מיכל טמיר: מנסה לפענח את סבתא

יום שישי 27 בפברואר 2009 05:16 מאת: מיה סלע | תצלום: תומר אפלבאום

כשמתה סבתה של מיכל טמיר, פרץ מתוכה טקסט על ניצולת השואה הבודדה והחיונית שהיתה, על אמה ועל עצמה. אחר כך היא הוסיפה ציורים, ונוצר הרומן הגראפי המשפחתי שלה, "החוף השקט". בעלה של טמיר, רוני אדרי, קינא והחליט ליצור רומן קומיקס משלו, אחר לגמרי, ובצרפתית

"החוף השקט", רומן גרפי של מיכל טמיר שרואה אור בימים אלה בהוצאת מטר, נפתח במותה של סבתה ומסתיים בהלוויה בבית הקברות בחיפה. בתווך מתארת טמיר חיים של ארבעה דורות במשפחה - אילו הספר הכיל רק פרוזה, הוא היה צריך להיות עב כרס. טמיר נעה בו בין עבר להווה ומתארת ארבעה דורות של נשים במשפחה חיפאית אחת שמאבדת סבתא - את ייסורי המצפון, את האשמה וגם טראומות הנישאות מדור לדור - דור ראשון, דור שני, דור שלישי לשואה. בציור שבו נראית הגיבורה, מיכל, יושבת כפופה בתחנת הרכבת בדרך לחיפה, אחרי שהודיעו לה על מות סבתה, הטקסט הוא: "עכשיו אני יודעת שגם לו היתה בחיים, הייתי שוכחת להתקשר אליה".

ברומן הגרפי הראשון של טמיר יש כנות אכזרית, בלי שום מבט מייפה על המציאות. היחס שלה, של משפחתה ושל החברה בכלל לזקנים הוא מה שהיא מכנה בהשאלה "הבנאליות של הרשע": "ההתנהגויות היום-יומיות הנוראות לא נעשות מתוך רשע", היא אומרת, "פשוט ככה אנחנו מתנהגים". כך למשל מתארת טמיר איך יושבת המשפחה לאכול אצל הסבתא ואיש איש עסוק בצלחתו, אף אחד לא מדבר עם הזקנה, "כמו אוטיסטים גרגרניים".

טמיר, בת 32, למדה תקשורת חזותית בבצלאל, אבל היא מספרת שבספר שלה קודם כל היה הטקסט: "אחרי שסבתא שלי נפטרה, לפני כשלוש שנים, קודם כל הקאתי את הטקסט. לא ידעתי מה אעשה אתו, פשוט ישבתי כל בוקר וכתבתי, בלי שום סינון, אולי זה היה תהליך של פרידה. זה היה משהו שהשתלט עלי, שהייתי צריכה להוציא.

זיכרון בקיווקווים

הציורים הגיעו רק בשלב מאוחר יותר - בשחור לבן לתיאור העבר המתואר כפלאשבקים, ובצבעוניות של כתום וחום לתיאור ההווה. "הכרתי את הז'אנר של הרומן הגרפי מהלימודים בבצלאל וזה משהו שנורא אהבתי", אומרת טמיר, אבל ההחלטה נפלה רק כשנתקלה ב"Blankets", הרומן הגרפי הנחשב של קרייג תומפסון, שגם הוא אוטוביוגרפי, ומיד ידעה שגם היא רוצה לעשות כזה.

                                  מתוך הספר "החוף השקט" של מיכל טמיר

"נכון שהתחום הזה לא ממש קיים בארץ", אומרת טמיר, "כי אין לנו היסטוריה ותרבות של קומיקס. אבל קומיקס זה תחום מדהים, שבו אתה גם הבמאי גם הצלם, אתה מחליט על הזוויות ומחליט על השחקנים. לי היה חשוב בכל סצינה שהדמויות יעבירו את הרגש המדויק - בזה התמקדתי. זה היה תהליך ארוך, שבו גם לימדתי את עצמי לעשות קומיקס. היה לי חשוב לא לעבוד במחשב - לצייר הכל ביד ובסוף לסרוק. רציתי לפתח את הקו שלי - כשהתחלתי לעבוד על הספר לא ממש ידעתי מהו".

העבר וההווה בספר מצוירים לא רק בצבעים שונים אלא בטכניקות שונות: "העבר צויר בעט 0.4, בקיווקווים", אומרת טמיר. "יש משהו בקיווקווים שאיפשר לי לחפש את ההבעות של הדמויות, זה כמו לגרד כדי למצוא את הזיכרונות ולהחיות אותם. וההווה יותר ריאליסטי, הוא צויר בדיו, בציפורן, במכחולים ומים. מצד אחד זה יותר ריאליסטי אבל הרבה יותר חופשי. דיו זה כלי מדהים - יש טעויות שצריך לזרום אתן וזה מתאים לי, כי אני אוהבת לעבוד באימפולסיוויות. באיזשהו שלב החלטנו, עם ההוצאה, שאולי אין מספיק הבדל בין עבר להווה והחלטנו להוסיף צבע במחשב".

