האור בשולי הענן

יום רביעי 11 במרץ 2009 05:28 מאת: אבנר שפירא | איור: קרן תגר

העיתוי של הפרסום המחודש של "מכתבים מבית הסוהר" של רוזה לוקסמבורג, בתרגום לאה גולדברג, הוא אולי מקרי. אבל ברור שהחזרה למורשתה של "רוזה האדומה" מייצגת את הצימאון שלנו להנהגה אינטלקטואלית אחרת

"אתמול הנה קראתי על סיבת היעלמן של ציפורי שיר מגרמניה: הרי זו תרבות היערות המתפתחת והרציונלית, תרבות הגנים והחקלאות, הגוזלת מהן בזה אחר זה את אפשרויות הקינונים ואת המזון הטבעי. כה צר היה לי כשקראתי דבר זה" ("מכתבים מבית הסוהר")

שולמית אלוני זוכרת היטב מה היה הספר הראשון שרכשה. ב-1942, כשהיתה בת 14, היא השתמשה בדמי הכיס שלה כדי לרכוש ביוגרפיה על רוזה לוקסמבורג, שתורגמה אז לעברית. לאחר מכן גם קנתה וקראה את הספרון "מכתבים מבית הסוהר" של לוקסמבורג, שפורסם באותה שנה.

"מאז, זו האשה שאני הכי מעריצה", אומרת אלוני, לשעבר שרת החינוך ומנהיגת מרצ. "הייתי תלמידה בכפר הנוער בן שמן וחניכה בשומר הצעיר וכבר אז הייתי פולמוסנית. אחרי שקראתי את הביוגרפיה ואת המכתבים, האומץ של לוקסמבורג להתנגד והאישיות המיוחדת שלה כבשו את לבי. לצד המדענית מארי קירי, היא היתה גיבורת נעורי, מודל אנושי של לוחמת הנאמנה לדעותיה ולצדק חברתי אוניוורסלי, הדואגת לנדכאים ולאומללים באשר הם".

כתביה של לוקסמבורג אזלו במשך השנים משוק הספרים הישראלי וגם אלוני איבדה את העותק שלה מ"מכתבים מבית הסוהר". אך הוצאת ספרית פועלים מנערת כעת את האבק מעל הספר ומפרסמת אותו בשנית, באותו תרגום מגרמנית מ-42', מעשה ידיה של המשוררת לאה גולדברג.

בספר מכונסים 22 מכתבים שכתבה המהפכנית היהודייה בשנים 1916-1918, בעת שנכלאה בבתי סוהר בגרמניה בשל התנגדותה למלחמת העולם הראשונה, שהיא ניבאה שתוביל ל"משבר שלא היה כמוהו בהיסטוריה". המכתבים נשלחו לחברתה הטובה סופי (סוניה) ליבקנכט - רעייתו של קרל ליבקנכט, שהיה ממנהיגיו הבולטים של השמאל הגרמני ושותפה לדרך של לוקסמבורג.

בזמן המלחמה הוא פרש עמה מהמפלגה הסוציאל-דמוקרטית והם הקימו את מפלגת "ברית ספרטקוס", שביקשה לחולל הפיכה קומוניסטית בגרמניה. כמו לוקסמבורג, גם הוא נכלא בגלל פעילותו האנטי-מלחמתית; בתום המלחמה שוחררו השניים וכחודשיים לאחר מכן, ב-15 בינואר 1919, נתפסו ונרצחו בברלין בידי חיילי מיליציית ימין (פרייקורפס) כחלק מניסיון דיכוי של התקוממות פועלים. הרצח, שהממשלה הסוציאל-דמוקרטית העלימה עינה ממנו, היה יריית פתיחה לשרשרת ארוכה של התנקשויות פוליטיות שטילטלו את גרמניה בשנותיה הראשונות של רפובליקת ויימאר. גופתה של לוקסמבורג הושלכה לאחת התעלות בברלין ונמצאה רק כעבור חמישה חודשים.

