמעט ולא ניצבת בעמדה ביקורתית חריפה מול המציאות הנוראית של הכיבוש והדיכוי שכולנו שותפים לה והיא נעשית בשמנו. הסופר הישראלי מצוי בדיסוננס חריף בין המציאות הקשה והאכזרית ובין הצורך התרבותי לייצג אותה בקודים מוסריים שהם בתשתיתה של ספרות לאומית. מכיוון שהוא מתקשה להכיל את הקונפליקט המוסרי (הביקורת על קהלו) והאסתטי (כתיבה קשה לקליטה) הוא פונה לערוצים פופולריים שכיום הכתיבה האוטוביוגרפית היא המובילה בהם".

לאן כל זה מוביל? ד"ר נייגר רואה תקווה באינטרנט. "אפשר אולי לקוות שתיבות התהודה הקטנות שמתהוות ברשת האינטרנט בדמות פורומים של דיון בספרים, פורומים ליצירה ולדיונים בה, יהיו במה חופשיה ונקייה וישמשו אלטרנטיבה - ולו זעירה, אך בעלת כוח מצטבר - להגיון השוק שמכתיבים בכוח 'שולחנות הכוח'".

ואילו מנחם פרי מציע ללמוד מברנר. "אחת לכמה שנים היתה הרגשה שהכל נגמר", אומר פרי, "כשברנר הוציא את 'המעורר' בלונדון ב-1907 היתה הרגשה של אחרונים על החומה, אני חושב שהיום זה הרבה יותר מוצדק להרגיש ככה. אבל צריך ללמוד מברנר. אין ספרות עברית אבל צריך לנהוג כאילו שיש. אחרת צריך להרים ידיים בכל העניין הזה".

---

עולם ללא נייר

ייתכן בהחלט שהמלחמות בין שתי הרשתות הגדולות והמו"לים הן מלחמות האתמול, ושהספר האלקטרוני עומד למשוך את השטיח מתחת לרגליהם ולתפוס אותם לא מוכנים מול מלחמה חדשה. הפיתוח המואץ של מכשירי הקריאה האלקטרוניים, דוגמת הקינדל של אמזון או הרידר של סוני, מעורר חשש בעולם המו"לות האמריקאי מכך שהמהדורות הדיגיטליות של ספרים יגרמו לתעשיית הספרים מה שגרמו שירותי שיתוף הקבצים כמו נאפסטר לתעשיית המוסיקה. בעולם כבר מדברים על כך ללא הרף ובגלוי, אבל בארץ עדיין עוסקים בחוק הצרפתי שעלול להתגלות כלא רלוונטי בתוך שנים מעטות, כשקוראים יתרגלו לקבל בחינם את מה שפעם היו רגילים לשלם בעבורו.

בחודש מאי תיארה מוטוקו ריץ' מ"הניו יורק טיימס" את הפתעתה של הסופרת אורסולה לה גווין ששוטטה ברשת האינטרנט ונתקלה בגרסאות דיגיטליות של ספרים שנראו לה מוכרים. אלה היו ספרים שלה שהתפרסמו בלי אישור שלה או של המו"ל שלה.

כבר עכשיו, באתרי אינטרנט כגון Scribd ו-Wattpad ובשירותי שיתוף קבצים כגון Rapidshare ו-MediaFire, אפשר להשיג מהדורות דיגיטליות של שלל כותרים, בהם ספרי "הארי פוטר" ורבי מכר של סטיבן קינג וג'ון גרישם.

ב-2002 היו הכנסות המו"לים בארצות הברית מספרים אלקטרוניים 5.8 מיליון דולר. ב-2007 היו ההכנסות 31.8 מיליון דולר. אף שמדובר בפחות מעשירית האחוז משוק הספרים האמריקאי ללא ספק מדובר בשוק שצומח מהר.

ומה לגבי ספר אלקטרוני עברי? המו"לים בארץ אוהבים להגג בסנטימנטליות על ספר כדבר שאין לו תחליף. מצד שני, מאחורי הקלעים גורמים שונים בתעשיית המו"לות שוקדים על פיתוח מכשיר עברי שיעביר אותנו בביטחה לעולם ללא נייר. אם מהפכת המוסיקה של האי-טיונס לא פסחה על הציבור הישראלי, אין סיבה שהספר האלקטרוני יפסח עליו.

---

ואף על פי כן

המו"לים בארץ, בעיקר הקטנים והבינוניים שבהם, מתקשים לשרוד בשוק כל כך תחרותי. בעשור האחרון, כדי להתמודד תנאי השוק, מתקיימים שיתופי פעולה ואיחודים בין מו"לים קטנים וגדולים. הוצאת חרגול חוסה תחת הכנפיים של עם עובד, בבל הקטנה חתמה על שיתוף פעולה עם ידיעות ספרים, שכבר משתפת פעולה עם הוצאת ספרי עליית הגג, משכל, ופן. רק לאחרונה, כאמור, פרשה הוצאת כנרת-זמורה ביתן את כנפיה הרחבות על סדרת הספרים הנחשבת של הספריה החדשה.

אל מול אלה עומדת הוצאת רסלינג כיצור משונה מעט בשוק הספרים. את ההוצאה הקימו בשנת 2000 עידן צבעוני ויצחק בנימיני. הם מוציאים ספרות עיון מתורגמת, ספרי מקור של חוקרים ישראליים וגם סדרת פרוזה שבה נדפסו ספרים של גרטרוד שטיין, סמואל בקט, אמילי דיקינסון, סילביה פלאת, אנדרה ברטון ואחרים. ההוצאה מזוהה עם תרגום ספרי הגות וביקורת התרבות בצרפת במחצית השנייה של המאה ה-20, ובמיוחד עם פילוסופים ותיאורטיקאים כמו מישל פוקו, ז'יל דלז, ז'אק דרידה, ז'אק לאקאן, ז'וליה קריסטבה ואחרים, אבל מתרגמת גם ספרים של הוגים בעלי גישות שונות לחלוטין. בכל מקרה לא עניין להמונים, אלא סוגה עילית שלעולם לא תהיה רב מכר. במקרים רבים מתאפשר פרסום הספרים רק הודות לתמיכות כספיות מצד מכוני תרבות זרים, או שיתופי פעולה עם הוצאות אחרות וגופי מחקר אקדמיים.

תגיות: אלון חילו, החוק הצרפתי, כנרת זמורה ביתן, מיה סלע, מפעל הפיס, סטימצקי, עם עובד, עמוס עוז, פרס ספיר, פרס ספיר 2009, צומת ספרים, קינדל