למטה, קרוב לאמת

יום שישי 20 ביוני 2008 05:18 מאת: שירי לב-ארי תצלום: דודו בכר

"קיום זה התנגדות", אומר מאיר ויזלטיר. "זו מהות הקיום - של אדם, של עיר, של מדינה. אבל בתרבות הישראלית אין התנגדות". הוא לא מתפלא שספרי השירה שלו נעדרים מרשתות הספרים הגדולות וממשיך לקיים יחסי אהבה-שנאה עם תל אביב - "עיר בלי אינטגריטי"

לשבת עם מאיר ויזלטיר בבית קפה תל-אביבי זו חוויה מעניינת. ויזלטיר מטבעו מושך תשומת לב. הוא גם מעורר סוג של יראת כבוד כלפי ה-משורר. קשה שלא להבחין בו מרחוק: איש גבוה בעל רעמת שיער לבנה, עם הליכות וגינונים משלו. כשהוא מתלהב, הוא מדבר בקול רם, ואז נמשכים אליו המבטים כמעט מאליהם.

ויזלטיר, בן 67, אחד המשוררים הטובים החיים ופועלים כאן היום - משורר תל-אביבי מאוד - נעלם כמעט מהזירה הספרותית בשנים האחרונות. שמונה שנים עברו מאז פירסם את קובץ שיריו האחרון, "שירים אטיים". הוא כמעט לא מופיע באירועים ספרותיים, בערבי קריאת שירה או בפסטיבלים למיניהם.

על המדפים בכמה חנויות ספרים גדולות בתל אביב - כולן חנויות רשת - לא היה אפשר למצוא השבוע שום עותק מספריו. בין וולך לזך, לפי סדר האל"ף-בי"ת, היה אמור להופיע ויזלטיר, חתן פרס ישראל לשירה - אך שירתו נעדרת. זה נראה לא תקין.

"זה דווקא נראה לי מאוד תקין, תקין זה על פי הנורמות המקובלות כאן. היה מאוד מוזר בעיני אם היית נכנסת לכל חנות של סטימצקי ורואה את הספרים שלי", הוא אומר. "הבעיה נוצרת מחוץ לתל אביב או ירושלים. נניח שמישהו בנתניה - זו עיר גדולה מאוד וזאת גם העיר שבה גדלתי - מחפש ספר שלי ולא מוצא, זו בעיה כי לא יהיה לו לאן ללכת. אבל בתל אביב מי שבאמת קורא ספרים כבר יידע לאיזו חנות ללכת".

התרחקת מהסצינה הספרותית.

"הסצינה הספרותית הישראלית אף פעם לא עוררה בי תיאבון גדול, ובעשור האחרון עוד פחות. ואם אני הולך לאיזה אירוע אני בדרך כלל סובל".

לא בוער לך לפרסם ספר חדש?

"מזמן הייתי צריך לעשות את זה, וגם הבטחתי להוצאה לפני שלוש שנים שאערוך את הספר, אבל זה לא יצא".

איך אתה מתפרנס?

"ממתי מתפרנסים מספרי שירה? אני מלמד באוניברסיטת חיפה ואני מתרגם. בשנה האחרונה אני בעיקר אוכל את החסכונות שלי".

כתבתי מספיק

אז מה שלום ויזלטיר בימים אלה? עכשיו טוב, תודה. לפני כמה חודשים היה קצת פחות טוב. באוקטובר האחרון הוא עבר אירוע מוחי. אמנם האירוע הוגדר כמינורי, אבל בכל זאת הוא הביא אתו לא מעט שיבושים. "זה קרה כנראה גם בגלל לחץ דם גבוה וגם משום שהייתי מעשן כבד. מאז אני לא מעשן", הוא אומר.

באחד משיריך כתבת: "הפסקת עישון היא שלב בשיבה אל עישון".

