מסע הערב של יתיר

יום שישי 12 ביוני 2009 03:00 מאת: אברהם ב. יהושע

קטע מתוך הנובלה, בנוסח חדש, מתוקן ומלוטש. הנוסח ראה אור בספר "מסע הערב של יתיר" בסדרת הספרייה הקטנה (הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה). עוד כלולות בספר הנובלות "גאות הים" ו"חתונתה של גליה"

אך לא כך חשבה היא. לא כך חשבה זיוה, זו שבגרה מול מרוצת הרכבת, זו שיפתה בציפייה הארוכה, מדי יום ביומו, לשעת בין-הערביים, זו שאגרה את מזימותיה בתוך אותה חזרה עצובה ומייגעת, זו שאי-שקט יוקד חילחל בה והבעיר את עיניה לבקש פתרונים רחוקים ברוחות הבאות מן הצפון, רוחות הזעם. זיוה, שאהבתיה בכל לבי, בסתר; ולפי שידעה זאת, היתה חומקת ונסתרת מפני. זיוה שהיטיבה לדעת לשתוק, עד שנתנערה אתמול לפתע משתיקתה.

כי אתמול, לאחר שהקרון האחרון נעלם בין ההרים, ואוויר הלילה הצטלל והלך לקראת סופה גדולה הממשמשת ובאה, ואני התבוננתי כדרכי בזו הניצבת באפלה, והדגל הירוק שמוט בידי - קרבה אלי זיוה שלא כמנהגה, הרימה את הדגל האדום מן הארץ, התירה ביד זהירה את הקישור הלופף אותו, ולאיטה, כחולמת, פרשה אותו על הארץ ושתי ידיה מחזיקות בו. פניה לבשו ארשת זרה, ועיניה הכחולות נצצו. לפתע, בראותה אותי גוחן אליה, הרימה אלי מבט נפחד ורציני כאחד, ואזרה עוז ואמרה:

"הדגל האדום... ממש חדש..." התבוננתי בבד האדום, ולפתע שמתי לב שמעולם לא ראיתיו פרוש כך.

"האם נופפו בו אי-פעם?" חקרה בקול ערמומי.

"אל מי?" תמהתי.

"אל רכבת האקספרס", הזדרזה לענות, והוסיפה בלחש: "כמובן..."

דממתי. בכפר לא היו מעלים מעולם על דל-שפתיים את שמה של רכבת האקספרס. היא חשה בחרדתי, אך לא הרפתה. מיהרה להזדקף במקומה ושאלה בתמימות:

"האם באמת יש צורך בדגל אדום?"

חייכתי אליה חיוך של אהבה, אך רצינותה עמדה בעינה. היא הזדרזה להסביר את דבריה, עקשנית ודבקה בשלה.

"כי מה יועיל נפנוף בדגל אדום לסכנה, אם הרכבת מהירה כל-כך שאי-אפשר אי-פעם לעצור בה?"

סברם הישר של דבריה רק הגדיל את המבוכה ואת הזרות.

"האם חשבתם על כך?" שאלה.

"לא..." גימגמתי בפיזור-נפש, "לא..."

היא שהתה מעט.

"הנה שוב מגיעה אלינו סערה מחר", אמרה עגמומית והורתה על השמיים המתקדרים, "דברים כה רבים קורים בסערת ההרים שלנו..."

ומשראתה אותי עומד אבוד ומבולבל לשמע דבריה, נוכח דאגה זו שלא במקומה, ניגשה אלי ופרעה את שער ראשי באצבעות קלות, ופניה עטופי החושך לחשו:

"האינך רואה? האינך חש בסערה? ואני הרי דואגת לרכבת", סיימה בקול חסוד.

ואני, אוצר חמדה אל מגעה ואל כזביה המתוקים, נשאתי מבט מקשיב, שואל למוצא-פיה.

"נלך אל מזכיר הכפר, אל ברדון", אמרה מתוך עזובת-רוח חדשה, "נלך אליו ונגיד לו את אשר בלבנו. הוא ודאי יבין".

לא מחיתי על שנקטה לשון-רבים, ומוקסם ותם פסעתי עימה אל הכפר המדליק אורותיו.

