החומה ההודית של ג'ומפה להירי

יום רביעי 19 באוגוסט 2009 02:54 מאת: מיה סלע

לא היה פשוט לגדול במערב להורים שהיגרו מהודו. ג'ומפה להירי, שספרה החדש רואה אור בעברית, מתארת את החומה שהקימו המהגרים כדי שלא להיטמע בחברה האמריקאית. התקוות של הוריה שתינשא להודי התבדו כשבחרה במהגר מגואטמלה דווקא

יש אין-ספור צורות של הגירה ושל חיי מהגרים, אומרת הסופרת ג'ומפה להירי. היא כותבת על אחת מהן, זו המוכרת לה, זו שהיא חולקת עם משפחתה ועם הקהילה ההודית שהיגרה אל המערב בשנות ה-50 וה-60. להירי נולדה באנגליה להורים שהיגרו מהודו. כשהיתה בת שלוש עברו לארצות הברית והיא גדלה ברוד איילנד. הזהות שלה - אמריקאית-בריטית ממוצא הודי - מאופיינת היטב ביצירתה.

על ספרה הראשון, קובץ הסיפורים "פרשן המחלות", זכתה בפרסי פוליצר ופן-המינגווי. הספר הוכרז כספר הביכורים של השנה במגזין "ניו יורקר", תורגם ל-29 שפות והיה רב-מכר בארצות הברית ובמדינות אחרות. אחריו פירסמה את הרומן "השם הטוב", שהיה גם הוא רב-מכר ונבחר לספר השנה של ה"ניו יורק מגזין". כעת רואה אור קובץ סיפוריה "קרקע לא מוכרת" (עם עובד). הפרוזה שלה ריאליסטית, מאופקת, סיפוריה שקטים ואטיים. אין בהם הומור או תפניות מפתיעות בעלילה וגם לא שפה מרהיבה וניסיון לעשות רושם.

בארצות הברית יש המייחסים את עלייתה של להירי להחלפת משמרות בפרוזה האמריקאית: מהדור שבו הסופרים המרכזיים הם גברים לבנים, ילידי ארצות הברית (ג'ונתן פרנזן, דייוויד פוסטר ואלאס, מייקל שייבון), לדור שהקולות הבולטים בו לא נולדו באמריקה. למשל, הסופרים אדוויג' דנטיקט (ילידת האיטי), גארי שטיינגארט (יליד רוסיה) וג'ונו דיאס (יליד הרפובליקה הדומיניקנית). גם אם היוצרים האלה שונים זה מזה מבחינה ספרותית, בעבור כולם עקירה ורב-תרבותיות הן לא עניין פוליטי אלא המציאות.

ג'ומפה להירי.  רבים מהמהגרים לא התכוונו להישאר (תצלום: אימג' בנק / Getty Images)

מה יש בצד השני

לעומת הגל של ספרות הודית ששטף את המערב בשנים האחרונות, להירי היא מייצגת בולטת של ספרות אמריקאית העוסקת בחוויות הגירה, במקרה שלה מהודו. עד כה כתבה על הדור הראשון של מהגרים, על הקשיים שלהם להשתלב בחברה האמריקאית ועל ניסיונם לשמור על הזהות שלהם. ספרה החדש עוסק בקשיי הדור השני, בניהם ובנותיהם של המהגרים, אלה שכבר נולדו באמריקה ורוצים להיות חלק ממנה.

להירי, החיה בברוקלין, ניו יורק, מתארת בשיחת טלפון את החומה שעמדה בינה לבין האמריקאים; חומה שהקימו הוריה וחבריהם לקהילה כדי לשמור על המסורת שלהם ולא להיטמע. "היתה הדרך שבה המשפחה שלי עשתה דברים והיתה הדרך האחרת, הדרך האמריקאית. היה בינינו קיר", היא אומרת. "להורים שלי ולחברים שלהם היו קוד ההתנהגות שלהם, הציפיות שלהם, האמונות שלהם, הערכים שלהם; כל הדברים האלה התקיימו בצד אחד של החומה ומהצד השני היתה אמריקה. בשביל המשפחה שלי ובשביל כל חברי הקהילה הצד השני של החומה היה מסתורי וכאוטי. הם לא הכירו את זה, לא בטחו בזה ולא רצו להתערבב בזה. היה ברור מאוד שבצד שלנו החיים בטוחים ובצד השני לא, ושאין לדעת מה יכול לקרות שם". החשדנות וההסתגרות הקיפו את כל התחומים, היא מוסיפה: "אוכל, שפה, לבוש, נימוסים חברתיים, אירוח, נישואים, דייטים, סקס, כל הדברים הבסיסיים".

דוגמה מובהקת לפער הדורות היא נישואי השידוך של דור ההורים אל מול הרצון של הדור השני לבחור את בני הזוג בעצמם וכמובן למצוא אהבה. הדור שהיגר למערב בדרך כלל התחתן עוד בהודו בנישואי שידוך ובמידה מסוימת רצה להמשיך במסורת הזאת, לחתן את ילדיו בתוך הקהילה ההודית. להירי מספרת שכאשר התבגרה היה עליה לחץ להתחתן עם מישהו שבא מעולמם של הוריה: "רצו שאמשיך קו של מסורת וציפו ממני לא להכניס אלמנט זר לחיים שלהם. זה לא קרה, כמובן. ובכל מקרה, התחתנתי כשהייתי בת 33 ואז הדברים כבר היו שונים גם מנקודת המבט של ההורים שלי. אבל כשהייתי בת 23 ובוודאי כנערה הרגשתי שזה בהחלט עניין להיות במערכת יחסים עם אמריקאי; ידעתי שזה אסור. הרבה אנשים הרגישו בלחץ הזה. זה לא היה מובהק, זה לא שהביאו לי גבר ואמרו לי ‘תתחתני אתו', אבל ידעתי שיש ציפייה שאתיישר לפי רצונות המשפחה, שמצפים ממני שלא אצא החוצה מהקהילה".

