חזי לסקלי: המשורר האחרון
יום חמישי 19 במרץ 2009 05:12 מאת: מיה סלע
הוא בלט לא רק בשירתו אלא גם כעיתונאי, מבקר מחול ואדם שלא חשש לחשוף את ההומוסקסואליות שלו. עכשיו יוצא ספר המאגד את ארבעת ספרי השירה שלו לצד שירים מצעירותו. עורך הספר, מאיר ויזלטיר, סבור שעם מותו של חזי לסקלי באה לקצה השירה העברית החדשה
בין השירים המוקדמים של חזי לסקלי הנכללים בספר החדש מופיעים שירים שכתב בנעוריו. לסקלי איגד את שיריו הראשונים במחברות שהיו מעין "ספרים". את שלושת השירים הבאים כלל לסקלי ב"ספר" שקרא לו "מרק", ושנים מאוחר יותר הוסיף ליד השם את הרישום "שירי בוסר 1968-1970"
שִׁיר שַׁבָּת
מַלְאֲכֵי יוֹם שַׁבָּת אַחַר הַצָּהֳרַיִם עִם
אוֹתָה גְּלִידָה מְשַׁעֲמֶמֶת בִּידֵיהֶם הַקְּטַנּוֹת הַ
מְּתוּקוֹת הִיא אִשָּׁה עַצְבָּנִית שָׁרָה
בְּאָזְנֵי הַהוֹרִים בְּלִי
בּוּשָׁה
גַּבְרִיאֵל וּמִיכָאֵל
הֵם לְמַעֲשֶׂה
גַּבִּי וּמִיכָה
וְהַגְּלִידָה שֶׁלָּהֶם נוֹזֶלֶת כְּמוֹ שְׁפִיכָה.
אוֹכֵל
מַדָּף מַה הוּא אוֹכֵל אֶנְצִיקְלוֹפֶּדְיָה לַנֹּעַר
כָּל מַדָּף אוֹכֵל וְתָנָ"ך פֵּרוּשׁ גּוֹרְדוֹן
פֵּרוּשׁ קָסוּטוֹ פֵּרוּשׁ פַּפּוֹרִישׁ כָּל
מַדָּף נוֹרְמָלִי אוֹכֵל בְּלִי הִתְנַגְּדוּת כְּמוֹ
שֶׁמַּכְרִיחִים יֶלֶד לִבְלֹע נָחָשׁ.
מְדִינָה
וּבִמְדִינַת הַדָּם זָרַם
הַדָּם וְנִשְׁפַּך דָּם וְהִשְׁתַּלְשֵׁל
דָּם וְלַנְּעָרוֹת הַיָּפוֹת
הָיוּ בְּעָיוֹת עִם
הַשְּׂעָרוֹת הַיָּפוֹת
בְּכָל פַּעַם שֶׁהָיוּ
מְסָרְקוֹת שְׂעָרוֹת
יְפוֹת הָיוּ נִהְיִים
קְשָׁרִים בִּשְׂעָרוֹת יָפוֹת מֵרֹב
גּוּשֵׁי דָּם קְטַנִים כָּל
הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ הִתְקַיְּמוּ בִּמְדִינַת
הַדָּם וְזֶה לֹא יְאֻמַּן
לֹא יְאֻמַּן.
כמבקר המחול של "העיר" לא היסס חזי לסקלי לפגוע גם בחברים
חברים מספרים על חזי לסקלי
המשורר מאיר ויזלטיר סבור שחזי לסקלי הוא אחד מעשרת המשוררים הכי טובים שכתבו ופעלו בישראל מאז קום המדינה. "אם הייתי נותן למישהו רשימה של עשרה משוררים ישראלים לקרוא, הוא היה ביניהם", אומר ויזלטיר. "בעיני, הוא המשורר האחרון בגל השירה שהתחיל באמצע שנות ה-50. הוא שייך לשם אף על פי שהוא שונה בהרבה דברים, וזה מה שמעניין. הוא הסיק מסקנות 'נכונות' מהקודמים לו, מסקנות פוריות".
ויזלטיר ערך את הספר "באר חלב באמצע עיר", הרואה אור בימים אלה בהוצאת עם עובד ומאגד את כל שיריו של לסקלי, אף שוויזלטיר מסתייג מהמונח הכוללני. "אפשר לפרש את הביטוי 'כל שירי' בכל מיני צורות", הוא מסביר. "לסקלי הוציא בימי חייו ארבעה ספרים. בספר שערכתי נכללים כל ארבעת הספרים לפי סדר יציאתם, עם תיקונים בשגיאות שנפלו בניקוד, וכן חלק חמישי, שקראתי לו 'שירים מוקדמים ואחרים'".
