תולעת ספרים: תופעה נדירה
יום רביעי 14 בינואר 2009 05:15 מאת: מיה סלע | תצלום: דניאל צ'צ'יק
אחרי 25 שנה בשלושה מיקומים בתל אביב, בעלות הבית של חנות הספרים ובית הקפה "תולעת ספרים" מנסות להסביר את סודן. אלא שטעם טוב קשה להסביר
פאני הרשנזון (מימין) ואליענה יידוב
בית קפה שקיים עשרות שנים הוא בלי ספק תופעה נדירה וגם חנות ספרים ותיקה כבר אינה דבר שכיח. לכן לחנות הספרים התל-אביבית "תולעת ספרים", שהיא גם בית קפה, ופועלת בעיר מאז 1984, כבר מתבקש לייחס את התואר "מיתולוגית". יש רק בעיה אחת: שימוש במלה הזאת מנוגד לטעם הטוב, לאיפוק ולהימנעות מהגזמה המאפיינים את המקום.
"תולעת ספרים" היא בלי ספק תופעה תרבותית יוצאת דופן בישראל ובפרט בתל אביב, עיר של עסקים עם תאריך תפוגה קצר. גם אם אנשים מדברים בערגה על "כסית", על "קליפורניה", או על "הגלולה" שהיו למיתוסים מקומיים, המקומות עצמם אינם עוד. ובכל מקרה, מדובר בדרך כלל במקומות בילוי, לא בחנויות ספרים.
"תולעת ספרים" חוגגת בימים אלה 25 שנים להיווסדה ונדמה שהיא מוסד ייחודי שאינו תלוי זמן, מקום ומצב כלכלי. מה הסוד? אולי השידוך המוצלח בין שתי המייסדות, אליענה יידוב ופאני הרשנזון, שאת ההיכרות ביניהן יזמו הלית ישורון ועדנה מזי"א אי שם בתחילת שנות ה-80. הן פתחו את החנות תחילה בדיזנגוף סנטר - "באזור הפחות טוב שלו", מעידה יידוב. ערב הפתיחה היה אולי אות לבאות וגם סימן לכך שלשתיים, החוזרות ואומרות שהן עובדות לפי אינטואיציה, יש אינטואיציה מוצלחת. "התחלנו בינואר 1984", מספרת יידוב, "היו אז רק ספרים. חנות פיצקל'ה של 12 מ"ר. עשינו פתיחה גדולה וגם השקה של יהודית הנדל לספר ‘הכוח האחר'. זאת היתה אטקרציה תל-אביבית. אלכס אנסקי דיווח עליה בתוכנית הבוקר שלו. היו 400 איש בפתיחה. אחר כך המשכנו במסורת של השקות ספרים. עבדנו מאוד קשה, עם המון התלהבות. שנתיים לא הוצאנו משכורת, הקדשנו את עצמנו למקום".
כבר במיקום הראשון של החנות החליטו יידוב והרשנזון החליטו להתמחות באדריכלות ועיצוב. "הבאנו כמה איזה ארבע חוברות יפאניות של אדריכלות", צוחקת יידוב, "והיתה לנו החוצפה להודיע לכולם שהחנות מתמחה באדריכלות". היום הן כבר נוסעות פעמיים בשנה לירידי ספרים בעולם ובוחרות בקפידה את ספרי האדריכלות והעיצוב שהן מחזיקות בחנות.
העובדה ששרדו מעבר מדיזנגוף סנטר לרחוב בזל ומשם לכיכר רבין מוכיחה כאמור שסוד ההצלחה של החנות אינו במיקום מוצלח ואולי להיפך: כשהן עוברות למקום, הסביבה נהפכת למצליחה בעקבותיהן. כך קרה כשאחרי חמש שנים נאלצו לעזוב את החנות בדיזנגוף סנטר בגלל העלאת שכר הדירה, והתמקמו ברחוב בזל לפני שקראו לו "מתחם". ברחוב בזל נהפכה החנות גם לבית קפה. "זה היה החלום שלנו", אומרת יידוב (הנשואה לזמר שלמה יידוב). "חילקנו את החנות, שליש היה בית קפה ושני שליש היו הספרים".
האם עבדו לפי דגם קיים או רק לפי החלומות שלהן? "זה היה החלום שלנו", אומרת יידוב. "זאת היתה חנות קונצפט ראשונה, אפילו בעולם לא היו הרבה כאלה. היתה חנות כזאת בפאריס. והיתה בפרנקפורט. אפילו בארנס אנד נובלס לא היו אז. זה היה מאוד ראשוני.
"זו חנות עבודת יד", היא מוסיפה. "משהו באנשים באווירה, בתן וקח הזה שבין האנשים, עבד מאוד נכון. גם אני מנסה לפענח מה סוד הקסם כל הזמן, זה מעניין. סוציולוגית זה מעניין".
לאחר 15 שנה ברחוב בזל בצפון תל אביב, כשהחנות כבר היתה מוסד מבוסס, רחוב בזל הפך למתחם אופנתי ושוב העלו להן את שכר הדירה. גם הפעם הוכיחו השתיים שהמיקום הוא לא העניין. הן ארזו את מיטלטליהן ומצאו מקום חדש בצד המערבי, הפחות מוצלח של כיכר רבין, באזור שקודם לא היה בו כלום פרט לקיוסק. קהל הלקוחות, שמורכב מאנשי ספרות ואוהבי ספר, אנשי אקדמיה ותקשורת, הגיע גם לשם.
