הארכיון הלא רישמי למורשת האדריכלות הישראלית

יום שלישי 03 באוגוסט 2010 03:00 מאת: נועם דביר | תצלום: דניאל צ'צ'יק

מגדל שלום בתל אביב מסמל בשביל רבים את תרבות השימור הישראלית השנויה במחלוקת. אבל דווקא שם, באגף תת קרקעי נידח, נמצא אחד האוצרות הפחות ידועים של האדריכלות המקומית. האדריכל צבי אלחייני, שהקים ארכיון עצמאי הכולל חומרים על מאות אדריכלים ועל אלפי בניינים, אתרים ויישובים, מסביר למה ראוי לאסוף אפילו טוקבקים

כמה מטרים מתחת לרחוב הרצל בתל אביב, באגף תת קרקעי נידח של מגדל שלום מאיר, נמצא אחד האוצרות הפחות ידועים והיותר מעניינים של האדריכלות הישראלית. במשרד קטן שממדיו לא עולים על עשרה מטרים רבועים מרוכזים מאות אלפי מסמכים ופריטים שונים שמתעדים את המורשת הבנויה בארץ מסוף המאה ה-19 ואת ראשיתה של האדריכלות הישראלית: החל בתמונות נדירות מימיו היפים של המודרניזם בבאר שבע, דרך כתבי עת מקצועיים מתקופות שונות וכלה בתוכניות מקוריות של כמה מהמבנים החשובים שהוקמו כאן במרוצת השנים.

במרכז החדר ניצב מודל מרשים של מגדל שלום - גורד השחקים הישראלי הראשון ואיקונה בזכות עצמו שגם כיום יכולים המתכננים ללמוד ממנו דבר או שניים על טיבה של בנייה לגובה. משום כך זה רק סמלי שמקום משכנו של "ארכיון אדריכלות ישראל" (א.א.י.) קבור מתחת ליסודות המדממים של גימנסיה הרצליה, שהוחרבה באמצע שנות ה-60 לטובת המגדל.

הגימנסיה היתה ועודנה פצע פעור של חטא ההרס המסיבי של האדריכלות הישראלית והיעדר המודעות לשימורה. יש משהו סמלי בכך שדווקא במקום הזה מתפתח מקור ידע שעוסק בתיעוד ובמחקר של הבנייה בארץ. הארכיון הוא למעשה אוסף פרטי נרחב שפועל ללא כל גיבוי אקדמי או כלכלי של גוף מוסדי. הוא ממומן מכיסו הפרטי של מייסדו ומפעילו, האדריכל צבי אלחייני, וניזון ממקורות שאינם בהכרח שווים זה לזה באיכותם. אבל למרות זאת, במשך כמעט 20 שנה אלחייני מעולם לא הפסיק לאסוף חומרים. זאת "אובססיה של משוגע לדבר", כהגדרתו. לפני כמה חודשים הוא קיבל את המשרד הנוכחי מחברת "כיכר הרצל" והעביר לשם אין-ספור קלסרים וקופסאות שאופסנו לפני כן בביתו.

את טקס החנוכה הוא ערך כחלק מסוף השבוע של אירוע "בתים מבפנים" שהתקיים במאי האחרון. מאז, הוא מספר, מתקבלות עוד ועוד פניות. "מספר האימיילים והטלפונים שאני מקבל בשבוע חושף ואקום שלא יתואר בתחום הזה", הוא אומר השבוע בראיון במשרדו. "הפניות הן של אדריכלים או סטודנטים לאדריכלות, אבל לא פחות מכך של אוצרי אמנות, קולנוענים ותחקירנים של סופרים שמחפשים מידע על איזה בניין עלום. הארכיון מזין הרבה מאוד תחומי תרבות אבל גם ניזון מהרבה מאוד מקורות. במקום לקטלג מקומות ואישים, הוא נוגע בתרבות אדריכלית ומכיל הרבה מאוד פריטים לא אופייניים. למשל, אם מישהו יחפש מידע על מגדל שלום אני אפנה אותו לסרט ‘עליזה מזרחי', שמתעד את הבניין בצורה מופלאה. אני חושב שטלוויזיה וקולנוע למשל יכולים לספק תיעוד מאלף של אדריכלות".

