סטירת לחי לעמרם ולמוטי

יום ראשון 06 בדצמבר 2009 02:54 מאת: מיה סלע

במרכז ספרו השלישי של אסף שור, "סיגל", עומדות סוף סוף נשים. שור טוען שהן דומות לו יותר מהגברים שכיכבו בספריו הקודמים. ראיון עם סופר ומבקר, שמנסה לא פעם לברוח ממלים

בסוף הראיון - לאחר שיחה ארוכה על גונג פו, כלבים וספרות - כאשר אסף שור נשאל אם הוא מודע להיותו מעט מוזר, הוא לא נראה מופתע. "אני מתאר לעצמי שמבחינות מסוימות", הוא אומר משועשע. "אבל כמעט כל האנשים שאני בא אתם במגע מתעניינים בכלבים או בגונג פו, כך שאני לגמרי בקונסנזוס".

זו אמירה אופיינית למדי לשור, שמערבת הומור, רצינות ומודעות עצמית לצד רצון להשקיף על עצמו מבחוץ. שור מתמיד בניסיון לחמוק מעלילה, מניתוח, מקלישאות. הוא מעדיף את החלק הלא מילולי, גם כאשר זהו אגרוף. הוא מספר על שיעור גונג פו, שבו לומדים לקבל סטירה, כדי לא לפחד ממנה כל כך. לפעמים סטירה היא רק סטירה.

שור, יליד 1976, למד תיאטרון, פילוסופיה וטיפול התנהגותי בכלבים. הוא גם מתרגם ומבקר. לאחרונה ראה אור ספרו השלישי "סיגל" (הוצאת בבל). קדמו לו "עמרם", שראה אור ב-2007 בהוצאת בבל, זכה בפרס ברנשטיין ובציון לשבח מאת שר התרבות, והיה בין שלושת המועמדים הסופיים לקבלת פרס מוסף הספרים של "הארץ" לספר ביכורים; ו"מוטי" (הוצאת בבל 2008). שור, חתן פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים לשנת תשס"ט, הוא בעיקר סופר מסוג אחר.

להתחכם על אגרוף

כדי לגבור על עריצות העלילה התערב כמספר בשני ספריו הראשונים, כמו מזכיר לקוראים שזהו סיפור פרי עטו, בוחן בקול רם את האפשרויות העומדות בפניו ואת אלה שהחמיץ, מקיים דיאלוג עם הקורא. דוגמה לכך אפשר למצוא בפתיחת "עמרם". שור מסביר לקורא שהספר מיועד לאלה שזעם חונק עולה בהם כאשר הם תקועים בפקק ופתאום מישהו עוקף מהשוליים. את הקוראים שעוקפים מברך שור בלבביות: "אתם חתיכת מזדיינים. שתישרפו בגהינום, הספר הזה לא בשבילכם".

אסף שור: "אני לא עושה שיחות נפש עם הכלבים שלי. זה מעייף אותם" (תצלום: דניאל צ'צ'יק)

עומרי הרצוג הגדיר את "עמרם", "רומן מבריק ומהפנט, מובחן במקוריותו ובתעוזתו". ואילו שירה סתיו כתבה על "מוטי": "הוא הפרה בוטה של כל מהלך תקין של עלילה, גם אם יש לה כאן התחלה, אמצע וסוף במובן המקובל, ואפילו יסודות אריסטוטליים מובהקים כגון פגם באישיותו של הגיבור, משגה גורלי, סבל, התרה וכדומה. כל אלה הם רק חיילים בלוח משחק גדול ממדים ששור מזיז, וקורא לנו להזיז, ממקום למקום, במודעות מתמדת לכל המהלכים האפשריים - אלה שנבחרו, ואלה שלא נבחרו". את העגמומיות של "סיגל" התקשו חלק מהמבקרים לחבב.

אנחנו נפגשים בכלבייה של צער בעלי חיים שבה עובדת אשתו, מורן. לשניהם יש רגשות עזים כלפי כלבים בכלל וכלפי הכלבייה בפרט. שור מבלה בה לא מעט זמן בהתנדבות. בני הזוג הם בוגרי קורס לאימון כלבים ומגדלים כמה כלבים בביתם במושב אשתאול. לצד הכלבים תופס הגונג פו מקום מרכזי בחייו; הוא קורא לאמנות הלחימה הזאת "וו-ווי גונג פו" (Wu Wei Gung Fu), לפי ההגייה הקנטונזית של ברוס לי. אחרי תשע שנות אימונים יש לו חגורה ירוקה שלב שתיים והוא נמצא בתהליך הכשרה כמאמן. "בגונג פו צריך התמדה קיצונית, בעיקר אם רוצים לאמן", הוא אומר. "אני אוהב אימונים. זאת חוויה קיצונית, אינטנסיבית ומצוינת".