"גם עכשיו אני אומר שבעוד שנה וחצי אחזור לעשן. הסטטיסטיקה הרפואית קובעת שאם שנתיים אחרי האירוע אין לך אירוע נוסף - אתה חוזר להיות בעצם כמו כל אדם אחר מבחינת הסיכוי לאירוע מוחי. זו בעיה קשה בלי עישון, כי הסיגריות הפכו אצלי לחלק בלתי נפרד ממנגנון הריכוז".

זה היה אירוע מוחי "מאוד מכוון", לדבריו. "כאילו איזה שד ישב והמציא מתכון מיוחד בשבילי. היתה לי סחרחורת, היא עברה, הרגשתי לא טוב. היה ערב, הייתי לבד בבית ושכבתי לנוח. פתאום הגיעה הודעת אס-אם-אס, ולא יכולתי לקרוא אותה. ניסיתי לקרוא טקסט אחר, ראיתי אותיות אבל לא יכולתי לקרוא. עשיתי לעצמי תרגילי זיכרון ותרגילי גוף והכל היה בסדר. חשבתי שיום קודם עבדתי הרבה שעות על המחשב ואולי זה טישטש אותי והכביד על העיניים. הלכתי לישון לכמה שעות, אבל גם אחרי שקמתי לא יכולתי לקרוא. אז הלכתי לרופא.

"עשיתי בדיקת סי-טי ומצאו בצקת במוח. הטיפול היחיד שהסכמתי לקבל היה אספירין. בהדרגה חזרה אלי היכולת לקרוא. כתיבה לא היתה בעיה בכלל, אני כותב כל הזמן. כתב היד שלי אפילו לא השתנה".

תצלום: דודו בכר

בספרו "מוצא אל הים" הוא כתב: "מתוך שינה רוויה אני מתעורר עם אהבה למלים./ אהבה ישנה מתעוררת במפתיע לישר/ קמט בזיכרון.// ואני כבר אמרתי/ בחופזי: הצורה היתה לחומר, הנשמה לבשר.// והבשר במלכודת -/ ביולוגיה:/ היסטוריה:/ עלילה ומוות".

איפה אתה כותב את השירים שלך?

"אין מקומות מסוימים, שירים הם ילדי הזמן, לא המקום, הם באים מתוך צירוף בזמן. כתבתי שירים על שולחן הכתיבה שלי, כתבתי באוטובוס. כל שיר הוא סיפור אחר. אני לא מודאג כשאני לא כותב תקופה ארוכה. לא אכפת לי. פירסמתי עד היום 12 ספרים, גם אם לא אכתוב אפילו שיר אחד נוסף בחיי - כתבתי מספיק. גם את מה שכתבתי עוד לא ממש קראו. אני רואה הרבה דברים בשירים שלי שאחרים עוד לא ראו".

דור ראשון לעברית

בשיר שפתח את ספרו "קח" מ-73' כתב ויזלטיר: "קח שירים, ואל תקרא/ עשה אלימות בספר הזה:/ ירק עליו, מעך אותו/ בעט אותו, צבוט אותו.// זרוק את הספר הזה לים/ לראות אם הוא יודע לשחות./ שים אותו על אש הגז/ לראות אם הוא עמיד באש./ מסמר אותו, נסר אותו/ לראות אם יש לו התנגדות:// הספר הזה הוא סמרטוט של נייר/ ואותיות כמו זבובים, ואילו אתה/ סמרטוט בשר, אוכל עפר וזב דמים,/ בוהה עליו נים ולא נים".

במשך שנים הוא נחשב למשורר זועם, בוטה, אחד שלא חושש להשתמש בשפה בוטה וגסה - בכתיבה וגם בדיבור. כבר 20 שנה הוא מתגורר בדירתו ברחוב מזא"ה 69, חי לבדו. הוא לא נמצא עכשיו במערכת יחסים זוגית, "אני מסתפק בידידות", הוא אומר. בנותיו ונכדותיו גרות במרחק הליכה ממנו. יש לו כמה חברים - אף אחד מהם איננו משורר.