הסופר שמעון צימר, מחבר "רע לתפארת", הוא מהלקוחות הקבועים הרבים של "תולעת ספרים" - כבר שנים, כל בוקר, במקום קבוע על יד החלון. "זה כמו דבר כזה שמלווה את החיים, שכאילו נותן שירות ותו לא, אבל בתוך זה יש בעצם קצת מעולם ומלואו", אומר צימר. "אני ישבתי שם עוד בבזל, ולמרות שזה קצת יותר רחוק לי עכשיו, עדיין אני בא. לא עלה בדעתי להפסיק. מבחינתי, הסיבה שאני בא היא משהו שמגולם במוסיקה, מוסיקה שנוסכת רגש או שמבודדת אותי ועוזרת לי לכתוב. אני חושב שהרבה דיסקים קניתי אחרי שהקשבתי להם ב'תולעת'. זה גם דבר בפועל וגם מטאפורה. הנאמנות עצמה למקום היא כנראה נחוצה, הרצף, ההמשך. בלצון-מה הייתי אומר שמאבקי על המקום הקבוע שלי בקפה לא פשוט לפעמים, כי מדי פעם צצים טיפוסים שמאיימים עליו".
לא פוחדות
האינטואיציה והזיווג המוצלח בין יידוב והרשנזון לא מספיקים כדי להסביר את סוד הקסם של החנות. תרומה נכבדה לכך יש לטעם הקפדני של השתיים, שהן מיישמות בהצלחה לא רק בספרים אלא גם בבחירת צוות העובדים, שרבים מהם הפכו לחלק בלתי נפרד מהמקום.
פאני הרשנזון (מימין) ואליענה יידוב ב"תולעת ספרים" בתל אביב (תצלום: דניאל צ'צ'יק)
מכיוון שבקרב ההנחות של רשתות הספרים אין להן אפשרות ורצון להשתתף, הן תלויות בנכונות המפתיעה של הלקוחות לשלם קצת יותר כדי לקנות דווקא ב"תולעת". מצד שני, גם אלה שמסתפקים בשתיית קפה תורמים לאפשרות של המקום להתקיים. יידוב והרשנזון ממשיכות לערוך בחנות השקות לספרים ואירועים ספרותיים, אף על פי שגם רשתות הספרים ומוסדות תרבות אחרים החלו לעשות זאת. מלבד כל אלה, פתחו השתיים לפני עשר שנים הוצאת ספרים קטנה ומובחרת שמתמחה בפסיכואנליזה.
אולי השילוב בין הרשנזון הדרום אמריקאית ויידוב "הג'ינג'ית והיקית", כדבריה, גורם לכך שהן לא מפחדות, מעיזות להתוות טעם ולא מנסות למצוא חן - אם כי נדמה שהן מוצאות חן בעיני רבים. האם המיתון ומבצעי ההנחות ברשתות לא מפחידים אותן? הרשנזון מתעקשת: "אני לא פוחדת כי יש לנו קהל מאוד נאמן. חוץ מזה, הרי מלכתחילה לא היתה כוונה להתעשר. אנחנו עובדות קשה, מאוד משקיעות, ויש גם הרבה יושר - לא אתבייש להגיד את המלה הזאת - בעבודה שאנחנו עושות, והדבר הזה מוערך. יש לזה ערך אחר".
ל"תולעת ספרים" אכן יש ערך אחר וגם ווליום אחר. השיחות בין הלקוחות שקטות יותר, בהתאם למוסיקה, בהתאם לספרים. הכל מעודן יותר, כמעט לא ישראלי. וישנו השלט הנצחי שבו מתבקשים הלקוחות לכבות את הטלפונים הניידים שלהם, כאילו היה זה תיאטרון. יידוב מודה שהם לא ממש אוכפים את הבקשה לכיבוי הטלפונים הניידים, אבל השאיפה האסתטית קיימת. ואיך הן מתמודדות עם העובדה שמדובר במקום אליטיסטי בזמנים שבהם אליטיזם נהפך למלת גנאי של פוליטיקאים, הששים לגנות את התל-אביבים שממשיכים לשתות את האספרסו שלהם כשהתותחים רועמים? "ב'תולעת' עברנו את מלחמת לבנון הראשונה והשנייה, את האינתיפאדות, הפיגועים, את מלחמת המפרץ", אומרת יידוב. "אנשים תמיד בורחים לקפה. זה גם לא השקעה גדולה, כוס קפה. כן, החיים שלנו ממשיכים ומזל שהם ממשיכים. מה רוצים, שהם לא ימשיכו?"
בתמהיל של הספרים, הקפה והוצאת הספרים, מה החלק הגדול בעוגה?
"הספרים הם עדיין החלק העיקרי", הן אומרות, לאחר שהן מביטות זו בזו ונדמה שהמלה "תמהיל" לא מוצאת חן בעיניהן. סביר להניח שהן לא היו בוחרות להשתמש בה, כפי שלא היו משתמשות במלים כמו "מודל עסקי", "מיתוג" ו"יחסי ציבור". את מה שהצליחו ליצור הן הרי יצרו בלעדיהן.
רוצים לקבל את כתבות "גלריה" ישר אל תיבת המייל שלכם? הירשמו לניוזלטר של עכבר העיר.