החודשים האחרונים בחייו של אלכסנדר מקווין

יום שישי 09 באפריל 2010 03:00 מאת: קתי הורין | ניו יורק טיימס

ההתנגדות לטיפול פסיכיאטרי, התאבדות החברה הקרובה, מערכות היחסים הכושלות והאבל על מות האם. הכרוניקה של החודשים האחרונים בחייו של אלכסנדר מקווין

ב-11 בפברואר, בשעה 10:20 בבוקר לערך, עצרה מונית בכניסה לרחוב גרין בלונדון, גוש בתי לבנים חדגוני ושקט בדרך כלל ברובע מייפייר היוקרתי, והנוסעים, גבר ושתי נשים, יצאו ממנה בחופזה. פחות מ-30 דקות קודם לכן צילצלה עוזרת בית היסטרית למשרדו של אלכסנדר מקווין מדירתו ברחוב גרין, ואמרה שהוא תלה את עצמו. כך גילתה אותו העוזרת - תלוי בחבל בתוך ארון בחדר השינה לאורחים.

שתי הנשים, שיצאו ממשרדו של מקווין שברחוב קלרקנוול ממזרח למייפייר, עצרו בדרך לאסוף ידיד, שון לין, מהסטודיו לתכשיטים שבבעלותו. אף שהנשים, טרינו ורקייד ושרה ברטון, עבדו אצל מקווין במשך שנים - ורקייד, ג'ינג'ית אמיתית, היתה העובדת הראשונה ששכר המעצב בסטודיו מוכה העכברים בכיכר הוקסטון שבו עבד ב-1995, וברטון, עדינה ובהירת עור, היתה אסיסטנטית העיצוב היחידה שהיתה לו אי פעם - הוא ראה בשתיהן גם חברות קרובות.

כעת, כשהמונית הסתובבה ונכנסה למייפייר, הנשים חשו במוזרותו של היום. לין לא האמין שמקווין מת בגיל 40, ועוד בדרך כזאת, אף שהוא בהחלט ראה את המכאובים מצטברים על סף דלתו של ידידו. הוא אהב את לי אלכסנדר מקווין (שמו המלא של המעצב), הכיר אותו 20 שנה, שתה אתו ובכה אתו. שבועיים קודם לכן הם בילו במקומות החביבים עליהם ברחוב אולד קומפטון שבסוהו. רעיונות רבים לדגמיו האקסטרווגנטיים של מקווין נולדו כשירבוט על מפית בירה אנגלית צנועה.

אבל כפי שידע לין, שגדל במשפחה אירית גדולה בצפון לונדון, נפשו של מקווין היתה עמוקה ורבת עוצמה כאוקיינוס, אך מאגרי האושר שלו הלכו והתייבשו. הוא אומר: "אי אפשר פשוט לעבור הלאה ולחשוב שהבעיות ייעלמו מעצמן. אני חושב שזה מה שגמר אותו". ובכל זאת, באותו מעמד, בדקות הנצחיות שחלפו לפני שהמונית הגיעה לרחוב גרין, לין האמין שמקווין הדף את השדים ושוב, כמו הודיני, הצליח להיחלץ. הוא אמר לוורקייד ולברטון שעוזרת הבית, דוברת ספרדית, מן הסתם לא דיברה ברור והובנה שלא כהלכה. "אנחנו סתם נבהלים. הוא בסדר גמור".

חמישה דגמים בן לילה

כמה ימים אחרי אותו ערב עם לין, ב-2 בפברואר, מתה אמו של מקווין, ג'ויס, לאחר מחלה ארוכה. אנשים אולי אינם יודעים, או אולי שכחו במשך השנים, שבאמצע שנות ה-90, כשמבקרי האופנה הביעו גועל מהאופנה הקיצונית שלו - מכנסי הג'ינס הנמוכים שנהפכו לאחד הבגדים המשפיעים ביותר של העשור, הדוגמניות המלוכלכות למראה והבגדים הקרועים שרימזו על אונס ועל פעולות אלימות אחרות - גברת מקווין, העוגן של המשפחה מהאיסט אנד, היתה מאחורי הקלעים והכינה כריכים ותה.