להדפסה החדשה של הספר מצורף פתח דבר מאת אלוני, ובו היא עומדת על חשיבות המכתבים בעיניה - לא רק בשל עמדותיה הפוליטיות של לוקסמבורג ולא רק בגלל ההתנקשות בחייה. לדברי אלוני, "היא היתה אשת תרבות, אשה משכילה ורגישה, בעלת נשמה של משוררת. מכתביה מלאי פיוט, הם שיר הלל ליפי הפריחה ולזמרת הציפורים והם רוויים געגועים לחבריה, בצד השלמה עם גורלה ומכאוביה".

את הפרסום המחודש יזמה קרן רוזה לוקסמבורג, המזוהה עם מפלגת השמאל הגרמנית החדשה (Die Linke). הקרן חונכת השבוע את הנציגות הישראלית שלה ולכבוד התחלת פעילותה בארץ ופרסום המכתבים, היא תקיים מחר כנס רב משתתפים בבית סוקולוב בתל אביב. הכנס יעסוק במורשתה של לוקסמבורג וברלוונטיות שלה לשמאל הישראלי והגרמני של ימינו. 90 שנה אחרי הירצחה - ודווקא עכשיו, כשהשמאל הישראלי מובס ומושפל אחרי הבחירות לכנסת - ינסו פוליטיקאים ואינטלקטואלים משתי המדינות לגלות גוונים חדשים בדמותה של "רוזה האדומה". הכנס, שהכניסה אליו חופשית, יחל ב-9:00 ויסתיים ב-17:30; ההרצאות יינשאו בעברית ובגרמנית, בליווי תרגום סימולטני לשתי השפות.

מהפכה בצורה תרבותית

על שפת תעלת לנדוור בפארק טירגארטן שבברלין, במקום שנמצאה ונמשתה גופתה של לוקסמבורג, ניצבת אנדרטה צנועה לזכרה, ובה חקוקות האותיות המרכיבות את שמה כשהן משוכות כביכול מן המים. לוקסמבורג שחתה תמיד נגד הזרם: היא נולדה ב-5 במארס 1871 בעיר הפולנית זמושץ' (שהיתה אז בשליטה רוסית), התחנכה בוורשה וכבר בנעוריה היתה פעילה בתנועות מהפכניות בפולין. בשל חששה מהשלטונות עברה לשווייץ, שם למדה מדע המדינה ומשפטים באוניברסיטת ציריך (שהיתה האוניברסיטה הראשונה באירופה שקיבלה נשים ללימודים) והוסמכה כדוקטור.

במשך כשני עשורים, מאז 1897 ועד הירצחה, פעלה לוקסמבורג בגרמניה ובאינטרנציונל הסוציאליסטי השני והיתה מנהיגה ותיאורטיקאית מרקסיסטית בולטת ושנויה במחלוקת. היא חתרה לא רק נגד הגלים הלאומניים, הזרמים הבורגניים והבועות הקפיטליסטיות, אלא גם נגד עמיתיה לשמאל: היא ביקרה בחריפות את הסוציאל-דמוקרטים, במיוחד בזמן שהם נכבשו בידי רוחות של פטריוטיות ותמכו במלחמה, ויצאה נגד חבריה לדרך המרקסיסטית. בניגוד לרבים מהם היא שללה פעולות אלימות, דגלה בשביתות כלליות ככלי הנשק העיקרי של המאבק המעמדי והאמינה ש"מהפכה יכולה להתחולל גם בצורה תרבותית", ללא שפיכות דמים.

לאחר המהפכה הבולשוויקית ברוסיה, בעת שעדיין היתה כלואה, כתבה את החיבור "המהפכה הרוסית" ובו תקפה את הדיקטטורה המתגבשת על ידי לנין. "הארגון של הפעולה המהפכנית אינו יכול להקדים את המהפכה אלא הוא נוצר מתוכה ובמהלכה", הטעימה, "כפי שאדם אינו יכול ללמוד לשחות אלא במים".

