אלבר אלבז: המעצב שאוהב נשים

יום רביעי 18 במרץ 2009 05:12 מאת: שחר אטואן | פאריס

אלבר אלבז שוב כבש את שבוע האופנה בפאריס. פגישה סוערת עם הישראלי שכבר מכנים בתעשייה "המעצב הטוב ביותר בעולם"

אלבר אלבז, המעצב הישראלי של בית האופנה הפאריסאי לאנוון, מרבה להשתמש במלה "לחלום". מלים שכיחות נוספות בשיחה הן "סיפור" ו"כאב". אלבז נולד בקזבלנקה שבמרוקו, גדל בדירת שיכון צנועה בחולון, למד עיצוב בשנקר ונחשב כיום לאחד ממעצבי האופנה המשפיעים, המצליחים והטובים בעולם, אם לא הטוב ביניהם. הוא מבין דבר או שניים בצורך לחלום ולטוות סיפור. לדבריו, כל קולקציה חדשה שהוא יוצר מתחילה בסיפור.

בתחילת החודש הציג אלבז את קולקציית סתיו-חורף 2009-2010 בשבוע האופנה בפאריס. בסוף התצוגה האלגנטית והמרגשת נעמד הקהל על רגליו וקיבל את אלבז במחיאות כפיים. "מעצבים רבים מתלבטים בין אופטימיות או פסימיות לנוכח המצב הכלכלי", אמר בתום התצוגה. "אנחנו ניסינו להיות מציאותיים על ידי שילוב בין מעט מכל דבר".

ההשקפה המפוכחת הזאת סייעה לו ליצור קולקציה יפהפייה ועשירה, שגירתה את החושים באמצעות המבט החריף שהישירה למציאות. היא היתה אלגנטית, חושנית וארוטית לכל אורכה, אבל לעולם לא בוטה או גסה במיניותה. היו בה שמלות ערב לצד חליפות עבודה יום-יומיות ומעילי צמר פרקטיים. כפי שניסח זאת אלבז מאחורי הקלעים: "החיים אינם רק מסיבות וארוחות צהריים".

בחלל נטוש ורחב ידיים ברובע ה-13, ששימש בעבר תחנת רכבת, שלח אלבז את הדוגמניות למסלול - רצפת בטון שחורה ומבריקה שנשטפה ודמתה לכביש אספלט בגשם. הן פסעו דרך שער גדול שצופה בעשרות ורדים אדומים, לבושות בשמלות צמר קצרות והדוקות בשחור, אפור או אדום. הצלליות הגרפיות, שפוסלו ביד בוטחת, כללו רבידות נינוחות ומפלי בד א-סימטריים. בניגוד לקפלי הבד הסימטריים ורבי הפאר שהציג ניקולא גסקייה קודם לכן בתצוגה של בלנסיאגה, אלה של אלבז נאספו באחת במה שנדמה כרישול נמהר, חיתוך גס ועיבוד מחוספס - מעין עדות לפיזור הנפש שמלווה נשים רבות בחיים המודרניים בעיר.

"במשך העבודה ליוותה אותי תחושה של דחיפות", הוא מסביר. "של בגדים שצריך לגזור ולתפור במהירות כמו במלחמה". רובם המכריע של הדגמים בקולקציה נוצר בטכניקה של חיתוך האריג באלכסון. לרוב היא משמשת לפיסול שמלות ארוכות בבדים רכים כמו משי וסאטן. אלבז רתם אותה לייצור של מעילים וחליפות מצמר. "בכל פעם שאני צופה באוסקר או באירועי השטיח האדום, אני רואה גברים בחליפות טוקסידו ולצדם נשים קופאות למוות בשמלות סאטן. אולי מה שנשים באמת רוצות וצריכות כעת זה מעיל צמר מחמם או שמלות צמר שעוטפות את הגוף", הוא אומר. ואכן, בהנהגתו נהפך לאנוון לשם נרדף לאלגנטיות נשית מודרנית, לבית אופנה שמבין צרכים ותשוקות של נשים.

אלבז: "כשאני קורא את הדברים שכותבים עלי, אני מרגיש שנכתבו על מישהו אחר"

החיתוך האלכסוני העניק לבגדים שהציג תחושה קולחת ומעין פשטות נטולת מאמץ שלא הסגירה כלל את מלאכת הדיגום והתפירה המורכבות. "במיוחד בתקופה קשה כמו היום, הרגשתי שעלי להעניק לנשים תחושה של נוחות", הוא אומר. לדבריו, בזמן העבודה לא הבין את משמעות טכניקת החיתוך, אלא פעל לפי תחושת בטן. "רק כעת אני מבין שהטכניקה מחבקת את גוף האשה. במקום להיכנע לכוח הכבידה ולהישמט מטה, הבגדים נחים על הגוף".

