מה שמעניין את חנן דה לנגה

יום רביעי 01 בספטמבר 2010 03:00 מאת: יובל סער, גלריה

חנן דה לנגה אינו מגביל עצמו לעיצוב תעשייתי קלאסי ובתערוכתו החדשה מוצגים, לצד פריטי ריהוט, גם רישומים ועבודות וידיאו. המעצב הוותיק, שהיה שותף לעיצוב התצוגות במוזיאון ישראל המחודש, מספר מדוע כל תחום ויזואלי מסקרן אותו


חנן דה לנגה

תצלום: תומר אפלבאום

פרסומת

מי שמכיר את תערוכותיו הקודמות של המעצב חנן דה לנגה ויפקוד את תערוכת היחיד החדשה שלו "טימבוקטו", עשוי להיות מופתע: אף שבין המוצגים בה כלולים פריטי ריהוט כמו שז לונג או כיסא נדנדה, דה לנגה מציג הפעם גם רישומים ועבודות וידיאו אישיות, לא מסוג העבודות שאפשר למצוא בדרך כלל בתערוכות עיצוב. בנוסף, בניגוד למבנים הפיסוליים שהוצגו בתערוכת היחיד שלו בביתן הלנה רובינשטיין בתל אביב ב-1994, או לגופי התאורה שהוצגו לפני ארבע שנים בתערוכת היחיד שלו בגלריה פריסקופ בתל אביב, התערוכה הנוכחית מינורית ואישית, ולא רק בגלל החלל האינטימי שבו היא מוצגת.

התערוכה, שתיפתח מחר בגלריה פרדיגמה בתל אביב, עוסקת במצבים אנושיים שיש בהם סיפור, אירוע, תגובה או שאלה. האובייקטים מספקים חוויה פיסית או רגשית, המתקיימת במפגש עם החדש והלא ידוע, והם תוצאה של הלך רוח בעקבות מסעותיו של דה לנגה בעולם ומסעותיהם של וילי ג' כריסמס וכלבו הנאמן מר בונז, הדמויות הראשיות בספרו של פול אוסטר, "טימבוקטו". הספר מספר על נווד דרכים אמריקאי שמשוטט בדרכים עם כלבו והסיפור מתואר דרך עיניו של הכלב. דה לנגה מספר שמיד לאחר שגמר לקרוא את הספר והתחיל לעבוד בסטודיו, הסיפור התחבר לו לעבודות וידיאו שצילם כשביקר בפאריס ובאלסקה. במקביל, הוזמן להציג תערוכת יחיד בגלריה והחליט שהאובייקטים ילוו את הסרטים שצילם. כך נולדה סדרה של פריטי ריהוט מסקרנים, שונים זה מזה בחומרים ובאופני הגימור, שעל אף האקלקטיות שלהם, מצליחים לשכון בשלום זה לצד זה.

"בדרך כלל אני משתדל שבאובייקטים שאני יוצר יהיה מצב אנושי, מערכת יחסים", אומר דה לנגה. "לדוגמה, בפאריס ראיתי על גדות הסיין זוג יושב על ספסל, והיה להם מין ריקוד של מגעים ביניהם. משם נולדו צמד הכיסאות 'הגדה הימנית' ו'הגדה השמאלית'. את גופי התאורה ה'אלסקאיים' אני מדמה למין לוויתניים. רישום של ילד אלסקאי שקניתי בדולר והעברתי לזכוכית נהפך אף הוא לגוף תאורה".


"אלסקה", גוף תאורה מהתערוכה של דה לנגה בגלריה פרדיגמה

קופסה לבנה עשויה מקוריאן, המשמשת כ"אובייקט כניסה" שיכול להכיל מפתחות או להחזיק מטרייה או מעיל, כוללת בתוכה סרט שצילם בסרי לנקה ושמו "עבדים". "כל הסרטים שלי מצולמים בדרך כלל מנקודת מבט סטטית, הם כאילו משעממים", הוא אומר. "יש בהם תנועות קטנות, המצלמה בדרך כלל לא זזה. אני תופס פריים שיש לו חיים חריפים ומלאים, אף שלכאורה לא קורה בו כלום. כחפץ כניסה אתה עובר לידו, מציץ, וממשיך הלאה. אפשר להתעלם ממנו, או שהוא יכול לשמש רק נקודת אור בבית".

זו תערוכת עיצוב?