ב"קרקע לא מוכרת" היא כותבת בין השאר על אחד ממאפייני הפער התרבותי שנפער בין הדורות: בחירת השמות לילדים. הניסיון להישאר בתוך הקהילה מוליד בין השאר בחירה בשמות הודיים, שמבחינים את הילדים משאר האמריקאים. בסיפור "רק טוב" סודהא מקנאה באחיה רהול מפני שאנשים יכולים לקרוא לו ראול "ולכן הוא יכול להציג את עצמו בציבור בלי לעורר שאלות".

על שמה, ג'ומפה, אומרת להירי שהוא שם הודי שאמה בחרה ואין לו משמעות מיוחדת. "זה היה די קשה לגדול עם השם הזה", היא מוסיפה. "שמות הם כל כך בסיסיים לזהות, וכשיש לך שם שהוא מוזר לאמריקאים זה מדגיש שיש לך מקורות שהם מחוץ לארצות הברית. כששמות נשמעים זרים הם מצביעים על כך שאתה בא מגלי הגירה טריים".

להירי, בת 42, נשואה לעיתונאי אלברטו וורבוליאס-בוש, יליד גואטמלה. האם בחרו השניים שמות "קלים", כלומר מערביים, לשני ילדיהם? "למען האמת, לא", צוחקת להירי. "את השמות של הילדים בחרנו כי חשבנו שהם יפים ומלאי משמעות, אבל גם רצינו שהילדים שלנו יישאו חלק מהמורשת שלהם. לבן שלי יש שם ספרדי, אוקטוויו, ולבת שלי יש שם שהוא פרסי במקור, נור".

בן-זוגה של להירי היגר לארצות הברית כשהיה בן 16. האם החיבור ביניהם קשור לחוויות ההגירה של שניהם? "כשהכרנו זה היה מעניין להחליף רשמים, משום שהחוויות שלנו שונות מאוד", היא אומרת. "הוא גדל בגואטמלה וההורים שלו עזבו מפני שהיתה שם מלחמת אזרחים. היתה שם אלימות קיצונית, סכנה וחיים קשים, והסיבות האלה שונות מאוד מסיבות ההגירה שלנו. זה מבהיר כמה וריאציות יש להגירה וכמה סיבות שונות יש לעזיבה של ארץ, וגם מסייע להבין למה ואיך הגירה מתרחשת. אנחנו רק שתיים מהמון דוגמאות שיש למה שמניע אנשים לעזוב את ארצם. הסיבות יכולות להיות אגואיסטיות או להיות עניין של חיים ומוות".

הסיבות שהניעו את הקהילה ההודית להגר אכן היו שונות מאוד וגם סוג האוכלוסייה שהיגרה אז היה מובחן. בסיפוריה כותבת להירי על אנשים משכילים שבאו לארצות הברית כדי לעשות תואר שלישי או ללמד באוניברסיטה. "השכלה היתה הכרטיס החוצה מהודו", היא מסבירה, "רק הודים משכילים הורשו לבוא לאמריקה. כולם הגיעו לאוניברסיטאות כדי לקבל תארים גבוהים יותר, זה בעצם מה שאיפשר להם לבוא לכאן. בדור הזה של מהגרים את רואה סוג ספציפי מאוד של אנשים".

מדוע אם כן נזהרו כל כך מלהיטמע בחברה? "רוב הנשים במשפחות האלה, כלומר האמהות, לא בחרו לעזוב את הודו", אומרת להירי. "הן היו נשואות בנישואי שידוך והלכו לאן שהלכו הבעלים שלהן. זאת לא היתה הבחירה שלהן לעזוב. מלבד זאת, רבים מהמהגרים ההודים שבאו למערב, כולל ההורים שלי, לא חשבו שהם יישארו כאן באופן קבוע. רבים ראו בזה ניסוי, חשבו שיבואו לכמה שנים, שיהיו להם ילדים והם יחזרו למה שהיו החיים הנורמליים שלהם. הם לא התכוונו לחיות את כל חייהם במקום אחר".

האנשים שבחרו לבוא למערב הרגישו אמביוולנטיים בנוגע לבואם, היא מוסיפה. "הם באו כי רצו לשפר את חייהם. הם עזבו מאחור את המשפחות שלהם, את המקום שלהם בעולם, את הארץ שלהם. במובן מסוים הם הפנו את גבם להודו כדי שיהיו להם חיים נוחים יותר. בניגוד למהגרים אחרים ברחבי העולם, האוכלוסייה ההודית לא עזבה את הודו מפני שרדפו אותם אלא מפני שחיפשה דרך חיים טובה יותר".

בתיאור המכשולים שעומדים בין הדורות מציגה להירי תמונות של שתיקה מתמשכת, חוסר הבנה, מבוכה וניכור. האיפוק מאפיין הן את סגנון הכתיבה שלה והן את דמויותיה. זה, היא אומרת, לא קשור למוצאה: "יש הודים שמדברים המון, האיפוק הוא חלק מהאישיות שלי".

תגיות: ג'ומפה להירי, מיה סלע