בהמשך התצוגה, כשלמלתחה נוספו בהדרגה פרוות ועיטורי רקמה ואבני חן, בשילוב תכשיטים מטאליים גדולים - אלבז שמר על איזון נכון של מציאות. המראה הכללי לא נהיה חנוט או הרמטי מדי. כך למשל, שילב יריעות צמר ברדידי פרווה שנכרכו סביב כתפיהן של הדוגמניות. הן העניקו נוחות מודרנית בדמות אלסטיות ויכולת תנועה חופשית.

בסיום התצוגה צעדו הדוגמניות על המסלול בקבוצה, חייכו לקהל ונופפו לשלום. מאחורי הקלעים אלבז בירך לשלום מכרים ותיקים, אישים מתעשיית האופנה ועיתונאים שהחמיאו לו על הקולקציה הנהדרת.

"זו מלתחה של מעצב שמבין נשים במצבי הרוח השונים שלהן - עדין, אגרסיווי, אוהב, אמהי", הגדירה את הקולקציה סוזי מנקס ב"הראלד טריביון". ואילו קטי הורין כתבה ב"ניו יורק טיימס", כי הקולקציה היא "כיתת אמן בחיתוך אלכסוני". ב"טלגרף" כתבה הילארי אלכסנדר: "הקולקציה סיפקה הצדקה נוספת להפיכתו של אלבז לשם נרדף לתחכום נחשק, שמשלב בין העכשווי לנוסטלגי".

כאב גב, כאב לב

שלושה ימים לאחר התצוגה - בארוחת צהריים בבר של מלון היוקרה החביב עליו, הוטל דה קריון - אלבז נראה תשוש במקצת אך נינוח ומשעשע כתמיד. הוא לובש ז'קט ומכנסיים כהים, חולצה בהירה שכפתורים רבים בה נותרו פרומים וצעיף משי ירקרק קשור ברישול סביב צווארו.

מראהו, כמו עיצוביו, רחוק מדמותו של מעצב האופנה הזוהר והמהוקצע. "יש דימוי שכל מי שעובד בעולם האופנה הוא רזה, בלונדיני, תזזיתי ומבלה במסיבות", הוא אומר. "כששואלים אותי על מערכת היחסים שלי עם קולגות, אני אומר שכולם מקסימים. פעם היו המון קנאה, שנאה ותככנות בין מעצבים - היום כבר לא. מארק ג'ייקובס שלח לי פרחים אחרי התצוגה ואני שלחתי לו בובה שיצרנו בדמותו, כולל הקעקועים; אני מתכנן לכתוב לאוליווייה טייסקנס לכבוד התצוגה האחרונה שלו בנינה ריצ'י. במסיבות של התעשייה יש תחושה של אירוע משפחתי. לכולם יש אותם כאבים ושמחות. כשתמה העבודה על התצוגה כולם עייפים, לכולם כואב הגב באותו מקום ולכולם כואב הלב".

השיחה מופרעת על ידי ביקוריה התכופים של אשת יחסי הציבור של אלבז, המגישה לו חוברת עבה המתעדת את הסיקור העיתונאי הבינלאומי הרחב של התצוגה. "אני שואל אותה מה כתוב בביקורות, ואם הן בסדר אני לא קורא", הוא אומר. לדבריו, הוא אינו יודע להפריד בין עיקר לטפל, ומסוגל להיעלב מביקורת של נהג או שליח. "הרגישות היא מקור הכוח והחולשה שלי", הוא סבור.

מתוך תצוגת סתיו-חורף של לאנוון בפאריס בשבוע שעבר (תצלומים: רויטרס ואי-פי)

מגזין האופנה הבריטי החדש והמצליח "Love" הגדיר אותו באחרונה כמעצב שנשים אוהבות לאהוב. "לא קשה לאהוב את אלבר אלבז", נכתב שם. "הוא צוהל, אינטליגנטי ואחד האנשים הנחמדים בתעשיית האופנה. בהנהגתו, לאנוון מייצרים בגדים שגורמים לכל אשה שיודעת כיצד ללבוש אותם להיראות מדהים".

ב"ניו יורקר" הוותיק והיוקרתי התפרסמה באחרונה כתבת פרופיל מקיפה ואוהדת על אודותיו. תחת הכותרת "Ladies Man" מפורטת הביוגרפיה של אלבז על פני עשרה עמודים: מהילדות בחולון, דרך הלימודים בשנקר, העבודה עם ג'פרי בין בארצות הברית והמעבר לפאריס, כמעצב בבית גי לארוש. באותה תקופה מעצבים זרים צעירים התקבלו בזרועות פתוחות לבתי האופנה השמרניים ביותר: ג'ון גליאנו לדיור, אלכסנדר מקווין לז'יוונשי, מארק ג'ייקובס ללואי ויטון וסטלה מקרטני לקלואה.

לאחר שלוש עונות מצליחות בגי לארוש, קיבל אלבז הצעה שאי אפשר לסרב לה - לרשת את מקומו של איב סן לורן ולעצב את קו האופנה "ריב גוש". פייר ברז'ה, שותפו המיתולוגי של סן לורן שבחר באלבז בעקבות עבודתו בגי לארוש, הזמין אותו לפגישה משותפת עם סן לורן. העונה הראשונה קירטעה במקצת, אבל הקולקציות השנייה והשלישית העלו אותו על דרך המלך.