"קודם כל, זו גלריה לעיצוב", משיב דה לנגה. "עיצוב נוגע בכל התחומים וכל מעצב שמתעסק בכמה טריטוריות נוגע ברישומים, בסרטים, בווידיאו ובחומר. גם כסטודנט לא הקפדתי על הגבולות בין עיצוב לאמנות. אני מאוד 'שלוליתי' באופן העבודה שלי, שטחי ורחב. אני עובד בארכיטקטורה, בעיצוב פטנטים, במוזיאונים, אני מצייר ומפסל. מעניינת אותי השלולית הגדולה שבה אני שוחה; טוב לי בשלולית שלי.

"בעבורי עיצוב, גם אז וגם היום, לא היה סגור בעיצוב התעשייתי הקלאסי. מעניין אותי לקפוץ ממקום למקום, משלולית לשלולית. הדבר גם קשור להתפתחות הטכנולוגיה: אם לפני 25 שנה הייתי רוצה לצלם ולערוך סרט, זה היה בלתי אפשרי; היכולת לצלם ולערוך היום בצורה כה מהירה מאפשרת לעשות דברים שפעם לא היו אפשריים".

אתה לא פוחד מהביקורת שמושמעת לא פעם נגד המעצבים מבצלאל, שעדיף שיתרכזו בעיצוב?

"זו לא יכולה להיות שאלה כללית, זו צריכה להיות שאלה ספציפית. יש מי שחודר לעומק ויש מי שחודר לרוחב. יבוא מי שמתעסק באיור ויגיד 'מה זה הדבר הזה, את זה עשו לפני 200 שנה ואין לזה ערך'. זה סיכון שאני לוקח. יכולים להגיד על כל דבר שאני עושה שהיה עדיף אם הייתי עושה משהו אחר, אבל מבחינתי מה שמעניין, מעניין. לא תמיד אוהבים את מה שאני עושה, וכותבים או שלא כותבים. אני אפסיק לנשום? לא, מצטער".

מינימום קירות

הביטוי "מה שמעניין, מעניין" חוזר אצל דה לנגה גם בקשר לעבודתו כמעצב תערוכות. דה לנגה, בן 55, בוגר המחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל מ-1986, הוא כיום מרצה בכיר במחלקה, ובעבר כיהן במשך שלוש שנים כראש המחלקה. את זמנו הוא מחלק בין ההוראה בבצלאל; הסטודיו בדרום תל אביב, שם הוא עובד על תערוכות אישיות שבהן "אני הלקוח"; וסטודיו דה לנגה, השוכן בביתו בצפון תל אביב ואותו הוא חולק עם אשתו, האדריכלית טל דה לנגה.

במסגרת זו, בני הזוג מעצבים חללים ציבוריים, פרטיים, תערוכות ועוד. בין התערוכות שעיצב הסטודיו: תערוכות מתחלפות במוזיאון יד ושם, תערוכת היחיד של זוכת פרס אנדי דגנית שטרן שוקן במוזיאון תל אביב, התערוכה "קדושה ויופי" לרגל 40 שנה למוזיאון ישראל, ועוד. בשלוש השנים האחרונות שימש דה לנגה יועץ למנכ"ל מוזיאון ישראל לעניין תהליך ההרחבה שעבר המוזיאון ואף היה מעורב באופן אישי בעיצוב כמה מהאגפים. "אני סקרן כמעט לכל תחום שהוא ויזואלי ויש בו תוכן", הוא אומר. "גם אם מדובר בתערוכה ארכיאולוגית, אין לי בעיה לשמוע על המסיכה של נחל חבר במשך שעות".


חנן דה לנגה, דימוי מעבודת הווידיאו "London's Eye" שמוכלת באובייקט "2 Box"
עבודות מתערוכתו בגלריה פרדיגמה


חנן דה לנגה, רישום של מיסטר בונז (תצלומים: יורם אשהיים)

במה התבטא התפקיד שלך כיועץ למוזיאון ישראל?

"התפקיד שלי היה להיות חלק מהצוות שפוגש את האדריכלים, המעצבים והאוצרים, לשמש כיד או כעין נוספת. אלה היו ישיבות מעניינות - כמו הגשות בבתי ספר לעיצוב, אבל של אנשים גדולים. בנוסף, סטודיו דה לנגה היה אחראי על תצוגות הקבע של האמנות הישראלית והאמנות המודרנית, שכללה גם את האימפרסיוניזם, דאדא וסוריאליזם. בשבילי זו היתה חגיגה. לבסוף הייתי גם האחראי על צוות העיצוב של המוזיאון שעיצב את כל האגף לאמנות ותרבות יהודית. זו היתה הליכה מאוד אינטנסיבית. הגענו לפוטו פיניש כשהזיעה מנצנצנת כמו בריצת 100 מטר, כשרואים את כל השרירים של האצן".

