ניק ליירד חושף שיניים

יום רביעי 24 ביוני 2009 03:00 מאת: מיה סלע

תגיות: זיידי סמית, מיה סלע, ניק ליירד

כילד הסתתר מפני הפצצות בצפון אירלנד. כיום הוא מתחמק בעיקר מעיתונאים שרודפים אחרי אשתו, הסופרת זיידי סמית. ניק ליירד, שספרו "לגמרי קוף" רואה כעת אור בעברית, חושב שסופרים צריכים להתמקד ביצירה ולא להיהפך לידוענים

ניק ליירד מופתע לשמוע על האהדה שמעוררת דמותו של איאן שמכין מכונית ממולכדת כדי לפוצץ את הבנק של אנגליה, בספרו "לגמרי קוף". אולי חשב כי הקוראים יזדהו דווקא עם דני, גיבור הספר, שעובד במשרד עורכי דין גדול על תיק שעתיד לפרק חברה ולשלוח עשרות עובדים לחיי אבטלה. גם דני מבצע למעשה פיגוע קטן משל עצמו, כאשר הוא מבין עד כמה החיים האלה לא מתאימים לו.

"יש הבדל גדול בין טרור שמסכן או שם קץ לחיי אדם, לבין האקט החתרני, המעכב של דני", מבהיר ליירד בנימוס. "הוא זורק מכרז של התאגיד לתמזה, זה דבר קטן. המניעים שלו לא בדיוק טהורים, אבל אני מניח שזה אקט פוליטי באופן כלשהו. אין לי בעיה עם אי נחת אזרחית, הפגנות ברחובות, שביתות, התנגדות סבילה, התנגדות לאי צדק. אלה דרכים לשנות את העולם, כמו שידעו גנדי ומרטין לותר קינג. אבל אני לא חושב שלמישהו יש זכות לפצוע או להרוג אחרים בשם האמונות שלו. 'פרימיום נון נוקרה' נראה כמו הדיבר היחיד ההכרחי. ראשית אל תגרום נזק".

"לגמרי קוף", שיצא כעת בעברית בהוצאת גרף (מאנגלית: אסף גברון), היה מועמד לפרס בוקר ב-2006. זהו ספר הפרוזה הראשון של ליירד, בן 34, שנולד וגדל בצפון אירלנד וחי כיום בניו יורק עם אשתו הסופרת זיידי סמית. קודם לכן פירסם שני ספרי שירה.

ניק ליירד. אנשים מתקשים להבין את המבטא שלו

 (תצלום: אימג' בנק / Getty Images)

הדמויות הראשיות בספר הם דני וג'ורדי, חברי ילדות מצפון אירלנד. אחד נהפך לעורך דין מצליח בסיטי של לונדון, האחר נשאר חבר כנופיות ששורד ברחוב. המפגש ביניהם כעבור שנים מעמת את החיים במפעל הקפיטליסטי עם הפראיות של הרחוב, החיים מחוץ לחוק, והעיסוק המתמיד בהתחמקות מהבריון של השכונה.

במובן מסוים עומדות לפני דני שתי אפשרויות. להיות עורך דין ועבד של התאגידים או להיות כמו חבר הילדות שלו, כלומר פורע חוק. "אני לא בטוח שאלה הברירות היחידות שלו", אומר ליירד. "בסוף הספר הוא כבר לא עורך דין. תמיד דימיינתי שהוא ממשיך הלאה ופותח חנות ספרים כושלת בעיר קטנה ומאמץ בן כלאיים ממקלט לחיות".