עוד ועוד חומרים

האוסף של אלחייני, בן 39, החל בארבעה קלסרים סטודנטיאליים שהתגבשו בזמן לימודיו במחלקה לארכיטקטורה בבצלאל בתחילת שנות ה-90. במקביל ללימודים הוא כתב בעיתון הירושלמי "כל העיר" (אחרי שכתב כחייל בעיתון "במחנה") והיתה לו גישה לחומרים רבים. בבצלאל, בדומה לבתי הספר האחרים בארץ, האדריכלות הישראלית היתה אז נושא לימוד מוקצה למדי - משהו שנע בין התרפקות נוסטלגית על הסגנון המוסלמי והמנדטורי לבין עוד נושא שמוכרחים לסקור כחלק מרצף התקופות של תולדות האדריכלות.

"המורים שלי הכירו רק את מה שהיה ממש מובן מאליו. ידעו להגיד חצי מלה על דב כרמי או יעקב רכטר, את השם אריה שרון לא שמעתי במשך כל חמש שנות הלימודים בבצלאל, וזה היה בשנות ה-90", הוא אומר. "מה שקרה זה שסטודנטים לא הכירו כמעט שום אדריכל ישראלי שפעל אחרי הקמת המדינה. הם למדו חמש שנים ויצאו לפעול במרחב מבלי להבין אותו בכלל".

גם אם הדברים מנוסחים מעט בהגזמה, הרי שהעדר הידע הזה נהפך למניע מרכזי לאיסוף של עוד ועוד חומרים. בסוף תקופת הלימודים, כשכבר כתב בקביעות למגזין האמנות "סטודיו", ביקש ממנו עורך תחום האדריכלות במגזין אז, צבי אפרת, לסייע לו במחקר לתערוכה "הפרויקט הישראלי" במוזיאון תל אביב. זאת היתה תערוכה ראשונה מסוגה שביקשה לסקור באופן היסטורי וביקורתי את מפעל הבנייה הציוני בין 1948 ל-1973.

אלחייני ב"ארכיון אדריכלות ישראל". "להכניס פנימה גם את התרבות הפופולרית היום-יומית"

במקום להצטרף למשרד אדריכלים כמו מרבית חבריו, אלחייני החל להתעמק באוספים נשכחים ובתמונות שחור-לבן מרופטות, "להעלות לפני השטח גוף ידע עלום לחלוטין, נשכח ומושכח". על ארכיון מרכזי איש לא חשב אז והאדריכלים פשוט נהגו לזרוק לפח חומרים יקרים מפז שהכילו את אבני היסוד של המורשת הבנויה בארץ. "ב'פרויקט הישראלי' נחשפתי בפעם הראשונה לעושר אין-סופי של חומרים ונראה שאז החלטתי להפוך את מה שאספתי בתקופת הלימודים למפעל חיים", הוא אומר. "היתה טענה כל הזמן שאין חומרים על אדריכלות ישראלית. אבל לאט לאט הבנתי שהכל קיים אבל מאוד לא מסודר או מאורגן. גילינו אלפי טקסטים, מאמרים, הרצאות, גם של כותבים שלא הכרנו בכלל".

התערוכה, שהוצגה בביתן הלנה רובינשטיין בתל אביב, נפתחה באוקטובר 2000 וזכתה להצלחה כבירה בשדה הציבורי והמקצועי. בספר שליווה אותה (שנהפך ללקסיקון כמעט בלעדי לתקופה) מוגדר אלחייני כעורך משנה.