מה חשוב בעיצוב תערוכה?

"עיצוב של תערוכה הוא פרי של שיתוף, שילוב ושיחה בין אוצר למעצב. ודאי שהרעיון לחבר בין מלאך ההיסטוריה לאנסלם קיפר (כפי שהיה בתערוכה 'קדושה ויופי', י"ס) הוא מהלך אוצרותי, אבל צריך גם לדעת איך לבטא את החיבור בהצבה בחלל, בתאורה הנכונה, וכן הלאה. כשמעצבים תערוכה, אתה צריך להכניס את עצמך לראש של המבקר ולהבין שהוא כבר כמה שעות במוזיאון ולא בהכרח מכיר את החומר. צריך לגרום לו להבין לבד מה חשוב אבל גם שיש עוד דברים סביבו, לא להיות שטחיים אבל גם לא להוציא אותו עם דוקטורט. הלקוח שלי הוא לא האוצר או הנהלת המוזיאון, אלא המבקר שצריך לדעת לאפיין אותו.


חנן דה לנגה על רקע תצוגת האגף לאמנות ותרבות יהודית במוזיאון ישראל המחודש (תצלום: תומר אפלבאום)

"יש מהפך ענק בעיצוב מוזיאונים ותערוכות בעולם. יש מקומות שבהם המוזיאון כפה את עצמו על חללי הפנים, וכתוצאה מכך התצוגה נפגעת לא פעם. השינוי גרם למבנה המוזיאונים להיהפך למוקד הביקור והמבקרים היום משוטטים בעולם, רואים באינטנרט מה עוד יש, וצריך לתת להם דברים שאי אפשר לראות באינטרנט או ברחוב. לא מדובר רק במספר המוצגים, אלא גם בדרך שבה הם מוצגים".

דה לנגה מבחין בין המבקרים בתערוכות מתחלפות לבין המבקרים בתערוכות הקבועות: "בתצוגות הקבע במוזיאון ישראל כל חלק קיבל אפיון שונה בעיצוב. אגף האמנות הישראלית עוצב באופן מאוד מינימליסטי, בין השאר מפני שכל חלל בנוי בצורה אחרת: בחלל העיקרי יש שני גבהים לתקרה, החלל השני חצוי לשני חללי משנה, ובמרכז החלל השלישי ניצבת פטרייה של מנספלד. השאלה היתה איך ליצור זרימה אחת, בלי לתת למבקר תחושה שהוא עובר בין אגף לאגף".

איך באמת?

"הזרימה של הקהל עוברת במרכזי החללים, ולכן כשאתה עובר מחלל לחלל, חלק מהתצוגה לא נמצאת לידך אלא אתה עובר דרכה. זה משנה את אופי הביקור: אתה הולך במרכז, והדברים מתפרשים משני הכיוונים שלך. הפתרון השני היה לנסות ליצור מינימום קירות. אבל אם אין קירות, אין איפה לתלות. לכן עיצוב החלל הפנימי הכתיב במידה מסוימת את המינימליזם של התערוכה".

זה לא משעמם? הקהל לא מחפשים ריגושים?

"זה בדיוק ההבדל בין תצוגות הקבע לתערוכות מתחלפות. בתערוכה מתחלפת אפשר לתת ריגושים. תצוגת קבע משרתת את הקהל במשך שנים. כשיש לך אורח, אתה יכול לקחת אותו לתצוגת הקבע. במוזיאון גדול כמו מוזיאון ישראל צריך שיהיה יש מתח קבוע ובריא בין האוצרות הקבועים לבין הפריטים החדשים והצעירים. ישות אחת היא קצת אריסטוקרטית, והשנייה צריכה להיות צעירה ובועטת גם כשהיא מציגה אמנות מהרנסנס".


תגובות גולשים
הוסף תגובה +

(4 מדרגים)

דירוג הגולשים:

דרג את הכתבה

  • Currently 3/5 Stars.
  • 1
  • 2
  • 3
  • 4
  • 5