לא בחירה מוסרית

הזוגיות עם סמית, סופרת מפורסמת ועטורת פרסים, גורמת לליירד לא מעט כאבי ראש. בכל הראיונות עד כה הוא נשאל עליה. בעיתונות הבריטית, שנודעה בחוסר הרחמים שלה כלפי ידוענים, נכתב שליירד שונא עיתונאים. אלא שהוא מכחיש ומסביר, "רבים מחברי הטובים כותבים בעיתונים, ולי יש טור ב'גרדיאן'. אבל כמה עיתונאים שיחקו משחקים מלוכלכים עם אשתי, חיכו מחוץ לדלת הבית שלנו במשך ימים, או כתבו עלינו שקרים, ועכשיו, עם האינטרנט, השקרים האלה נמצאים בסביבה לתמיד. אני לא מרגיש נוח לדבר על אשתי. היא מנסה להישאר מחוץ לעיתונים אז זה לא תפקידי לדבר עליה. סופרים צריכים לדעת להתבונן ולצותת ולא להיות אלה שצופים בהם".

את סמית פגש לראשונה בקיימברידג', כשהיו סטודנטים. הוא ערך אז אנתולוגיה של סיפורים, וסמית שלחה גם היא סיפור. שנה לאחר מכן התחרו על פרס ספרותי, ליירד זכה בפרס (תלושים בשווי 60 ליש"ט לקניית ספרים). שלושה שבועות לאחר מכן חתמה סמית על חוזה להוצאת ספרה הראשון "שיניים לבנות". אז הם היו רק חברים טובים. בעוד סמית נהפכה לסופרת מצליחה, ליירד התחיל לעבוד כעורך דין.

אלא שכמו גיבור ספרו, גם ליירד מאס בעבודתו המשרדית. לטענתו, המניעים שלהם היו שונים. "ההחלטה שלי היתה קשורה יותר לאיכות החיים ולרצון שלי לכתוב, מאשר לשאלות מוסריות. אני בכלל לא חושב שהמשפט הוא עיסוק לא מוסרי. אף שאני חושב שהסיטי של לונדון והעסקאות שם יצאו מכלל שליטה ואיבדו לחלוטין את המוסריות שלהם. זה לא היה עניין מודע, זה היה סוג של טירוף במערכת הפיננסית שקשורה לעסקאות ורווחים, עם יותר ויותר מכשירים כלכליים מסובכים שעוצבו כדי שהעסק ימשיך להתנהל, אבל התברר שאף אחד לא הבין מה לעזאזל קורה. עכשיו כולנו משלמים על זה".

אתה באמת חושב שאנשים יכולים לבחור לא לעבוד במקומות לא מוסריים? האם זה לא כורח המציאות?

"איני מסכים. כמעט לרובנו יש בדיוק את הברירה הזאת. בין שאנו רוצים לראות את זה ובין שלא. השאלה אם אנו רוצים לנהוג לפי זה היא שאלה אחרת".

המרד של דני קטן, פרטי ולא באמת מזיק. אולי אין ברירה אלא לפוצץ את הבנקים?

"שוב אצטרך שלא להסכים. זאת השקפה די קודרת. אם אדם רואה בעיות בשוק החופשי הלא כבול, עם הקפיטליזם המשתולל, זה לא אומר שהוא הולך לחסל את כל המערכת הבנקאית. מאז שהרומן התפרסם לפני ארבע שנים, נעשה ברור יותר שאי אפשר להרשות למערכת הפיננסית לפקח על עצמה, זה פשוט לא עובד. מערכת קפיטליסטית מעשית צריכה לא רק לדאוג לרווח של בעלי המניות אלא גם לצרכים של החברה כולה".

כשהיה בן 18 עזב ליירד את צפון אירלנד כדי ללמוד בקיימברידג'. זאת היתה הפעם הראשונה שעזב את מולדתו. "אלה היו זמנים משונים", הוא אומר. "למדתי בתיכון בעיר קטנה באזור כפרי באירלנד, ופתאום נתקלתי בגברים ונשים מהודרים שחונכו בחינוך הפרטי האנגלי. בהתחלה הם גרמו לי להתגעגע הביתה. היה לי ועדיין יש לי מבטא שקשה לאנשים להבין, וזה הפך את הדברים לקשים עוד יותר. אבל הדברים הסתדרו ורכשתי לי כמה חברים טובים. זה היה תהליך ולמען האמת הייתי צריך להשיל מעלי את הדעות הקדומות שלי, יותר משנתקלתי בדעות קדומות של אחרים".