הביוגרפיה שלו ספוגה בהיסטוריה הקשה של המאה ה-20. הוא נולד במוסקווה ב-1941. חודשים ספורים אחרי לידתו נשלח אביו לחזית הרוסית במלחמת העולם השנייה ונהרג שם. ויזלטיר גדל עם סבתו, אמו ושתי אחיותיו. מאוחר יותר עברו לגור בנובוסיבירסק וב-1946 נדדו לפולין ואחר כך לגרמניה. ב-1949 בא ויזלטיר לישראל וכשהיה בן 18 עבר עם משפחתו להתגורר בשכונת מונטיפיורי בתל אביב.

ערב גיוסו פירסם שני שירים ראשונים ב"משא". את השירות הצבאי לא השלים. כשהשתחרר, על רקע נפשי, החל לפרסם שירים בקביעות. הוא היה חלק מחבורת המשוררים הצעירים של שנות ה-60, יחד עם יונה וולך ויאיר הורביץ. אלה פעלו לצד משוררים כמו נתן זך, דוד אבידן, יהודה עמיחי, דליה רביקוביץ.

הוא היה נשוי בגיל צעיר נישואים קצרים לורדה רזיאל-ז'קונט ולהם ילדה משותפת, נטליה. אחר כך היה נשוי במשך 11 שנה לאתי ויזלטיר ולהם ילדה משותפת, מרתה. היום יש לו שלוש נכדות: דנה בת 15, בתה של נטליה, וזהר בת 10 ומיה בת 6, בנותיה של מרתה. "אני אוהב אותן, ואני חושב שגם הן אוהבות אותי באיזשהו אופן, אם כי אני לא אוהב להתהדר בתור סבא", הוא אומר.

הוא פירסם כאמור 12 ספרי שירה, ובהם "פרק א' פרק ב'" (1967), "מאה שירים" (69'), "קח" (73'), "דבר אופטימי, עשיית שירים" (76'), "מוצא אל הים" (81'), "מחסן" (95') ו"שירים אטיים" (2000). ויזלטיר גם מתרגם במשך שנים את מיטב המחזות הקלאסיים, של שייקספיר, מולייר, ברכט. בשנת 2000 זכה בפרס ישראל לספרות. שיריו בועטים, מתנגדים, זועקים - על עוולות מוסריות, על איוולת פוליטית, על הקיום האנושי שמוות בלתי נמנע בסופו.

יש בך געגוע לחבורת המשוררים של שנות ה-60?

"חבורת משוררים זה טוב בגיל צעיר. אחר כך אתה יכול להישאר ידיד של אחד, אולי שניים מהם, גם זה הרבה. הייתי ידיד של הורביץ אבל הוא הלך ומת. לא ייאמן, אבל עברו 20 שנה מיום מותו. בתוך 10 שנים, בין 1954 ל-1964, צצו הרבה משוררים טובים שעשו את השירה הישראלית. זאת כנראה האנרגיה של התקומה, של הקמת המדינה והשפה העברית. זה היה הדור הראשון של משוררים שדיברו עברית אצלם בבית - לפחות אצל חלק מהם. ההורים של זך לא דיברו עברית. אני עם אחותי דיברתי עברית, אבל עם אמי דיברתי יידיש. וולך דיברה רק עברית. היא, אגב, המשוררת היחידה שלא רק שלא ידעה שפה אחרת, היא מעולם לא היתה בחוץ לארץ".

עיר מתאבדת

גם עם תל אביב יש לו יחסים מורכבים, של אהבה-שנאה. "יש לי סימפטיה לאנשים שמתעקשים בתל אביב", כתב לפני יותר מ-30 שנה.

"אני כותב בתל אביב, ואני מאוד אורבני", הוא אומר. "אני אוהב טבע - אבל לא יותר משלושה ימים. אני לא רק אוהב את תל אביב, אני גם שונא אותה. התל-אביבים הם זונות, הם מוכרים את העיר בפרוטות. עיר בלי אינטגריטי. יבוא איזה קבלן ויציע תוכנית גאונית להרוס את כל שדרות רוטשילד בהדרגה - הם יסכימו, כי זה מכניס הרבה כסף. לא העירייה אשמה, אלא התושבים. העירייה לא היתה ממשיכה בזה אפילו רגע לו היתה התנגדות עירונית חזקה. תל אביב הרי מתאבדת, אין תל אביב יותר, היא רשומה רק ברשימות המוניציפליות. יש טריטוריה שנקראת גושדן. בשכונות החדשות, מה ההבדל בין תל אביב ובין בת ים? האופי של העיר נכחד".

