לוחמי הקומנדו של הספרות

יום שישי 05 בספטמבר 2008 05:08 מאת: תהל פרוש

יצירות ספרות יכולות להיות חומר נפץ, וזה אולי מסביר מדוע המפקח על לימודי הספרות במשרד החינוך אומר ש"הספרות יקרה לי יותר מהשאלות החברתיות". נעמי דה-מלאך, מורה ומחברת הספר "לא על היופי לבדו", מנסה להתנגד

יש משהו מפתיע במפקח על מקצוע הספרות במשרד החינוך שמתחיל לדבר גסויות. "אי אפשר לפשק את הרגליים לכל רוח נושבת", אומר המפקח שלמה הרציג, ומתכוון "לזרמים אקדמיים הסופרים כמה נשים וכמה מזרחים" יש ברשימת היוצרים שחובה ללמדם בבתי הספר (18% ו-15% בהתאמה).

דקות אחדות קודם לכן הרציג דווקא היה בעד אנינות בבחירת המלים. "ככה צריך, לכתוב בשפה נקייה ונייטרלית, לא צריך להיות וולגריים ובוטים", הוא אמר בתשובה לשאלה מדוע בתוכנית הלימודים לספרות אי אפשר למצוא מלים כמו חילונים, דתיים, מזרחים, אשכנזים, רוסים, אתיופים, עושר, עוני, דיכוי, קיפוח והגמוניה. במקומן יש צירופי מלים לא וולגריים כמו "מציאות רב-תרבותית", "מתחים בין-עדתיים", "נקודות תצפית", "צברים ועולים", "נופי הארץ" ו"כאב שתי המולדות".

אבל אולי לא מדובר רק בהעדפת הנייטרליות, כפי שטוען הרציג. הספרות יכולה להיות הרי חומר נפץ הסודק את אמיתות היום-ים. המשורר והמורה לספרות רוני סומק מסכים עם האמירה הזאת. "השיעור הכי חתרני שיש הוא שיעור ספרות. בשם האמנות אתה מביא לאנשים דברים שבסיטואציה כזאת או אחרת יכולים לחלחל לטריטוריה שנקראת שינוי".

סומק, המלמד בעירוני י"א בתל אביב ומכשיר מורים לספרות בסמינר הקיבוצים, מוסיף: "המורה לספרות הוא סוג של לוחם קומנדו. מכיוון שאין הרבה ציפיות ממקצוע הספרות אתה יכול לעשות כראות עיניך".

ספר חדש שיצא באחרונה בסדרת "מגדרים" של הוצאת הקיבוץ המאוחד מיועד בדיוק ללוחמות ולוחמי הספרות האלה. את הספר, "לא על היופי לבדו", כתבה נעמי דה-מלאך על פי עבודת הדוקטורט שלה. בספר היא מבקשת להראות איך הוראת הספרות שמדחיקה עיסוק בפוליטי ובחברתי, ומתמקדת באסתטיקה האמנותית, מרחיקה תלמידים רבים מהמקצוע, וכיצד לימודי ספרות יכולים להיות כלי לשינוי חברתי.

"אני לא רוצה להציב את הספרות במעמד של פרינצסה שפוחדים לגעת בה ומשאירים אותה במקום מוגבל", מודיעה דה-מלאך, המלמדת ספרות זה 20 שנה ומכשירה מורות במכללת אורנים. "יש אנשים שגדלו על ספרות והתשובה לשאלה מדוע צריך ללמד את המקצוע הזה מובנת להם מאליה. אבל יש אנשים שהתשובה הזאת חסומה להם בגללנו".

מקלקלת את השיר

לדה-מלאך, בת 50, צמה ארוכה המשתלשלת על גבה ומרמזת על הנערה הקיבוצניקית שהיתה. בעבר לימדה בקיבוץ רביבים שבו גדלה, בהמשך בירושלים וכעת בחיפה. המשבר בינה לבין הוראת הספרות התרחש, היא אומרת, כשלימדה בשנות ה-90 בבית הספר שדגל בערכי תנועת העבודה בירושלים.

במוסד הזה למדו ילדי שכונות מצוקה, מזרחים ברובם, וילדי האליטה האינטלקטואלית הירושלמית, ובהם ילדיהם של מאיר שלו, זלי גורביץ' ואלי עמיר. דה-מלאך מתארת כיצד היא וחבריה המורים, חדורי תחושה של שליחות חינוכית ואהבת הספרות, לימדו באופן אחיד יצירות הכלולות בקאנון. "לא עלה על דעתי שאני מלמדת מגוון של בני אדם", היא אומרת, "שאם יושבים מזרחים בכיתה אני לא יכולה ללמד רק ספרות מערבית, 'התפסן בשדה השיפון' ויהודה עמיחי. אז לא ידעתי לומר את כל זה אבל היה לי ברור שאני לא מגיעה לילדי השכונה".

את ההוכחה לכך קיבלה בשיעור תגבור נפרד לילדי השכונה, שבו חזרו אל שירו של יהודה עמיחי, "גשם בשדה קרב". "אחת התלמידות שאלה אותי מה זה המלה 'רעי', ואני נדהמתי מהמעט שהצלחתי ללמד עד אז ומהדיכוי שהפעלתי בכיתה בלי לשים לב, דיכוי שמחק את הביטחון העצמי של התלמידים ולא איפשר להם לשאול דבר. לא היה חסר לה רקע השכלתי, הרקע שלה היה אחר".

דה-מלאך מוסיפה כי "לא נתנו לידע שלהם מקום. איך זה שלא הבאנו את השירים שלהם ואת הספרות העממית ואת הדת והמסורת? היה מובן מאליו שאנחנו אלה שיודעים מה צריך לדעת ואם הם לא יודעים אז הם בורים".