בספרו, שנע בין לונדון לצפון אירלנד, הוא מתאר חברה פוסט-טראומטית שחיה שנים רבות תחת טרור ונהפכה אלימה מאוד. ליירד מספר שפגש כמה ישראלים בעבר ותמיד הרגיש קשר מוזר אליהם. "לגדול במקום אלים זה דבר שמסמן אותך, מותיר צלקת. אני חושב שאנשים מצפון אירלנד, אם להכליל, הם ידידותיים, מסבירי פנים, ומאוד מאוד חשדניים. אני חושב שיש להם נטייה ללכת יותר רחוק מאחרים - בשתייה, בוויכוחים, או מה שזה לא יהיה.

"תמיד פחדתי מרעשים חזקים, אולי כי בילדותי שמעתי כמה הפצצות ואף פוניתי בגללן, והיה לי חבר שמת כשאחת הפצצות נחתה בסלון שלו. שנים אחר כך, בבריקסטון בלונדון, הייתי במיטה עם מי שהיתה אז חברתי ואגזוז של מכונית שהיתה בחוץ הרעיש פתאום. הייתי כל כך המום שהתחלתי לבכות. ואני אף פעם לא בוכה. אני לא בטוח שמתגברים על זה, אם זאת המלה הנכונה, זה מתגנב אליך. עם זאת לכולם יש זיכרונות ודברים מוזרים מהעבר שלהם. אין לנו מונופול על פחד או על אלימות".

למרות הנושאים הגדולים שליירד עוסק בהם והתייחסותו לברוטליות של העולם, הוא אופטימי למדי, מאמין בבחירה חופשית ובטבע האדם. "אני חושב שהקפיטליזם עובד כי כל אחד דואג לעצמו, אבל אני גם חושב שסוג הקפיטליזם שהגענו אליו לא מביא בחשבון עוד חלק שטבוע בנו, זה שדואג לאנשים אחרים. אנשים הם לא מכונות של הישרדות. יש בהם גם אמפתיה, סימפטיה, נתינה לצדקה, אימוץ ילדים, עשיית שלום, הם ידידותיים, רבי חסד, וטובי לב".

האופטימיות שלך משונה. אנחנו חיים בחברה חולה, אף אחד כבר לא רוצה לעבוד ולא רוצה להיות אנונימי, נראה שכולם רוצים את המשרדים והחליפות ולהיות עשירים ומפורסמים.

"אולי את קצת פסימית. אם אנשים רק קוראים מגזינים ורואים טלוויזיה הם עלולים לחשוב שהחברה יותר חולה מכפי שהיא באמת. זה נכון בעיקר באמריקה".

הוא תולה תקוות דווקא בדמוקרטיזציה של האינטרנט. "פעם ילדים רצו להיות נהג קטר, אסטרונאוט, בלרינה, או וטרינר. עכשיו הם רוצים להיות מגישי טלוויזיה או דוגמניות זוהרות. אבל אולי אנחנו מגיעים לקצה של ההיקסמות המטורפת הזאת מידוענים. נראה שהמדיה החדשה עושה דמוקרטיזציה ודה-מיתולוגיזציה לידוענים. כל אחד יכול להיות און-ליין ולומר את מה שיש לו לומר, לא משנה עד כמה חלולים דבריו. כל אחד יכול להעלות סרטים או תמונות של עצמו או לעשות מוסיקה ולהפיץ אותה. הידוענים מצולמים כשהם עושים קניות או אוספים את הילדים שלהם מבית הספר - אז יש תחושה שהילת המסתורין שלהם פוחתת. אני בכל אופן מקווה שזה מגיע אל סיומו. קראתי לא מזמן שמכירות הספרים עלו. ואולי עם התמוטטות הכלכלה והרס הסביבה, נוצר רעב לרצינות, להבנת הנושאים שעומדים בפנינו. אני מחזיק אצבעות".

» קצבי, תוסס, בומבסטי | "לגמרי קוף"