חבר הכנסת ד"ר דב חנין (חד"ש) סבור כי לביקורתה של לוקסמבורג על הבולשוויקים יש חשיבות עצומה: "היא היתה הראשונה במחנה השמאל המהפכני ששמה את האצבע על מה שהוביל לבסוף לסטליניזם ויצאה נגד המחשבה המוטעית שאפשרי סוציאליזם בלי דמוקרטיה, שאפשר להפריד בין סוציאליזם לדמוקרטיה פוליטית. בביקורתה על צעדיו הראשונים של לנין בשלטון היא הקדימה לזהות את מה שנהפך לסיבה העיקרית לכישלונו של הסוציאליזם במאה ה-20. בניגוד לבולשוויקים, היא ביקשה להרחיב את הדמוקרטיזציה מעבר לפוליטיקה וליישם אותה גם בתחומי הכלכלה והחברה, מתוך אמונה - שרלוונטית גם לזמננו - כי בקרב ההמונים קיים פוטנציאל מהפכני גדול הרבה יותר ממה שנראה במבט שטחי".

לדעתו של חנין, אחד הלקחים המרכזיים ממורשתה של לוקסמבורג, שיש לו משמעות גם בהקשר הישראלי העכשווי, הוא "היכולת שלה לקום מול ההיסחפות הלאומנית, לעמוד מול דעת הרוב ולהתנגד באומץ למלחמה. לוקסמבורג הבינה שמלחמה אינה ‘תאונת עבודה' בתוך המערכת של הקפיטליזם האימפריאליסטי, אלא היא אחת מדרכי הביטוי שלו; מלחמה היא עוד דרך של הקפיטליזם להתמודד עם הסתירות המאפיינות אותו, דרך לספק את הצורך שלו במציאת שווקים חיצוניים".

מ"מכתבים מבית הסוהר" עולה רושם ש"רוזה האדומה" היא גם "ירוקה" מאוד. היא מטפחת גינה בכלא, כואבת את ההתעללות בבעלי החיים, מתגעגעת לחתולתה האהובה מימי, מצילה פרפר פצוע שנחת על חלונה ואף כותבת כי בחיק הטבע "חשה אני את עצמי כבתוך מולדתי הרבה יותר מאשר בכינוס המפלגה".

חנין: "אצל לוקסמבורג נעשה חיבור בין ‘אדום' ל'ירוק' בשני ממדים: ראשית, ברמה החווייתית, היא חשה קרבה לציפורים, לפרחים ולחיות והרגישה שבלי כל הטבע הזה, חיי האדם הם חלקיים מאוד; ושנית, ברמת התיאורטית, היא ניתחה את מנגנוני ההתרחבות של הקפיטליזם גם מתוך ראייה אקולוגית. כמו מרקס לפניה, היא הבינה שמנגנוני הגידול הקפיטליסטיים אינם מתחשבים ביכולת ההכלה של הסביבה ועלולים להמיט עליה חורבן".

השמאל החדש מתיישן

לוקסמבורג לא היתה יחידה במאבקה החברתי וכמוה פעלו בזמנה יהודים רבים אחרים שנמשכו - וגם משכו אחרים בעקבותיהם - למחשבות ולתנועות חובקות עולם והופכות עולם.

ובכל זאת, כפי שציינה הפילוסופית חנה ארנדט בספרה "אנשים בעתות אפילה", בהתייחסה לפועלה של לוקסמבורג במפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית, "היא היתה זרה לא רק מאחר שהיתה ונשארה יהודייה-פולנייה במדינה שלא אהבה ובמפלגה שתיעבה, אלא גם מפני שהיתה אשה".

לוקסמבורג, שראתה בשחרור האשה חלק מהבעיה הכללית של שחרור הפרולטריון, נעשתה למושא הערצה גם בקרב פמיניסטיות מהזן הליברלי. הצד הפמיניסטי ניכר לא רק במשנתה, אלא גם בחייה האישיים: היא התחתנה רק מטעמי נוחות אך לא חיתה עם בעלה, לא ילדה ילדים וניהלה יחסים רומנטיים עם גברים לא מעטים. גם העובדה שזכתה להצלחה פוליטית למרות הפגם הגופני שממנו סבלה (בשל מחלה בילדותה היא צלעה באחת מרגליה) נתפשת לעתים כביטוי לתעוזה הנשית שלה. בספר המכתבים משתקף ההיבט הנשי בעיקר בעידוד הבלתי נלאה שלוקסמבורג מעניקה לסופי ליבקנכט, למרות התלאות והמהמורות.