בעיזבונו של המשורר מצא ויזלטיר שירים רבים שכתב לסקלי בצעירותו. "הוא כתב שירים מגיל 15 אבל הספר הראשון שלו, 'האצבע', יצא כשהיה בן 34; זה גיל מאוחר מאוד למשורר להוציא ספר ראשון. 'האצבע' היה מין אנתולוגיה, יש שם שירים מכל התקופות אבל רק כאלה שנראו לחזי באותו זמן. בשלושת הספרים הבאים הוא הכניס רק מה שמתאים לארכיטקטורה של הספרים. אני הוספתי לספר החדש את השירים שלא הסכמתי אתו שלא כדאי להדפיסם בספר. יש הרבה שירים שהוא כתב כשהיה צעיר שאני מסכים אתו שלא כדאי להכניסם לספר, שהם שירים לחוקרים ולא לקוראים. אז בעצם הספר הוא כל שירי חזי לסקלי לקוראים".
למה קראת לספר "באר חלב באמצע עיר"?
וילזטיר: "זאת שורה של חזי מתוך 'שירה' - שיר ארס-פואטי שבו הוא שואל מה שירה יכולה לעשות ומונה כל מיני אפשרויות, ומופיעה שם השורה: 'היא מעדיפה לגלות באר חלב באמצע עיר'. החלטתי לקרוא לספר בשם ולא 'כל שירי חזי לסקלי', כי להבנתי, אם חזי היה מוציא את כל שיריו, הוא לא היה קורא לזה 'כל שירי חזי לסקלי'. הוא היה ממציא שם. אני לא יכול להמציא שם במקומו אז חיפשתי שורה שלו שתיתן, לפחות באוזני, את הצליל הנכון".
המוות עשה קצת רעש
הספר החדש פותר בעיה שרבים מאוהבי שירתו של לסקלי נתקלו בה: אף שארבעת ספריו לא נמכרו בחייו בעותקים רבים, הם אזלו במהירות מהחנויות לאחר מותו ב-1994. "לא היתה יותר ממהדורה אחת מכל ספר, נגיד 1,000 עותקים. המוות שלו עשה קצת רעש, אז הם נמכרו", מסביר ויזלטיר, "לא היו ספרים בחנויות וכל האנשים הצעירים שרוצים לקרוא חזי לסקלי, אם הם שמעו אולי את השם הזה, יכולים ללכת לחנות ספרים משומשים. אולי הם ימצאו עותק, אבל גם בחנויות ספרים משומשים אין הרבה עותקים".
ויזלטיר, שהיה עורך השירה בהוצאת עם עובד, ערך והוציא לאור את שני ספריו הראשונים של לסקלי - "האצבע, שירים: 1974-1985", שפורסם ב-1986, ו"חיבור וחיסור, שירים 1985-1987", שראה אור ב-1988. "הוצאת עם עובד העניקה פעם בשנתיים פרס לספר ביכורים בשירה. חזי זכה בו, אבל כתב היד שכב בהוצאה. בדיוק נכנסתי לעבודה שם כעורך השירה, אז הוצאתי אותו ומאז היינו מיודדים", נזכר ויזלטיר.
כעבור שנתיים פורסם הספר השני, "על אף שהספר הראשון לא נמכר בכלל, אז בהוצאה לא התלהבו מכך". לאחר שוויזלטיר עזב את ההוצאה הגיש לסקלי לעם עובד ספר נוסף, "העכברים ולאה גולדברג", שוויזלטיר אומר כי הוא "אולי הספר הכי טוב שלו. הוא גם הכניס לשם כמה שירים מצעירותו שהוא עבד עליהם שוב ורצה לפרסמם, אבל בעם עובד לא רצו להוציא. היו להם שני ספרים שלו שלא נמכרו והם אמרו לו שיבוא בעוד שנה. הוא נעלב ובמקום לבוא להתייעץ אתי, הוא הלך ל'הליקון' והם בשמחה לקחו את זה ופירסמו את הספר ב-1992, כי הם נורא רצו ספר שהוא לא של אחד מ'ילדי הליקון' אלא של משורר יותר רציני, אבל לא היתה להם באמת הוצאה, בעצם זה היה שייך לאשר ביתן. הוא ערך את החוזה עם חזי ובחוזה אין לחזי שום זכויות; זה חוזה דרקוני לחלוטין. חזי בתמימות חתם עליו בלי לקרוא אותו וגם את הספר הבא, 'סוטים יקרים', שיצא ב-94', כשהוא כבר היה על ערש דווי, הוא הוציא שם עם אותו סוג של חוזה. זה מאוד הקשה על הוצאת הספר החדש".