ברדון, המזכיר הפעיל, ישב כדרכו במרפסת בית-המועצה, הלוא הוא ביתו, והיה מעשן את מקטרת הערב שלו; פולט עשנים לבנים מתחת לשפם עבות, ונושא את עיניו אל בהרת התכלת אשר נותרה בעריית השמים לאחר שקיעת השמש. מחרישים קרבנו, עד אשר עמדנו לפניו. הוא אף לא הביט בנו. בקול שקט, ובלשון צלולה ואמיצה, החלה הנערה לספר את חששותינו, את מחשבותינו, נותנת עם זאת לברדון שהות להשלים בעצמו דברים בין השיטין. כל אותה עת שדיברה אליו לא זע האיש ממקומו, שלו ומכונס היה מביט נכחו והעשן ניגר מן המקטרת הלוחשת. משהדמימה לבסוף, המתין רגע, אחר הוציא את מקטרתו מבין שפתיו ואמר בפשטות:

"למה לא תיגשו אל מנהל-התחנה הזקן, אל מר ארדיטי בעצמו, להשיח באוזניו את חרדותיכם?"

זיוה לא התבלבלה ולא נסוגה. ובאותם עוז וחציפות-פנים שגאו בה היום אמרה לו: "כבר אמרנו ללכת אל המנהל הקשיש, וכבר קבענו שעת ערב מאוחרת לשיחה עמו. אלא שאמרנו לעצמנו: ברדון איש-חיל, מזכיר רב-פעלים, וכל ענייני הכפר בלבבו. ודאי גם הוא חרד לרכבת האקספרס הדוהרת, שהרי כל הכפר חרד לה; ויום-יום הוא שרוי בעצב אחר היעלמותה; וסופה זו, הבאה עלינו עוד מעט, ודאי מגבירה את העצב בלבו. אולי יבוא גם הוא איתנו אל ארדיטי הזקן, שכלא את עצמו בבית-התחנה, ויחד נאמר לו את אשר על לב כולנו, כדי שלא נסתובב מחר אובדי-עצות וחפויים והרוחות משתוללות בכפר".

היא כילתה את נאום-העזות שלה ושיכלה את ידיה על לוח-לבה. ברדון לא כעס ולא מחה, דומה שאף מופתע לא היה, אלא פתע-פתאום קם ממקומו ואור ניצת בעיניו הפשוטות, ניגש אל זיוה ולחץ את כתפה ביד חזקה: "אבוא..." ושהה וחיזק את דבריו, "ודאי שאבוא..."

* * *

בשעה היעודה ירדנו שלושתנו בשביל הלבן וחצינו את הכפר, שנתכנס כבר בתוך בתיו. אדי ערפל היו גולשים רפויים ולחים מפסגות ההרים, ומסכי העננים השטים עימעמו חליפות את אור הירח הקר הנשפך סביב. ברדון צעד ראשון, נמוך-קומה ורחב-גרם, פוסע תקיף כדרכו, ועיניו מביטות נכחו מתוך מחשבות המעשים שעודו עתיד לעשות. בעקבותיו, רשולה מעט, הלכה זיוה, ורגליה העזות והקלות מרסנות את מרוצת המשובה שתקפה אותה במורד השביל. ואני נגררתי אחרי השניים, וקורי שינה סמויים וקרים לופפים את עיני העצומות למחצה.

לילה של ערב סערה.

כידודים של קור פולחים כפעם בפעם את חלל האוויר. אני מצמצם את כתפי, ועיני כבושות באבני השביל הגדולות, המוכרות, מדלג לי עליהן ברגל כושלת.

בית-התחנה חשוך כולו, ואנו נעצרים ליד דלת הברזל, תוהים רגע כמבקשים להבהיר לעצמנו אם אומנם רשאים אנו לדפוק עליה בדממת הלילה. ברדון מחליק ביד בוהה על שני המסוטים הרטובים מטל, שמנהל-התחנה החזירם למצבם הקודם. אחר הוא נושא את עיניו בשאלה אל זיוה העומדת דומם. זו מזדרזת להימלך בדעתה, פושטת יד דקה ודופקת חרש על הדלת. התחנה נותרת בשלוותה. זיוה כופלת ומשלשת את דפיקותיה, עד שנשמע רחש מתוך הבית ועולה ובא קול רגליו הנגררות של ארדיטי.

"מי זה?" נשמעת שאלה חרדה."אנחנו", נחפזת זיוה לענות בנועם קולה הצרוד, "מהר פתח!"

ארדיטי פתח את הדלת, אוחז בידו פנס-כיס קטן ומאיר בו ברעד על פנינו. משראה את ברדון, התעורר מעט והימהם כמשתאה.