                                    מתוך "אצבע אלוהים" של רוני אדרי

טמיר מספרת שאת העבר למדה מתוך תצלומים ותחקיר שעשתה. "למדתי לצייר את תווי הפנים של סבתא שלי מתמונות. כשסיימתי את תהליך העבודה, שארך שלוש שנים, היו כל מיני סבתות. אז כבר הכרתי היטב את הדמויות ועשיתי האחדה של הפרצופים.

"כשעשיתי תחקיר, הלכתי לדבר עם הספרית של סבתא שלי ועם כל מיני קרובי משפחה. רציתי לדעת איזה ילדה היא היתה. אחד הדברים שהטרידו אותי זה למה הזיקנה באה כעסקת חבילה עם דיכאון, מרירות ובדידות. לדעתי, במובן הזה אנחנו שונים מכל חברה אחרת. כמעט כל הזקנים פה הם דור תלוש. העולם שהיה להם נשרף מאחוריהם. לעת זקנה אתה נח ומנסה להסתכל אחורה ולהבין מה קרה לך בחיים, ומה שקרה להם, המחיקה הזאת, זה דבר בלתי נתפש, שאי אפשר להשלים אתו".

טמיר אומרת שהיה לה צורך לחזור ולהבין מה היה שם בעולם שנשאר מאחור. "זאת היתה תקופה שבה היו משפחות עם המון ילדים, וילדים קיבלו פחות תשומת לב. סבתא שלי נולדה בעיירה ממש פרימיטיווית. הם עברו כל מיני קריעות - וזה לא היה דור שהולך לטיפול. בספר יש שרשרת של נשים, והתמודדות עם הבור הנשי הזה שעובר מדור לדור".

לתקן עוול

טמיר מספרת שכל השנים חיתה סבתא שלה אתם בבית. "אבא שלי הוא הבן הכי טוב בעולם. אני לא מכירה מערכת יחסים כזאת. לא היה דבר שסבתא שלי לא היתה שותפה בו, זה היה כמו שלושה הורים. תמיד בבתים שלנו היה חדר לסבתא".

ובכל זאת, היו לך המון רגשות אשמה כלפיה.

"אני מפרידה בין הספר למציאות. אם המציאות היתה עגומה כמו בספר, אולי לא הייתי יכולה לעשות אותו. זה הרחבה של פן שבמציאות היה צר. העובדה שעבדתי על הספר ריככה את רגשות האשמה וגם הרבה דברים אחרים. הספר הוא כמו מציאות אלטרנטיווית. כשאת בת 20 יש כל מיני מיכל פוטנציאליות. כשכתבתי את הספר מימשתי את הפוטנציאל לחיים של מישהי שהיא שברירית ודיכאונית, אבל האמת היא שאין דבר הפוך מזה למי שאני היום. באופן פרדוקסלי הבחירה שלי לעשות את הספר הרחיקה אותי מהדמות".

גם את סבתא שלך את מתארת כשברירית ודיכאונית, את אומרת עליה שהיא ויתרה.

"סבתא שלי היתה אשה מאוד חזקה ודעתנית, היא נלחמה על המקום שלה במשפחה. אני מנסה להבין איך היא נהפכה לכל כך בודדה ושברירית. זה היה הפסד במלחמה שבה לא היה לה סיכוי, וקשור למקום שהיא באה ממנו. היה לה ניצוץ ואני מרגישה שאני עושה תיקון של עוול היסטורי בכך שהפכתי אותה לגיבורה בספר. הרגשתי שבפנים היא היתה רוצה להיות שחקנית בקברט. היא היתה מאוד מינית וחיה - אבא שלי יהרוג אותי על זה שאני אומרת את זה. הרבה נשים בדור הזה לא יכלו להגשים את התשוקה שלהן, לבטא את עצמן, לא במישור המיני ולא אחר. היא רצתה להיות יותר. היה שם תמיד איזה שבר".

טמיר חושבת שסבתה, אולי בניגוד לאביה, דווקא היתה מעריכה את הדרך שבה היא מתייחסת אליה בספר. "כל ההתעסקות שלי בזה היא מתוך אהבה וגעגוע וניסיון לפענח אותה, למרות שהיא לא היתה אישיות מאתגרת ברמה האינטלקטואלית, אלא דווקא מתוך האנושיות הזאת ומה שהיא היתה בשבילי בילדות שלי".