ההתפכחות הזאת לוותה אצל דה-מלאך בחיפוש אקטיווי אחר חלופה ובערעור הגבולות המקובלים של הוראת הספרות, ברוח הפדגוגיה הביקורתית. "אני מזמינה את הספרות והופכת אותה לכלי פוליטי ודידקטי; אני אחפש ואקריא שיר של משורר מזרחי, ואני אנצל את ההזדמנות לשוחח על היחסים בין אשכנזים למזרחים, אף שעלולה להישמע הטענה שאני מקלקלת ככה את השיר", היא אומרת.

גם לדברי סומק, "ברגע שאתה מדבר על טקסט ספרותי זה לא יכול להיות דיבור אסתטי אלא חייבת להיות נימה חברתית-פוליטית. לא אכפת לי לקחת יצירות ספרותיות ולגייס אותן למחשבות שלי. הטקסט הספרותי אינו קדוש. הבעיה היא שאנחנו מייחסים לו מידה של רצינות שהטקסט עצמו לא היה רוצה שיהיה בה. הטקסטים הם קטר והקורא מחבר אליו את קרון האסוציאציות שלו, ואני מאמין באסוציאציות חברתיות".

כדי להמחיש עד כמה הפוליטיקה מחלחלת גם לתוך התיאור הספרותי הבנאלי ביותר סומק מספר: "לפני 15 שנה הייתי באמריקה והיה לי ערב קריאה באוניברסיטת אוסטין בטקסס. ניגש אלי סטודנט והראה לי רשימה של משוררים עבריים ושאל אם זו רשימה מייצגת. אמרתי לו שזו רשימה פנטסטית. אז הוא סיפר לי שהוא כותב דוקטורט על השאלה כיצד משוררים בכל העולם מתארים שקיעת שמש.

"הוא אמר שמצא שהצרפתים אומרים אדומה כמו יין, האנגלים אומרים אדומה כמו שושן, והמשוררים העבריים אדומה כמו דם. הוא שאל, 'אתם מדינה פסיכית? מכל הדימויים אתם רואים דם?' פתאום לא ידעתי מה לומר לו. אמרתי לעצמי שאם בנושא כל כך נאיווי כמו שקיעה אנחנו מסוגלים להכניס את הדם, אז העניין הפוליטי-החברתי לא נתון לשליטתך".

"מלכת האמבטיה" לא בבית הספר

במשרד החינוך חושבים דווקא שהנושא הפוליטי יכול להיות תחת שליטה. למעשה, הרציג רואה עצמו כשומר הסף של "יצירות הספרות היפות". לדבריו, "אני לא מעודד את הכיוון הפוליטי. אני מוביל את תורת הספרות ומודה באשמה שהספרות יקרה לי אפילו יותר מהשאלות החברתיות. לקחת יצירת ספרות ולרדד אותה לצרכים פוליטיים זה חילול הקודש.

"יכול להיות מצב שבו יצירה מזמנת שאלות חברתיות - זה לא שיש הכתבה להישאר עם העניין האסתטי הטהור. לגיטימי שיעלו שאלות חברתיות אבל לא צריך לגלוש לעמדות פוליטיות ולא צריך להזניח את יצירת הספרות ולראות בה סוג של מקפצה לשאלות חברתיות כי בסופו של דבר אנחנו ממונים על הוראת הספרות".

לעומתו, דה-מלאך גורסת כי "פואטיקה עושה לי את זה אבל יותר חשוב לי או מטריד אותי הכיבוש והגזענות של התלמידים שלי. אני חושבת שאנשים חשובים יותר ממלים, אז אם צריך להקריב שיר - לא נורא".

הרציג מתעקש שבמקום עמדות פוליטיות וחברתיות אפשר לדבר על "ספרות כמייצגת עמדות מוסריות. הטקסט הוא קודם כל יצירת אמנות, אבל יש בו גם מסרים הומניסטיים כמו היחס לאחר ולשונה". כלומר, הוא אומר, "אנחנו רואים אדם מוסרי ורגיש ברקע אבל נמנעים ממגמות שהן פוליטיות".

כדוגמה, הוא אומר, כשמלמדים את ס' יזהר, "לא צריך לתרגם את העמדות הפוליטיות הידועות שלו ולעשות וולגריזציה של היצירה. במקום זה צריך להעמיד במוקד את ערך חיי האדם". דוגמה נוספת: "התלמידים לא ילמדו בבית הספר את 'מלכת האמבטיה' של חנוך לוין כי זה מאוד פוליטי".

בתגובה אומר סומק: "מוסריות בהקשר הזה היא מלה ספורט-אלגנט. אפשר לשים אותה בקדמת חלון הראווה, אבל אי אפשר להשתמש בה כמסיכה על פני הפוליטי והחברתי. למשל, אני רוצה ששיר של אלתרמן, 'ילדי ההפקר', יישמע בגרסה הרוקנרולית של אריק איינשטיין ולא בגרסת תנועות הנוער, שלוקחת אותו למקום מוסרי-מתחסד".

על השאלה מדוע יותר מורים לספרות לא מלמדים בצורה ביקורתית עונה חגי רוקני, מורה ותיק לספרות בבית הספר ליאו בק בחיפה, המלמד גם הוראת הספרות במכללה: "המורים הם אוכלוסייה צייתנית, וזה חבל, כי הספרות מטבעה להתנגד והיא מעוררת אנשים לחשוב על המציאות. מורים רוצים לרצות את המערכת. קיימים בהם פחדים מכיוון שהם עובדים במערכת ממסדית ומסובכת ומעמדם אינו בטוח".