האם הטיפול בכלבים ואימוני הגונג פו קשורים לרצון שלו לברוח ממלים? "פעם חשבתי שכן", הוא אומר, "כי במקום המילולי אפשר לעשות המון רונדלים סביב עצמך להתפתל ולהסתבך - לא רק בכתיבה, אלא בחיים. אדם עם שפה מילולית מורכבת, שיודע להציג טיעונים שכנגד, עלול להיתקע בחוסר פעולה מוחלט. המקום הלא מילולי מיידי מאוד - או שחטפת אגרוף או שלא חטפת אותו - אין מה להתחכם. אחר כך אפשר להתחכם על זה המון, על למה, על תשומת הלב, על הגוף, על הזוויות ועל המבט".

מצד אחד שור מדבר על האושר שבתקשורת לא מילולית: "אני לא עושה כל הזמן שיחות נפש עם הכלבים שלי. זה מעייף אותם". מצד שני הוא מודה שיש דרכים קלות יותר לברוח מהכתיבה. זאת תשובה אופיינית לשור, שסולד מנפיחות ומעדיף הומור. הוא אמנם בחור רציני למדי, וגם הספרות שלו כזאת, אבל יש לו משמעת עצמית והוא פועל לפי אמות מידה מוסריות. הוא צמחוני, כי לא סביר בעיניו לאכול בעלי חיים, אך נשמר מהקלישאתיות של סופר או של צמחוני.

אולי קל מדי בעיניו להפריד את המילולי מהלא מילולי. "הדברים נכנסים אחד לשני", הוא אומר. "הספר הראשון היה יותר אימון טכני, בשני נתתי מקום יותר גדול לכלבים, והשלישי - זאת שאלה טובה".

בספר השלישי, בניגוד לשני קודמיו, הגיבורות הן נשים.

"במובנים מסוימים 'סיגל' היה ספר שבו עשיתי 'דווקא' לעצמי. בשני הספרים הראשונים נכנסתי כמספר, ולא רציתי שזה יהפוך למניירה. התחלתי לשמוע רחשים על 'הגבר החדש אצל אסף שור', והחלטתי לעצור את זה לפני שיהיה מאוחר מדי", הוא צוחק. "אמרתי לעצמי, בוא נראה אם אלה המניירות שלי או שזה אני, זאת הפרדה מטומטמת אבל תקפה. הנה ספר ללא גבר במרכז ועדיין הוא שלי. אני מזהה את עצמי. אומרים שכל ספר הוא סטירת לחי לספר הקודם. באיזשהו מקום זה נכון".

ב"סיגל" שור מערב פחות את המספר. "אבל אני, אני סיימתי", הוא כותב בפתיחה. "הנה, אני מסתלק מהסיפור הזה. אף שאסור. הרי הכל כאן נעשה בכוונה. אולי לא בחוכמה, נכון, אבל בהחלט בכוונה".

לא אובייקטיבי

כמבקר, ובוודאי כסופר, שור סולד מהרעיון שלפיו ספרות היא עלילת הספר. לדבריו, כמבקר לא סיכם עלילות. "נמנעתי מהזוועה הזאת. אם ספר הוא העלילה שלו, זה ספר ממש מחורבן", הוא אומר. "בביקורות שאהבתי הידהדתי את הספר. כמה יומרני שזה נשמע, אוי ואבוי. אבל הרעיון הוא לכתוב מה עולה בך במפגש עם הספר. הרי את לא יכולה לכתוב על הספר במנותק ממך, לכתוב בצורה אובייקטיבית זה מטומטם, ספרות היא לא מלאכה אובייקטיבית".

לפי שור, המבקר מנסה לראות מה קורה לו כמבקר. "הוא לוקח צעד הצדה לבדוק אילו מנגנונים עשו לו את זה. אחד הדברים שחסרים לפעמים בקריאה הוא היכולת של הקורא להשאיר את עצמו בצד, לעזוב את הביוגרפיה. יותר מעניין לעזוב את האגו העצום שלי בצד, לבדוק מה זה המפגש הזה, מה עושים לי וכמה אני הולך עם זה".