בספר מצוירת אמה של טמיר, בת לניצולי שואה, עם חור בבטן: "לפעמים גם אמא הופכת לרוח רפאים", היא כותבת, "ונעלמת בעולם השחור שלה ושל משפחתה השקופה. אז מבטה היה קופא, אנחנו כבר לא היינו קיימות. לרגע מבקרת בעולם האחר ואחר כך חוזרת, חמה ואוהבת".

בציור הבא יושבות אמא ובת על יד שולחן והטקסט מספר שיום אחד אחד קרה שמבטה של אמא נעשה מזוגג אבל לא חזר והצטלל - אלא כשהיא התחילה טיפול פסיכולוגי. טמיר שוב מפרידה בין הסיפור, אוטוביוגרפי ככל שיהיה, לבין מציאות חייה. "לגדול בבית של ההורים שלי היה דבר מדהים. היה לנו חופש מוחלט להיות מה שאנחנו. לא ביקרו אותי ולא שפטו אותי, ברור שהצד המתואר בספר הוא הצד הקשה שמשם יצרתי".

חתך באצבע ומחבל מתאבד

טמיר ובעלה רוני אדרי, גם הוא צייר קומיקס, מנהלים מכינה קטנה לאמנות ועיצוב בתל אביב, "פושפין" שמה. לפני תשעה חודשים נולדה להם תינוקת. אדרי מספר שכאשר אשתו התחילה לעבוד על "החוף השקט", הוא קינא בה והתחיל לעבוד על רומן גרפי משלו, בצרפתית. בימים אלה התפרסם הספר, "אצבע אלוהים", רומן סאטירי מצויר, בהוצאת לה קפטייר בצרפת.

"עבדנו יחד בבית. היה לנו מזל ששנינו קיבלנו תשובות חיוביות מהוצאות הספרים באותו זמן", אומרת טמיר. על תהליכי העבודה המקבילים אומרת טמיר שזה היה מפרה מאוד: "הוא הראשון שאני שואלת את דעתו, והיא הדעה שהכי חשובה לי. זה היה מדרבן, גם כשהיתה ביקורת כסחנית משני הצדדים".

אדרי, בן 38, נולד בקיבוץ מלכיה, כשהיה בן שנה הוריו עזבו את הארץ לצרפת. הוא גדל בפרוורים של פאריס, "רצף של בלוקים מבטון שלא קורה בהם כלום. שממה כזאת, לגדול שם זאת הרגשה שאין שום דבר חוץ מזה, אין גם עתיד. זה המטריקס ואתה בפנים. המקסימום שתוכל להיות זה בעל מכולת או נהג אוטובוס".

בגיל 18 עלה לישראל והתגייס לצבא, לחיל קרבי, בגלל מה שהוא מכנה מרד נעורים: "החלטתי לנסות את המקום הזה, את אמריקה הקטנה, השטן הקטן", הוא צוחק. "הלכתי עם החלום הציוני עד הסוף. מאוד קסם לי העניין הזה של מדינת היהודים. המון זמן לקח לי להתפכח, שנים. זה כמו לגלות שאין סנטה קלאוס".

אדרי מספר שהוא יותר אוהב לכתוב מאשר לצייר - "הציור הוא ערך מוסף לכתיבה ולא להיפך". ובכל זאת הלך ללמוד בבצלאל (בין השאר כי "היו מלא בנות בקפטריה") ושם פגש את מיכל טמיר, אשתו כיום.

הקומיקס שהוציא אצל מו"ל צרפתי קטן מורכב משני סיפורים מקבילים, ש"כל אחד מהם הוא תירוץ להוציא את כל הטענות שלי על החברה שלנו", כדבריו. "בסיפור אחד, שקרה באמת, מיכל חותכת את האצבע שלה ונתקלת בביורוקרטיה של בית החולים. במקביל יש סיפור על מחבל מתאבד שבא להתפוצץ בתל אביב", שבה הוא נתקל בפיתויים כמו נשים סקסיות.

לאדרי היה חשוב לעשות דה-גלוריפיקציה של הטרור: "רציתי להאיר את הדבר הזה באור יותר אנושי - לכתוב על המכניזם של הטרור, על זה שיש אנשים ששולחים אותו ושזה משחק ציני. לא במקרה כתבתי את זה לקהל הצרפתי. אצלם כשמישהו לוקח פצצה ומקריב את עצמו, זה נחשב משהו הירואי. אבל זה ביזנס, זה נשק אסטרטגי, זה מלוכלך, ורציתי לכתוב על זה".