ארנדט, באותו ספר שפירסמה ב-1968, הזהירה מפני הסכנה שבהפיכתה של לוקסמבורג למיתוס רומנטי, שאפשר להתרפק עליו בנוסטלגיה, ללא עוקץ פוליטי. לפי ארנדט, "כל תנועת שמאל חדש, כשמגיע זמנה להיהפך לשמאל ישן (בדרך כלל כשחבריה מתקרבים לגיל 40), קוברת את התלהבותה המוקדמת מלוקסמבורג לצד יתר חלומות הנעורים".

ההבחנה הגילית של ארנדט נשמעת מעט משעשעת במציאות הישראלית, ותעיד על כך העובדה שכמעט כל הדוברים בכנס על לוקסמבורג כבר התגברו מזמן על משבר גיל 40. לצדם של אלוני וחנין, יישאו דברים השר לשעבר יאיר צבן, הח"כית לשעבר תמר גוז'נסקי, מנהלת מרכז אדוה ברברה סבירסקי וההיסטוריונים גדי אלגזי, משה צימרמן ומשה צוקרמן. מהצד הגרמני ישתתפו הרלד קינדרמן, שגריר גרמניה בישראל, ופטרה פאו, סגנית נשיא הבונדסטאג מטעם מפלגת השמאל.

קרן לוקסמבורג, המארגנת את הכנס, החלה לפעול בישראל במקביל לפתיחת נציגות גם ברמאללה. ד"ר אנג'ליקה טים, מנהלת הנציגות בארץ, מסבירה כי הפעילות מבטאת את הכרתו של השמאל הגרמני בכך כי גם לו, כמו לגרמניה כולה, יש אחריות היסטורית ומחויבות כלפי ישראל. לדבריה, "הקרן תומכת בפרויקטים של החברה האזרחית כמו יוזמות של חינוך לשלום ולהומניזם, העצמת נשים וסיוע לאוכלוסיות מוחלשות, ומנסה לקדם את ההבנה ההדדית בין החברה הישראלית לחברה הגרמנית".

טים, שהיתה אזרחית מזרח גרמניה, זוכרת כי בסוף שנות ה-80 אנשים החלו להביע ביקורת מרומזת על המשטר הקומוניסטי במדינה באמצעות כרזות שבהן נכתבה אחת האמירות הידועות ביותר של לוקסמבורג: "חירות היא לעולם חירותם של החושבים אחרת". האמירה הזאת חקוקה עתה בכניסה למשרדי הקרן בלב תל אביב בשלוש שפות: עברית, ערבית וגרמנית.

מול חלונה וגם מול חלונה

לאה גולדברג מתה בירושלים ביום של זרזיף, ב-15 בינואר 1970, באותו תאריך שבו נרצחה לוקסמבורג 51 שנה קודם לכן. אבל למרות ההצטלבות המקרית של מועדי המוות, ישנם הבדלים גדולים בין אישיותן ונסיבות חייהן של השתיים, בראש וראשונה מפני שגולדברג נמנעה ממעורבות פוליטית ומיצירה בעלת מסרים פוליטיים ישירים. הבדל מרכזי אחר נוגע ליחסן של השתיים לעניינים יהודיים: בעוד שלוקסמבורג לא הרבתה לעסוק בשאלה היהודית ("אין בלבי פינה מיוחדת לגטו", כתבה, "אני מרגישה בבית בעולם כולו"), גולדברג ייעדה עצמה מבחרותה להיות יוצרת עברייה וראתה בארץ ישראל את ביתה.