לדברי ויזלטיר, בצוואתו הוריש לסקלי את כל רכושו, כולל הזכויות על ספריו, לאמנית מאיה גורדון, חברה טובה שעזרה לו בתקופה שחי בהולנד. "אבל היא חיה באמסטרדם והיא לא מבינה איך מוציאים ספר", הוא אומר. לאחר כמה שנים שבהן ניסיונותיה של גורדון לפעול למען פרסום נוסף של שירי לסקלי עלו בתוהו, היא פנתה לעזרתו של ויזלטיר. "כשהיא פנתה אלי, התברר לי שיש שני ספרים אצל אשר ביתן והוא בכלל פושט רגל וקשה למצוא אותו. נוצר מצב מאוד מוזר: ביתן כנראה עוד חלם לשקם את ההוצאה שלו ולא רצה לוותר, אז הוא הסכים ולא הסכים. כל פעם היינו משוחחים ומסכמים שזה בסדר ושאני אנסח תזכיר ואשלח לו, ואז היתה דממה במשך חצי שנה. זה לקח הרבה מאוד זמן, ואי אפשר היה לעשות שום דבר כי הזכויות היו בידיו. לבסוף שיתפתי את עם עובד והם עזרו לי לחלץ את הזכויות".
לאחר מכן החל ויזלטיר במלאכת העריכה, שהסתיימה כבר לפני שנה וחצי. "לרוע המזל, כשכבר גמרתי את העבודה, היה לי אירוע מוחי ובעם עובד החליטו לחכות לי עם הוצאת הספר. הם יכלו להוציא את הספר אבל היה צריך מישהו שיפקח עליו בכל שלבי ההפקה והם החליטו שהם יחכו לי; אני לא הייתי מחכה במקומם, כי מה שהייתי צריך לעשות עשיתי. לכן הספר יוצא בעוד קצת איחור".
לחזור לממד הלשוני
למה אתה מונה את לסקלי בין עשרת המשוררים הטובים ביותר מאז קום המדינה?
"חזי הוא המשורר הישראלי היחיד שבעצם בא אל השירה מאמנויות אחרות. יש לכך הרבה מאוד ערך כיום וגם בעתיד. צורת האוריינות של האנשים מאוד השתנתה בעשורים האחרונים ובמידה מסוימת חזי הוא מהמשוררים שהכי מתאימים לאוריינות החדשה. הוא בא מאמנות פלסטית, עשה מיצגים, עסק במחול גם כמבקר וגם ככוריאוגרף, הוא הבין במחול בצורה מאוד עמוקה ומעניינת. אלה היבטים שבאים לידי ביטוי בשירתו. הפלסטיות של התמונות המילוליות שהוא יצר היא אחרת, טובה מאוד ומעניינת מאוד. זה צד אחד שלו.
"הוא גם נולד בעברית - אמנם להורים ניצולי שואה שלא דיברו עברית טובה, אבל הוא נולד בעברית. בגיל צעיר מאוד הוא נסע להולנד ללמוד שם אמנות פלסטית, שזו אמנות לא מילולית, התקרב שם למחול שזו גם אמנות לא מילולית, ובעצם הוא יצא מהעברית. אך כעבור כמה שנים חזר אליה, ולתהליך הזה יש סימנים בשפה שלו. העברית שלו נהדרת, אבל העובדה היא שהוא עשה את הסיבוב הזה - שהוא קיבל באיזשהו אופן מודע או לא מודע החלטה לצאת, ללכת, לעזוב ואחר כך החלטה לחזור לממד הלשוני דווקא. כשהוא חזר לארץ מהולנד, הוא התחיל לכתוב המון; לא רק שירים, הוא גם כתב בעיתון 'העיר', הוא כתב הרי כמויות עצומות של טקסטים. השפה שלו מעניינת - לא לכל משורר יש שפה מעניינת, יש משוררים שהם מעניינים אבל השפה שלהם לא במיוחד מעניינת".