האישור שסיפקה בפשטות ובחופשיות כזאת (אביו, רונלד, היה סיפור אחר), היה חיוני למקווין, הומוסוקסואל, הצעיר משישה ילדים, אך אין בו די כדי להסביר את האמונה העצומה שלו בעצמו, את מהירות המחשבה שלו, את רעיונותיו המתפרצים, שהיו נוכחים למן ההתחלה. "איכשהו, כמעט שהתמכרת לו", אמרה ברטון אחר כך, וסיפרה על בקרים קרים בכיכר הוקסטון (היא, במעיל, יושבת על כיסא שרטוט נמוך מדי ליד שולחן גזירה מיד-שנייה, ורקייד גובה כספים בטלפון, כלב לרגליהן) ועל הגאווה כשמקווין, שאז עוד היה שמנמן, הראה להן חמישה דגמים שתיכנן בן לילה.

חוש כזה ליופי, להוד, והעובדה שמעולם לא היה מאושר ממש, נטועים ללא ספק ביחסיו עם אמו ועם אשה אחרת, איזבלה בלו, סטייליסטית-אריסטוקרסטית מפחידה למראה. בלו, בשפתיה הצבועות אדום חזק, אהבה לדבר עם מקווין בשפה מלוכלכת, והוא החזיר לה באותה מטבע. היא גם סיפקה לו ידידות, ספרים, אישור. "איזבלה היתה יכולה להפוך הכל לטוב בשנייה", אומר מעצב הכובעים פיליפ טרייסי. "היא לא היתה אומרת לאלכסנדר ‘שמלה יפה'. היא היתה אומרת, ‘אלוהים אדירים, אני משתגעת על זה'". כשהיא מתה ב-2007 בהתאבדות - הטרגדיה של בלו היתה שלמרות התקווה שנטעה באחרים, היא היתה משוכנעת שלה עצמה אין עתיד - אנשים אמרו שמקווין איכזב אותה. הוא לא טרח לתקן אותם אלא בקיץ האחרון, משום שכפי שאמר לין, "הוא חשב עליה הרבה מאוד". כעבור זמן, כשנפגש עם אדם שתיכנן לעשות סרט על חייה, הוא פרץ בבכי.

"הייתי כאילו נשואה להומו"

בשלוש השנים האחרונות, מאז התצוגה שהוא וטרייסי הקדישו לבלו, נדמה היה שמקווין הגיע לנקודת צלילות של ממש. הוא ולין נסעו להודו לטיול שהניב את קולקציית "הילדה שגרה על עץ" המופלאה. ברטון מספרת שבאמצע הלילה היתה מקבלת ממנו מסרונים ובהם תיאור הצבעים שיש לצבוע בהם בדים, "כך הוא עבד". הוא עזב את הבית הגדול שבבעלותו במזרח לונדון בתום מערכת יחסים נוספת, ועבר לגור בדירה שכורה במייפייר, שיתרונה היה בין השאר מיקומה המרכזי.

בראש השנה האזרחי שהה מקווין בחופשת סקי בוואל דאיזר שבצרפת, עם ידידתו הקרובה אנאבל נילסון ושני חברים נוספים. נילסון, פראית למראה, קטנת גוף וכהת עיניים, ומקווין התאימו היטב זה לזה, מבחינה מסוימת. הוא אהב תחושה של משפחתיות בקרב אהוביו ואף נהג לצאת לחופשות עם אחיותיו וילדיהן. נילסון הכירה בצורך הזה באינטימיות ועודדה אותו, אולי באופן מוגזם. "הייתי כאילו נשואה להומו", היא אומרת. אך מקווין - בדרך שאופיינית לו מאוד - החליט לציין את הקשר ביניהם בשני תכשיטים שהזמין, בצורת האותיות L (לי) ו-A (אנבל), מיהלומים ואבן שחורה יחידה המסמלת לב שחור. "הבועה שחיינו בה לא איפשרה לדברים רבים לקרות בתוכה", אומרת נילסון בחרטה מסוימת. "לפעמים אני חושבת שזו היתה טעות".

אלכסנדר מקווין. "אני לא חושב שפסיכותרפיסט יוכל להתמודד אתי", אמר כמה חודשים לפני מותו

בהתחשב בכל הנתונים - התמקדותו בעבודה, טיולי התענוגות שיצא אליהם בשעה שאמו היתה חולה, השפל הרגשי שנקלע אליו לא פעם והבחירה שלו לא לענות לשיחות טלפון באותן תקופות - איש לא חשד כי קרה משהו יוצא דופן כאשר נשאר בביתו בשבוע שלאחר מות אמו. מקווין התאבל קשות - הוא אמר ללין שלא יוכל לשאת את מראה אמו המורדת לקבר. לווייתה נערכה ביום שישי, 12 בפברואר, במזרח לונדון. זמן קצר קודם לכן נודע לו שאחד הכלבים שלו, המבוגר שבהם, מינטר, חולה בסרטן. ידידיו שמרו עמו על קשר יומיומי. לין אמר לו, "נתגבר על זה יחד". ונדמה היה שהוא מתגבר.