"או... או... ברדון", התנצל בקול מעוך, "שעת לילה מאוחרת ואני לא ציפיתי... מעולם לא באו... שעה כזאת..." ברדון לבש גבורה נוכח מבוכתו של המנהל הזקן, פשט את ידו הרחבה דרך חירות ותפס את זרועו של ארדיטי, ניענע? בידידות גלויה, ונכנס לתחנה וזיוה מזדרזת בעקבותיו. משהבחין ארדיטי בי - עוזרו הנאמן - קדרו פניו, אך לא אמר מלה, שהרי שתיקה שורה בינינו, לפי שהשעמום והחזרה קיפחו את המלים שאפשר לומר, וחזקה עלינו שכבר אמרנו זה לזה כל מה שניתן להגיד בעניינה של עבודה קטנה ועלובה זו שאנחנו עושים בצוותא בשביל חברת מסילת-הברזל, ודברים אחרים ודאי שלא היו לנו לאומרם.

מגוחך נראה ארדיטי במלבושו הלילי הקצר והמרופט. גבו הכפוף התבלט תחת הכותונת הדקה, ורגליו הלבנות נראו בעירומן. עיניו עוד היו מקושרות בשינה, אדומות ודומעות. בידיים רועדות פנה להדליק את מנורת-הנפט הגדולה שליד מיטתו, ויותר משהעלה אור, העלה צללים בחדר הגדול. לפתע נתגלה בכל זקנתו המכבידה. ברדון תפס מיד מקום ליד שולחן-הכתיבה הרחב, מושבו של מנהל-התחנה. זיוה העמידה כיסא אל מול המיטה וישבה עליו בצמצום, ואני נשארתי לעמוד ליד הדלת ונשענתי בגבי אל הקיר העבה. משסיים ארדיטי את מעשה ההדלקה, התיישב על מיטתו ולפת את רגליו היחפות, לגונן על עצמו מפני הצינה שהמיט עליו ביקור לילי זה. עיניו הנפערות לאיטן תבעו פתיחה. ברדון סקר את החדר במבט בוחן, ואחר משך נימה של חסד:

"וחשמל אין בתחנה?"

"אין", הזדרז ארדיטי לענות, "חברת-הרכבות אינה רוצה לבזבז את ממונה על תחנה נשכחת זו".

זיוה וברדון החליפו ביניהם מבטים של הבנה שמחה, וברדון ניענע בראשו לארדיטי, כמאשר לו את דבריו. אחר החל לשחק בנייר שעל השולחן. איש לא פצה פה, וארדיטי עוד היה נתון בתימהונו. משנתארכה השתיקה שאל בקול רפה:

"באיזה עניין באתם?

"בעניין הרכבת", מיהרה זיוה לענות, "הרכבת המהירה... כמובן..." קולה נחנק.

עננה ירדה על פניו של ארדיטי. ברדון סילסל בשפמו העבות מתוך עצבנות, צימצם את עיניו הקטנות במבט של מרחקים, ופנה אל ארדיטי ואמר ברורות:

"אנחנו תמהים, ארדיטי, ולכן באנו בשעה מאוחרת. האם יש בכוחו של אותו דגל אדום, שבידיו של עוזרך המסור, לקדם פני סכנה שחלילה עלולה לבוא על רכבת הערב?"

"הדגל האדום?" תמה המנהל.

"הדגל האדום! ודאי", קראה זיוה בעיניים נוצצות, "הדגל האדום המונח כאבן".

נבהל תר אחרי ארדיטי במבטו, ומשמצאני נחבא בין הצללים ליד הדלת, החזיר את ראשו לאטו אל ברדון ולא ידע את נפשו מרוב השתוממות.

המזכיר טרח לפרש את דבריו: "וכי אינך סבור שאסון עלול להתרגש על הרכבת הדוהרת?"

פניו של המנהל חוורו.

"והרי זו אצה במלוא הקיטור", המשיך ברדון בלחש את רעיונותיה המופלאים של זיוה, "ולא יהיה בכוחו של הדגל האדום לעצור בה בשעת סכנה. כך מופקרים הנוסעים החביבים שלנו, השאננים בקרונותיהם, בשעה שבעצם הם עלולים להידרדר בכל ערב אל המצוקים, מבלי שנוכל אפילו להזהירם".

