פנחס שדה: שירת הנפש הכמהה

יום רביעי 11 בפברואר 2009 05:13 מאת: אלי אליהו

פנחס שדה פירסם לא מעט ספרי שירה ופרוזה, וגם את הספר האוטוביוגרפי רב ההשפעה "החיים כמשל". כל אלה כבודם במקומו מונח, אבל עלי הותיר את הרושם הגדול ביותר דווקא ספר צנוע מהם, ששמו המשונה הוא "איך זינג ווי א פייגאלע" (אני שרה כמו ציפור). יותר משהותיר רושם הוא נגע אל הלב. הספר הזה, דק מן הדק וכמעט נבלע ונעלם בין הספרים האחרים על המדף, מכנס בתוכו שירים שכתב שדה בערוב ימיו, בין השנים 1989 ל-1992.

כבר מראשית יצירתו כרך שדה את החיים והספרות בכריכה אחת. כפי שאמר באחד הראיונות עמו, הוא לא מצא עניין רב בספרים כמו אלה של פרנץ קפקא, משום שהמשילו משל על החיים, ובשביל שדה, ממש כשם ספרו, החיים עצמם הם משל, ועלינו לתור כל העת אחר הנמשל.

שדה גם שר בכל ספרי השירה שלו את שירת היחיד. אבל הוא לא דמה לבני דורו, שאף הם מרדו בשירת הקולקטיב. הוא מעולם לא נהפך למשורר החולין והיום-יום כמו יהודה עמיחי, ולא התייצב בעמדה המרירה והאירונית של נתן זך. הוא כתב שירה אישית אבל דתית. לא הדת הממסדית או זו של חוקי עשה ואל תעשה, אלא דת במובנה הרוחני. שירת הנפש הכמהה אל הגדול ממנה.

ואולם לצד כל זה, היה בספריו של שדה איזה טון של פאתוס, איזו תחושה של חשיבות עצמית, איזו עמדה מורמת מעם. והנה בספר המאוחר הזה נותרו רק הפשטות, הכנות והכמיהה הדתית. כמה פשוטות ומכמירות לב שתי השורות המרכיבות את השיר "עם קבלת תוצאות בדיקת הראה ב-C.T": "אני שוכב מכווץ בקצה המטה כמו חיה קטנה./ אינני יכול יותר לכתב שירים".

שדה, שאכן מת שנתיים אחר כך מסרטן הריאות, כותב בשיר ששמו "על משורר יוני מאלכסנדריה, כשישים שנה לאחר מותו": "אני אוהב את שירי קואפיס. את פשטותם, את השתדלותם/ לבטא את החיים כשלעצמם./ הם דולקים באור שקט, כמו נרות לבנים". וכך, ממש במלים אלה, אפשר גם להסביר את קסמם של השירים האחרונים שכתב הוא עצמו.