ביום שלישי, 9 בפברואר, מקווין בא לעבודה והקדיש חלק ניכר מהזמן לעבודה על הקולקציה החדשה עם ברטון. הוא הסתכל על ציורים מהמאה ה-15, מרותק לקלילות שהיתה בחשכת ימי הביניים, וכשרצה לבדוק איך ההדפסים המורכבים הדיגיטליים של קדושים ומלאכים ייראו בטרם ייארגו בתוך ז'קארד משי יקר, הוא ייצר שמלות מנייר בגודל בובה. לדברי ברטון, שליטתו בתהליך הטכני של הדפסים לא נפלה משליטתו בתפירה ובגזרות.

מקווין גם דיבר קצרות עם ורקייד על תוכניות ללוויית אמו. היא הזמינה לאותו ערב שולחן ב"ג'יי-שיקי", מסעדה בקובנט גרדן. "תזמיני לשעה מאוחרת", אמר. הם תיכננו לסעוד יחד - לין, ברטון, ורקייד ונילסון, שבילתה את הערב של 9 בפברואר עם מקווין בדירתו, ויצאה משם בשלוש לפנות בוקר. היא כנראה היתה האחרונה שראתה אותו בחיים.

ואולם עכשיו, כשהמונית ובה לין ושתי הנשים עצרה ברחוב גרין והשלושה יצאו ממנה, לין ידע בגל מחליא של פחד מה שלא היה עולה על הדעת רק שעה לפני שהגיעו. "כשהלכנו לכיוון הבית, היה חלק ממני שלא רצה להמשיך ללכת", אמר. "האמבולנס והמשטרה כבר היו שם. זה היה מזעזע בשבילנו. ואז הגיע המשפחה. זה היה אחד הימים העצובים בחיי".

כמו נסיעה ברכבת מהירה

בקיץ שעבר פגשתי את אלכסנדר מקווין בלונדון לקראת כתבת פרופיל. נפגשנו במשרדו, בדירתו, ובמסעדת דגים במייפייר. העיר הייתה מעולפת בגל חום אימתני. במשך השנים ראיתי אותו לעתים קרובות, וגם כשהיה רזה יותר, שמן יותר, מוזר יותר - הוא היה תמיד אותו דבר, תמיד מלא להט ומוכן להיות הסמן הימני של האופנה.

לימים אמרה לי סם גיינסבורי, מפיקת התצוגות של מקווין - התצוגות המפורסמות שתמיד היתה צריך לספק בהן תפאורה מלאת דמיון וכישורים של כוריאוגרף ומעצבי תאורה, שכן הוא תמיד העדיף לעבוד עם אנשים שלא מתחום האופנה - "צריך לזכור, הרבה פעמים לי היה מאושר מאוד. אני לא חושבת שאי פעם צחקתי כל כך הרבה עם מישהו".

מקווין היה אדם שעושה רק מה שהוא רוצה לעשות. ואף שאמר לי ביולי שמותה של בלו שימש לו נורת אזהרה - "לדעת באיזו מהירות אתה יכול לצאת מדעתך" - הוא מן הסתם לא היה יכול להישמע לאזהרה שלו עצמו. חברים אמרו שהוא דחה הצעות לפנות לעזרה פסיכיאטרית או ביטל אותן בזלזול. ("אלוהים, אני לא חושב שפסיכותרפיסט יוכל להתמודד אתי", אמר כשהעליתי את הנושא.)

לין אמר, "לי תמיד האמין שיוכל לעשות כל דבר בכוחות עצמו". הוא מספר שהיה נרגש כשמקווין החליט להפסיק לעשן ולפנות למרפאת גמילה. "הוא צילצל אלי מיד כשיצא ואמרתי, ‘איך היה?' והוא אמר, ‘אני מעשן סיגריה'. אמרתי, ‘לי, אבל אתה מוכרח לתת לזה הזדמנות'. והוא אמר: ‘בחייך, זה שטויות. קדימה, אנחנו יוצאים לשתות משהו'. ושוב חזרנו להתחלה".