עוד ייחוד שמאפיין את לסקלי, לפי ויזלטיר, הוא היחס שלו להומוסקסואליות: "הוא משורר הומוסקסואל, והיחס שלו לכך מעניין. מצד אחד הוא לא מרומז, הוא לגמרי גלוי עם זה, הוא שנא אנשים שלא יוצאים מהארון. זה ישנו בשירים די הרבה ומתבטא בתפישה של כל מיני דברים בעולם. מצד שני, הוא אף פעם לא היה הומוסקסואל סנטימנטלי, לא בחיים ובטח שלא בשירים; אין לו את הצדדים היותר מייגעים של החשיבה ההומוסקסואלית".
ופרט לכל אלה, מוסיף ויזלטיר, "חזי נורא אינטליגנטי כמשורר. זה גם לא דבר מובן מאליו. יש משוררים שהם לא במיוחד אינטליגנטים, אף על פי שהם כתבו שירים טובים מאוד. נגיד יהודה עמיחי - אין לו איזושהי מחשבה מאוד מעניינת, הוא לא במיוחד אינטליגנטי". עוד הוא מציין את ההברקות שבאו לביטוי במחשבתו השירית של לסקלי: "יש לו שירים שמיוסדים על מחשבה מבריקה. נגיד 'שירה' - זה שיר ארס-פואטי שמדבר על מה זאת שירה. זה שיר שהוא כולו מבריק, לא רק הניסוחים אלא המבנה הפנימי של המחשבה על השירה. הוא מצליח להגיד שם המון, חלק בצורה שצריך לחשוב כדי להבין מה הוא אומר".
הוא לא באמת השתגע
אשר לאופיו של לסקלי כאדם, להבדיל מדיוקנו כמשורר, אומר ויזלטיר: "כמשורר היה לחזי אופי מאוד ברור, מורכב אבל ברור. כאיש היו בו הרבה ניגודים. אני הכרתי אותו בפן מסוים. לא הייתי ידיד נעורים שלו או ידיד ותיק. הערכתי את מה שהוא עושה ולו היה חשוב שאנחנו נפגשים מדי פעם, הוא אהב את זה. השיחה בינינו היתה נינוחה. יש לפעמים משוררים יותר צעירים שיש מתח אתם, שהם כל הזמן על המשמר שאולי אתה מעליב אותם, אולי אתה מזלזל בהם, כל מיני דברים כאלה. אצלו זה לא היה. הוא ידע שאני לא מזלזל בו ורוצה בטובתו".
על השנתיים האחרונות לחייו, כשהיה חולה באיידס, מספר ויזלטיר כי "בהתחלה חזי התכחש למחלה. לקח לו הרבה זמן להודות בפני עצמו. לפני שחלה שיקר לכולם שהוא נבדק, שהוא נזהר. אחר כך התברר בעקבות מחלתו שהוא לא נזהר ולא עשה שום בדיקות. הוא פחד מהבדיקה, הוא ידע שהוא לא נזהר".
ויזלטיר חושד שלסקלי רצה לספר לו על המחלה, אך התקשה בכך: "ב-92' הוא קבע אתי פתאום פגישה בצורה מוזרה. הוא טילפן ושאל אם אני מוכן לאכול אתו ארוחת צהריים בשבת, מה שהוא אף פעם לא עשה, וקבענו בבית הקפה אלכסנדר ברחוב רמב"ם. הוא בא וראיתי שהוא רוצה לדבר אתי על משהו ושהוא בקושי אוכל. ישבנו במשך כשעתיים והוא אכל רבע מהמנה שלו. ראיתי שהוא סובל ושהוא רוצה לדבר על משהו והוא עוקף את זה ולא מדבר. בסוף נפרדנו בלי שהוא סיפר לי דבר".
לאחר כמה ימים אושפז לסקלי באברבנאל. "הוא הרגיש שהוא משתגע. במשך עשרה ימים שהוא היה שם ביקרנו אותו כמה פעמים - אלון אלטרס, אלי הירש ואני. אז הוא כבר דיבר על איידס, אבל לא האמנו לו. הוא דיבר הרבה שטויות ובין השאר אמר שיש לו איידס, כמו אחד שאומר: 'לוחצת לי הנעל'. הוא דיבר על זה אבל בצורה לא אמינה. זו היתה הצורה המוזרה שלו להתמודד עם הידיעה המרעישה הזאת".