אלא שהדרך נקטעה בתום שלוש עונות בלבד, בנובמבר 1999, כשקבוצת גוצ'י רכשה את בית סן לורן. טום פורד, המנהל האמנותי של הקבוצה, חשק בתפקיד מעצב סן לורן לעצמו. זו היתה מהלומה לאלבז. במשך זמן קצר עבד בבית האופנה האיטלקי קריציה, המתין להצעה ראויה - שהגיעה ב-2001 מלאנוון. היום הוא מדבר על התקופה בטון מפויס. "לא צריך להתעמת עם כולם או לשמור טינה. מה שלא טוב ייכשל לבדו", הוא מסכם.

כשהוא נשאל על תחושת הניצחון לאחר תצוגה כה מוצלחת, שקצרה שבחים רבים בעיתונות העולמית, הוא אומר שאינו מרגיש כמנצח. "באופנה אין מנצחים ומפסידים. אני עדיין חייל בשדה הקרב, ממשיך להילחם ומרגיש שיש סכנות רבות בגאווה ובתחושת ניצחון. כשאני קורא את הדברים שכותבים עלי, אני מרגיש שנכתבו על מישהו אחר. כשקראתי את הכתבה ב'ניו יורקר', חשבתי לעצמי שהייתי רוצה לפגוש את האיש הזה", הוא אומר.

הצניעות שהוא מפגין אותנטית. היא חלק משאיפתו לפשטות, שמתבטאת בעיקר ביחסיו החמים והישירים עם סובביו. תחושות החרדה וחוסר הביטחון, שנטעו בו בוודאי תלאות הדרך, משמשות אותו כחומר בערה יעיל בתהליך היצירה ובהגשמת החלום. נדמה כי הוא חושש שאם יסכים ליהנות באמת ממעמדו ומהישגיו המקצועיים, הוא עלול לאבד הכל. באחרונה, בעקבות שינויים בהנהלת בית האופנה, נפוצו שמועות בתקשורת העולמית בדבר עזיבתו. "תמיד יש שמועות. בעבר היו שמועות שאני מתכנן לערוק לשאנל או לתאגיד LVMH. זו סתם רכילות", הוא אומר בשלווה המוכיחה שרכילות אינה מטרידה אותו כבעבר.

עד כה נהג לשמור כמעט בקנאות על חייו הפרטיים. בכתבה ב"ניו יורקר" חשף לראשונה בתקשורת את בן זוגו ב-16 השנים האחרונות, אלכס קו.

באפריל, בגיליון המשפחתי של המהדורה הצרפתית של "ווג", יופיע תצלום משותף של השניים. השניים נפגשו בחנות הכלבו הניו-יורקית בארניס, שם עבד קו כקניין. בשלוש השנים האחרונות הוא אחראי על השיווק בלאנוון. "הוא תירגם את כל החלומות שלי לתעשייה, אבל לפעמים גם ניפץ לי חלומות", הוא מודה.

לאחר התצוגה לקח אלבז את אנשי הצוות של בית האופנה לארוחת ערב חגיגית. בסופה שב הביתה לעיין בעיתוני סוף השבוע מישראל. "בימי שישי בלילה אני קורא את כל העיתונים בעברית", הוא אומר. קולו עולה אוקטווה - כמו מתעורר לפתע - ודיבורו נהפך לשוצף. "אני מתחיל במדור 'מצב משפחתי' במוסף 'הארץ'. הסיפור על משפחה שגרה בדירת 90 מטר בקומה שלישית וכל העיסוקים וההרגלים שלה מכניס אותי לחייה ואני מרגיש בארץ. אחר כך אני עובר ל'גלריה', קורא קצת אופנה, תרבות ופורטרטים ומתעדכן ברכילות המקומית. אני כבר לא מכיר אף אחד שכותבים עליו, אבל עדיין נהנה מהצבע, מהחתיכים והחתיכות. רק בסוף אני קורא על כל האסונות".

לדבריו, הוא מתגעגע מאוד לארץ. לאנשים, לריחות, לטעמים ולצלילים, לפגישות עם אנשים שהוא אוהב, למשפחתו. "זה טוב להתגעגע, זה גורם לתחושה שאתה כל הזמן מאוהב", הוא אומר. הוא שקל ביקור קצר בישראל, אבל היה עייף מדי לאחר התצוגה. "אחרי התצוגה מה שאני הכי צריך זה את החום והאהבה בארץ. המון פעמים יש לי מין הרגשת ריקנות ועצב לא מוסברים. אני רוצה לברוח ולהיות לבד, אבל לא יכול. אלה הרגעים האינטימיים ביותר, שבהם אני הכי זקוק לחיבוק".

תגיות: אלבר אלבז