מלת המפתח בהסתכלות של ויזלטיר על הקיום האנושי בכלל ועל החברה הישראלית בפרט היא התנגדות. "קיום זה התנגדות", הוא אומר. "אדם מת לא מתנגד, לוקחים אותו, הופכים אותו על הגב, על הבטן, מכניסים לו צינור לתחת - הוא לא מתנגד. אדם חי מתנגד, עד כמה שהוא יכול. זו מהות הקיום - של אדם, של עיר, של מדינה. אבל בתרבות הישראלית אין התנגדות, ולכן ישראל היא פחות ופחות מדינה, כמו שתל אביב היא פחות ופחות עיר.

"התנגדות היא כמו מעיל שהצד הפנימי שלו הוא רצון. היום המדינה לא יודעת מה היא רוצה. האם היא רוצה להיות אמריקה? אין לנו משאבים להיות אמריקה. האם היא רוצה להיות מדינה שמקיימת יחסים סבירים עם השכנים שלה? אנחנו לא מתנהגים ככה. האם היא רוצה להיות אומה שהמיעוטים בה יראו עצמם חלק ממכלול? אנחנו ממש לא מתנהגים ככה. כבר 60 שנה אנחנו מתנהגים לערבים כאילו אנחנו רוצים שהם ייעלמו מתחת לאדמה. והם לא ייעלמו. אם אין רצון ברור, יצר הקיום נפגע, ואין התנגדות לכלום".

מה אתה כן אוהב בישראל?

"במובן מסוים אני אוהב את הטיפוס התל-אביבי. הישראלים יפים ויזואלית, כנראה בגלל עירוב הגנים. אנשים עם רצונות ושאיפות עוברים לחיות בתל אביב. הם אינטליגנטים במובן הפשוט של המלה. אם אתה נשאר בחיים, לא משעמם פה".

הישראלי? כואב לו

את סצינת השירה הצעירה בתל אביב הוא מכיר, אבל לא מתלהב ממנה במיוחד. "משורר צריך קודם כל לכתוב שירים, רק אחר כך לכתוב מניפסט", הוא אומר. השירה, הוא מוסיף, צריכה להיות כאסקופה נדרסת: "מעמדה צריך להיות נמוך, כך המשוררים קרובים יותר אל האמת. אם תיתני למשוררים מעמד - הם יהיו כמו כל החארות. ככה לפחות הם יכולים לכתוב מזווית יותר נכונה. אבל אל תדאגי, מעמד השירה לא ישתפר בקרוב".

הוא כועס על הפרסים הספרותיים, שסכומים זעומים בצדם. הוא שונא את פרויקט "שירה על הדרך", טוען שהאיורים לדיוקנאות המשוררים מכוערים ממש, לא דומים למקור, ושלא צריך לפרסם חלקים מתוך שירים אלא שירים במלואם.

הוא טוען שישראלים לא אוהבים להוציא כסף על תרבות. "הממשלה מרגישה שזה שהיא שמה כסף על תרבות זה רק משום שכולם מסתכלים עליה ולא נעים לה", הוא אומר. "הצרפתים למשל מרגישים טוב כשהם משקיעים בתרבות, אבל הישראלי? ממש כואב לו. הוא יכול לקבל מזה אולקוס. אני מכיר אנשים בחוגי התרבות שלשלם על כרטיס לתיאטרון עושה להם טחורים. הם רוצים הזמנה. הם מוכנים לעשות דברים מאוד משונים בשביל זה".

"לא נספיק דבר./ נשימה קצרה/ קורעת לב כל כך./ כל שנספר לבנינו כל כך פתטי./ כל כך דק החוט עליו מושחלים עבר ועתיד - - - " ("קצר מדי", מתוך "קח")