מבחינה מסוימת התאבדותו של מקווין לא היתה מפתיעה. באופן סטטיסטי, על פי מחקרים בתחום בריאות הנפש, הוא התאים למאפיינים של חתך האנשים המועדים ביותר להתאבד - גברים פנויים בגיל העמידה הנתונים בלחץ קשה, שבהחלט עלול לנבוע מאבל. התאבדות היא גם אמצעי בריחה.

לין סבור שמקווין לא היה מסוגל להתמודד עם הכאב הכרוך באובדן אמו. "היא הבינה אותו", הוא אומר. יחסיו עם אביו לא היו פשוטים. "במשפחות מהאיסט אנד, תמיד יש עניין של מסורת", מסביר לין. "אביו של לי היה נהג מונית, האחים שלו היו פועל בניין ונהג מונית, ולי רצה לעצב שמלות. זה לא היה בלקסיקון שלהם. אני חושב שבהתחלה היו התנגשויות עם אבא שלו, כי הוא לא הבין את זה. הוא אמר, ‘אם אתה רוצה למכור בגדים, קח דוכן בשוק'. לי סיפר לי את זה. וכשלי קיבל את העבודה בז'יוונשי, הוא אמר לאביו, ‘ככה מוכרים בגדים'. לי אהב את אביו ואת האחים שלו. הם פשוט לא הבינו למה הוא נכנס".

חברים אומרים שהוא לא התייחס ברצינות לבני זוגו האחרונים (בעיקר דייטים שהשיג באינטרנט). בניגוד לבני זוגו בעבר, אומרת ורקייד, "הבחורים האלה אף פעם לא הגיעו למשרד, הוא אף פעם לא הציג אותם בפנינו". ביחס לתצוגות של שלוש השנים האחרונות, שנערכו במקביל למותה של בלו ולמעבר למייפייר, ברטון אומרת: "זו היתה תקופה שלי יצא לחופשי. מאז התצוגה של איזי הוא גזר כל גיזרה בעצמו, ואני חושבת שמבחינה מסוימת זה הפך אותו למודרני. הוא האמין באותנטיות. אני חושבת שהוא הרגיש שאם לא יגזור את הגזרות בעצמו, הוא לא יידע איך הבדים החדשים שלו ינועו ויישפכו".

נדמה שיש קשר בין ההתאבדויות של מקווין ובלו, ולו משום ששניהם תמיד הבינו יופי שאחרים לא ראו. לין, שייצר לתצוגות של מקווין מחוכי מתכת ופריטים מפוסלים, זוכר את הפעם הראשונה שמקווין ביקש ממנו לייצר פריט גדול. זה היה מחוך בצורת שלד. אף שהוא תכשיטן מעולה, לין אמר לו שאינו יודע לייצר בגודל הזה. "והוא אמר: ‘שון, אם אתה יכול לייצר אותו בקטן, אתה יכול לייצר אותו בגדול. זה פשוט כך'". "הוא הציב לי אתגר", אומר לין. "העבודה עם לי היתה כמו נסיעה ברכבת מהירה. פשוט נהניתי מההמולה וההתרגשות. ותמיד ידעתי שאנחנו עושים משהו יוצא דופן". כיום פחת הביקוש לדברים יוצאי דופן.

רבים הסיקו משתיקתו של מקווין לאחר מותה של בלו שנוצר ביניהם קרע, ולמשך זמן מה האשימו אותו בבגידה. אך אולי פשוט חסר להם מידע. ביום שלפני לווייתה של בלו בגלוסטר, במאי 2007, מקווין צילצל לטרייסי, ששהה לצד אחיותיה, וביקש ממנו לגזור למענו קווצה משערה. בוודאי, השיב לו טריסי, אבל חשבתי שגם אתה תבוא. הוא אכן בא. קווצת השיער נשמרה במעטפה, ולימים ביקש מקווין מלין לשמור אותה בכספת שלו. לין הכין טבעת שבה כרך מקלעת מהשיער מתחת לזכוכית, ונתן אותה למקווין.

ב-25 בפברואר, בטקס לוויה קטן בכנסיית סנט פול בלונדון, טמן לין את שאר השיער, וכן מכתב, בארונו של ידידו. "כל אחד רוצה לתלות את האשם במשהו אחר", אמר אחרי לווייתו של מקווין. "אומרים שזה בגלל דבר זה או בגלל דבר אחר. אבל הוא היה פשוט ילד רגיש".

תגיות: אלכסנדר מקווין