אז על מה "סיגל"? אני מעזה לשאול אחרי כל זה. ועוד תוהה, האם שור מגדיר את שלושת הספרים כטרילוגיה.

הוא דווקא מוכן להשתתף במשחק ולהתמסר לשאלות של עלילה, אולי מיישם עלי אמנות לחימה. "יש משהו בשאלה של על מה הספר שכן תופס כאן. 'עמרם' היה על הורות וצדק; 'מוטי' היה על בדידות, אהבה רומנטית וחוק; ו'סיגל' הוא על בדידות וכוח".

בשלושתם יש עגמומיות גדולה.

"כן. אפשר להגיד על מוטי שהוא בחור די אומלל ובודד, אבל חלק מהזמן הוא מאושר. 'סיגל' שונה מקודמיו בכך שלדמויות עצמן אין סוף טוב או מר. מחוץ לספר יש לי תקוות גדולות לגביהן, אבל בספר עצמו זה לא קיים. יש כאן שער אחרון, שאני חושש שיהיה מובן רק לבני משפחתי הקרובה, והוא כן סוגר את הכל אחרת. הספר לא נגמר רע. אני לא אוהב ספרים עם סוף רע".

האם אתה חושב שהסופר צריך להציע גאולה לקוראיו?

"כולם צריכים להציע גאולה לכולם עד כמה שאפשר. אבל דווקא סופר? יש נקודות אור מכל מיני סוגים. יש כאן עניין של שחרור מעריצות הנרטיב. זה קשור גם לגונג פו, לכלבים ולחיים. נראה לי שאחד האסונות הכי גדולים קורה כשאדם אומר לעצמו: 'אני עושה את זה בשביל שמשהו יקרה, ובסוף אהיה עשיר ומאושר'. אבל ה'בסוף' הזה אינו להמציא נוסחה לחיי נצח שתהפוך אותך למיליונרית מטורפת, תיטיב עם האנושות ותמלא את היקום באנשים מאושרים, צמחונים וממחזרים. זה לא עובד ככה".

שור אומר שיש הרבה גאולות קטנות. "חלק מהעניין של הספר הוא שאולי בכל זאת יש נחמה אצל הקורא, גם אם לא אצל הדמויות, כי הן בשלהן, אבל אני מאחל להן חיים נפלאים. כבר יש לי תוכניות בשביל סיגל. אני לא חושב שאני אכתוב על זה עוד ספר, אבל אני מתנחם בידיעה הזאת".

בחלק מהביקורות נטען ששור אינו מחבב את הנשים שהוא כותב עליהן. בעיניו זוהי תובנה משונה למדי. "מהרבה בחינות הזדהיתי עם שתי הגיבורות המרכזיות ב'סיגל'. שתיהן הרבה יותר דומות לי מאשר הגיבורים הגברים של הספרים הקודמים. יש תפיסת חמלה, כנראה ישראלית במיוחד, שנוגעת פחות למקום של הכותב ויותר למקום של הקורא. אם הייתי כותב 'והיא היתה נורא עצובה. והיא בכתה מרה ואז היא היתה מאושרת', לא הייתי מערב את הקורא. חברה שלי אומרת שכשאנשים אומרים שהם הזדהו עם הדמויות והסופר לא - זו בדיוק ההוכחה שהספר הצליח. סליחה, מי כתב את הספר הזה? למה הזדהית אתן? למה את כועסת עלי עכשיו? זה אולי מטומטם, אבל מכוון. זה לא במקרה".

שור אינו ממהר לאמץ את החיבוק של הביקורת, ממש כמו את האגרוף שלה. הוא בשלו וזה חלק מהקסם שלו. "המנגנון העלילתי של 'עמרם' היה מורכב ומעניין ונהניתי ממנו כאלמנט דרמטי. היו בו גם הרבה דברים שלא שימחו כל מיני אנשים, האלימות שלו למשל. בכל דבר שאתה עושה, למעט פרסומות, אתה לא מחפש את אהבת הכל. מצד שני, לעתים אתה שואל את עצמך: 'מה? מישהו לא חשב שזאת היצירה הגדולה ביותר שנכתבה מאז התנ"ך? הדברים המופלאים שעשיתי כאן לא מקובלים על כל אדם מכאן ועד הקוטב ובחזרה? עדיין לא מלמדים את זה בבית ספר יסודי?' חלק מהעניין הוא להילחם ברצון שיאהבו ויקבלו אותך".

תגיות: אסף שור, מיה סלע