ויזלטיר סבור כי באותו שלב, לאחר שהמחלה כבר התפרצה, לסקלי שקל להתאבד. "הוא הרגיש שדעתו נטרפת עליו, הוא לא יכול היה לקבל את הדבר הזה. הוא לא ידע איך להתמודד עם זה. כשהוא נרגע קצת ושוחרר מאברבנאל, אף אחד עדיין לא חשב שיש לו איידס, חשבו שהיתה לו התמוטטות. הוא חזר הביתה אבל לא אכל בכלל וכעבור זמן מה אושפז באיכילוב. הוא נעשה ממש שלד, נורא רזה, הוא נראה נורא, אבל התחיל לקבל קוקטיילים של תרופות נגד איידס. אז כבר היה ברור שיש לו איידס, אבל לעומת זאת השפיות חזרה אליו. הוא לא באמת השתגע. היו לו כמה שבועות כאלה שהוא איבד את העשתונות. הוא התגבר על זה וחי עוד שנתיים אחר כך. מבחינה פיסית הוא השתפר, חזר הביתה והיינו באים ועושים טיולים. זה היה לו טוב ללכת ברגל".
הוא דיבר על פחד מוות?
"הוא לא דיבר הרבה על פחד מוות, אבל הוא היה בפחד מוות וזה שיתק אותו. הוא לא כתב שירים בשנתיים האלה. הוא ניסה אבל הוא לא כתב. כל השירים שלו נכתבו עד 92' בערך, אין שירים מהשנתיים האחרונות. הוא כתב כל מיני משפטים כבויים כאלה. היו שנתיים מאוד קשות. אחר כך, בחודשים האחרונים לחייו, הוא היה בהוספיס, שם הוא דווקא היה מאוד סטואי. לפעמים פתאום היה בוכה, זה טבעי; הוספיס של איידס זה מקום נורא ואיום, אף על פי שהמטפלות שם היו מאוד נחמדות והתייחסו אליו טוב במיוחד, כי הן ראו שהוא אדם מיוחד".
ויזלטיר טוען שהמסורת של השירה העברית החדשה הסתיימה עם לסקלי ואלה שבאו אחריו התפצלו לכל מיני כיוונים. "יש שירה אתנית, יש שירה ג'נדרית, שירה פסיכולוגיסטית, כל מיני דברים כאלה", אומר ויזלטיר. "יש אנשים מוכשרים אבל אני עוד לא רואה תמונה, ארכיטקטורה של מה קורה עם השירה הזאת".
אין פרפרים בשירתו
הנה קטעים ממאמר לזכרו של חזי לסקלי שפירסם המסאי וחוקר הספרות פרופ' אריאל הירשפלד ב"הארץ" (21.09.2005):
"יש לדעת: חזי לסקלי הוא משורר חמור ומחמיר. הוא אינו דברן ובעולמו לא נזרקו חפצים לקישוט. אפילו מקורות היופי הטבעיים נעדרים בשירתו. יותר נכון: דווקא הם נעדרים ממנה. אין עצים, אין פרחים, אין פרפרים בשירתו. לא כעצמים ולא כדימויים. אין גם אהבה גלויה למשהו, ולמעשה - אין בשירתו סיכוי לאהבה. וכשלסקלי אמר מלה (בשיר) ידעת שהיא נשקלה שבע פעמים. למלים בשיריו יש משקל סגולי של עופרת. הכל בעולמו הלך אל כיליונו והתמזג עמו והוא היה נאמן לחזות עולמו נאמנות גמורה...
"חזי לסקלי הוא בן דורי. הוא היה מבוגר ממני בשנה אחת. הוא מן הבודדים בין היוצרים הישראלים שנולדו בשנות ה-50 של המאה ה-20 בארץ הזאת, שהצליח לבטא את המשתמע מהיותו יליד אותן שנים כצעקתו. הוא הצליח להפוך את היותו בן לניצולי השואה, שנולד שנים ספורות בלבד לאחר השואה ומלחמת השחרור, לשפה. העברית הברורה הזאת, הקודרת להחריד והשקופה לחלוטין, על נגיעתה המפוכחת והצוננת באלוהי, מול נגיעותיה העזות, הקשוחות והמסתכנות, בחוויות של שבר ובעתה, היא שפתו. זו השפה שספגה, בתום גיל ההתבגרות שלה, את מלחמת יום הכיפורים. זו השפה שמלחמת יום הכיפורים חוצה אותה".
כמבקר המחול של "העיר" לא היסס חזי לסקלי לפגוע גם בחברים
חברים מספרים על חזי לסקלי