ארדיטי חרד כולו, כי הרגיש שהדברים מובילים לעניינים מוזרים ואחרים, שברדון משהה בדרכו המתונה. הרכין את ראשו שטוף הצללים. הירהר מעט. אחר ענה בפשטות:

"ובשביל זה הטרחת את עצמך, ברדון? ואינך יודע? אין רכבות מתהפכות עוד. אין אסונות. הרכבת בטוחה בדרכיה הארוכות; הגלגלים מתגלגלים יפה על-גבי הפסים החלקים. כל אותו נפנוף דגלים אינו אלא מסורת עתיקה מן העבר הרחוק, נאמר: מעין טקס של ברכת-שלום, שאומנם הוא מיותר, מיותר בתכלית".

פניהם של ברדון וזיוה נהרו, והמזכיר הזדרז למשוך הלאה את רעיונותיו, ובבטחה גוברת והולכת.

"יפה אמרת, ארדיטי, יפה אמרת. מיותר, הכל מיותר. גם אנחנו, העומדים מן הצד, המתבוננים, גם אנחנו מיותרים. כי אין זו אלא תחנה נידחת... נוף עובר, פורח... והכל איפוא כשורה. הרכבת חולפת לה זרה ורחוקה, ואנחנו, בני כפר-הרים, רק סתם התפנינו, מתוך התמדה ונאמנות, לשעה טובה זו של אור אחרון כדי להתבונן ברכבת. אכן", רעד קולו של המזכיר המיושב בדעתו, "אכן הכל יפה".

דומייה השתררה בחדר. ארדיטי לא ידע מה יענה. שילב את ידיו זו בזו והשפיל את עיניו. זיוה היתה אחוזה בחבלי קסם. קפואה ישבה וראשה נתון בין כפות ידיה, ועיניה הכחולות קרועות אל ברדון הדובר. לפתע התנפל ברדון אל השולחן, פשט יד קצרה ואיתנה לעבר ארדיטי ושאל בלחש של זעקה שהשכיל לחונקה:

"וכי חשבת, ארדיטי, למה אנחנו מחכים ערב-ערב?"

ארדיטי שתק. ברדון הזדקף, שילב ידיו על חזהו, ודמותו עטופת החושך הגתה כמו לעצמה:

"והרי התשובה פשוטה", וכאן שהה מעט, "לאסון..."

"לאסון..." מילמלה זיוה לעצמה, זוהרת וענוגה.

"לאסון..." נעניתי אני מאצל המפתן ועיני נצמדות אל עורפה הצח של הנערה.

"לאסון..." כפף מנהל-התחנה את ראשו השב, ופתאום התעשת ותמה, "לאסון?"

"כן, ארדיטי", נענה המזכיר בהתלהבותו הגוברת, "והרי לא נותרו תקוות אחרות; תקוות אחרות לא הותירו אנשי מסילת-הברזל הכבודים. וההרים שלנו יפים לאסונות. המדרונות המסולעים... הוואדיות העמוקים... המסילה הפתלתלת... ולבסוף הגשר, הגשר המתוח על פי תהום..."

דבריו של ברדון נחנקו בהתרגשות שהולידה אותם.

ארדיטי פירפר.

"אבל למה?" זעק בשקט וצימצם עיניו כמו הוכו בסנוורים, "למה?"

ברדון רכן אליו.

"כה גלמודים אנחנו פה, ארדיטי היקר, כה נידחים ושכוחים. המלחמות הגדולות שמעבר לים פסחו עלינו. מעולם לא היה לנו יגון אמיתי, אסון של ממש..."

"והנוסעים?... והאנשים עצמם?..." נבעת ארדיטי קטן ואנושי.

המזכיר האמיץ שיסעו בעניין זה עצמו.

"והרי את האנשים הללו אנחנו מבקשים, את אלו החולפים ערב-ערב סמוך לבתינו, את הזרים הללו. ומה אנחנו מבקשים אם לא להכירם, לדעת אותם, לבכות את גורלם?"

"אנשים חדשים", הוסיפה זיוה והתלעלעה בהתפעלותה, "אנשים חדשים, ארדיטי, עולמות שלמים".

ושוב ירדה הדממה. מנהל-התחנה המיוגע לפת את רגליו בחוזקה. לרגע חיפשו עיניו אותי - עוזרו הדמום - אך אני צימצמתי את עצמי אל הדלת הגדולה. אז החזיר את עיניו האפורות אל ברדון ושאל כנכנע:

"ובכן?"

תגיות: א.ב. יהושע