"אפשר לשער כי אחת הסיבות שהביאו את גולדברג לתרגם לעברית את ‘מכתבים מבית הסוהר', שהיה אחד הספרים הראשונים שתירגמה, היתה צורכי פרנסה", אומרת נטשה גורדינסקי, חוקרת ספרות מהאוניברסיטה העברית בירושלים. לדבריה, בכתביה של גולדברג (כולל יומניה, מכתביה, מסותיה ומאמריה הפובליציסטיים) לא נמצאו התייחסויות ישירות ללוקסמבורג, אף שאין בכך כדי לשלול את האפשרות שהיא ראתה בה מקור להזדהות נשית. גורדינסקי, שתדבר בכנס על קשרים אפשריים בין שתי הנשים, סבורה כי "אחת הסיבות שמשכו את גולדברג לתרגם את מכתבי לוקסמבורג היתה הזדהותה עם התפישה ההומניסטית המקיפה שהיא מצאה בהם. ייתכן גם שהיא זיהתה אצל לוקסמבורג מופת של כתיבה מסאית - ז'אנר שהיה קרוב ללבה".

למרות הפרש השנים בין השתיים, חלקו לוקסמבורג וגולדברג רקע דומה: שתיהן נולדו למשפחות יהודיות משכילות במזרח אירופה והיגרו ממולדתן (כמו רבים מהיהודים בזמנן), ושתיהן גם היו בבגרותן לנשים עצמאיות, דעתניות ומשפיעות. לצד זאת, מול חלונותיהן של השתיים זימרו לעתים אותן ציפורי שיר. "לבד מהעובדה ששתיהן ראו עצמן בנות בית בתרבות המערב והשתייכו לאותה תבנית של נשים יהודיות משכילות", אומרת גורדינסקי, "לשתיהן היה עניין מיוחד בספרות הרוסית; הן גדלו על התרבות הרוסית, כתבו עליה וגם תירגמו מיצירותיה. לכן, לא מן הנמנע כי גולדברג התעניינה בדמותה של לוקסמבורג בגלל הקשר ההדוק בין ספרות לפוליטיקה ברוסיה ואחר כך בברית המועצות".

מעבר לכל אלה, תוך כדי הקריאה ב"מכתבים מבית הסוהר" יש רגע אחד מרהיב במיוחד, שבו נדמה כי מתמזג מבטן של שתי הנשים שהלכו לבדן בדרכים שסמרו מאימה ומדם. במכתב מ-20 ביולי 1917 מספרת לוקסמבורג על "חיזיון נפלא" שנגלה לעיניה בשעת ערב דרך חלון חדרה בכלא: "על פני אפרוריות השמים החדגונית בהחלט עלה והזדקר ענן גדול שצבעו ורוד שהוא למעלה מן המציאותי, יפה להפליא, כה יחיד ונבדל מכל הסובב!" היא צפתה מרותקת באותו ענן ו"שתיתי בצמא כל קרן ורודה הבאה ממנו".

אוהדיה של לוקסמבורג לא יוכלו שלא לשים לב כי בטקסט המקורי היא משתמשת במלה "rosa" (בגרמנית: ורוד), ולכן יבקשו אולי לפרש את דבריה לא רק כתיאור מראה השמים אלא גם כדיוקן עצמי של המתבוננת. לעומתם, אוהביה של גולדברג יחושו כי הם מכירים את החיזיון הזה - אולי מפני שהם קראו או שמעו את הדימוי של "האור בשולי הענן", המופיע בשירה "האמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד (את תלכי בשדה)", ואולי מפני שהם זוכרים מה היה הדימוי (הכתוב) הראשון בעברית שהיא טבעה: בדף הראשון של יומנה האישי, שאותו החלה כותבת באוקטובר 1921, בהיותה בת 10, סיפרה גולדברג לקוראיה העתידיים כי "שום דבר נפלא לא היה אתי היום", אך הוסיפה כי לאחר שהלכה לנגן בפסנתר, "בשובי הביתה הבטתי על השמים, וראיתי עננים קטנים כמלאכי אור ששטו על פני הרקיע".

לוקסמבורג סיפרה באותו מכתב שכתבה כשנה וחצי לפני מותה, כי החיזיון הזוהר שראתה על פני הרקיע גרם לה לנשום לרווחה, לפרוש את שתי זרועותיה מול חלונה ולהתחזק באמונתה: "אם ישנם גוונים כאלה, צורות כאלה, הרי החיים יפים, וכדאי לחיותם, האין זאת?"