גלויה מנגנת

האוסף של אלחייני מתחיל למעשה באקורד הסיום של "הפרויקט הישראלי". החשיפה לחומרים מגוונים עודדה אותו ליצור קשר עם עוד ועוד מקורות ידע ובה בעת החלו גם לזרום פניות שהציעו לו לקבל חומר לידיו, "לפעמים ממש כמבצע הצלה". כך היה למשל במקרה של האדריכל החיפאי המנוח שלמה גלעד. המשרד נסגר ובהסכמת המשפחה הגיע אלחייני למקום לאסוף תוכניות וחומרים של בניינים איקוניים כמו אוניברסיטת חיפה ואולם "הקמרון" בבית שאן.

כך קרה שארבעת הקלסרים הצנועים נהפכו בינתיים לספרייה שלמה שמכילה מידע נדיר על יותר מ-800 אנשי מקצוע ועל אלפי בניינים, אתרים ויישובים. הוא מעריך שמדובר במאות אלפי מסמכים ועוד 100 אלף תמונות, שחלקן כבר נסרקו לפורמט דיגיטלי.

בפגישה עמו, במשרד הקטן, הוא מראה כיצד החומר נאסף ומאורגן, מעין "הכה את המומחה" בגרסת הארכיון. הוא מביא את האוגדן של כיכר דיזנגוף ושולף משם צלחת של נעמן פורצלן עם איור מקסים של הכיכר. "זה פריט שמלמד המון על התקופה", הוא אומר, "גם על המבנה של הכיכר בראשית ימיה וגם על החשיבות שהיתה לה בתרבות הישראלית".

באוגדן נכללות גם עשרות כתבות שליוו בזמן אמת את הוויכוח הציבורי הנוקב על הרמת הכיכר וגלויה מנגנת משנות ה-60 עם תצלום של רחוב דיזנגוף. הפריטים הצפויים ביותר לאוגדן שכזה - תוכניות של הכיכר המקורית שתיכננה ז'ניה אברבוך ושל השיפוץ שתיכנן צבי לישר - אינם נכללים שם.

"ארכיונים בעולם נוהגים לאסוף חומרים על פי שם או אתר ואני רוצה להכניס פנימה גם את התרבות הפופולרית היום-יומית", אומר אלחייני. הוא מרים מהשולחן משקולת נייר שקופה משנות ה-60 שעליה איור של בית החולים השרון בפתח תקוה. "בפריט הזה למשל יש המון מידע אדריכלי ולחוקר זה יכול להיות בהחלט דבר בעל ערך כדי להבין את המתווה הראשוני של הבניין", הוא פוסק. "כל דבר שיש בו ביטוי לתרבות האדריכלית במרחב הארץ-ישראלי והפלסטיני מסוף המאה ה-19 נכנס לארכיון. אם זו עבודה של קבלן ואם זו אדריכלות ללא אדריכלים, כמובן אדריכלים מדופלמים. אני חושב שהאיסוף יוצר הקשרים כמעט מעצמם. הארכיון לא בורר, הוא לא עושה איפה ואיפה בקבלה של חומר, לא מפריד בין גבוה לנמוך או בין יפה ללא יפה. לכן אני לא מייחס חשיבות גדולה למסמכים אוריגינליים. אני מנסה לפתוח את הידע למקום יותר מקיף ונרחב".

אחד המבקרים החריפים של האידיאולוגיה העומדת מאחורי הפעולה הארכיונאית היה הפילוסוף הצרפתי מישל פוקו. מבחינתו, הארכיון הוא אתר של הפעלת כוח שמבקש לכתוב את האירועים של העבר במסווה של איסוף. פוקו טען כי הארכיון אינו גוף נאיבי ונייטרלי, אלא מונע על ידי אינטרסים פוליטיים. הגישה הזאת, שנהפכה לרווחת מאוד בשיח הביקורתי, ביקשה לחשוף את האינטרסים הללו. במקרה של אלחייני האינטרסים הפוליטיים מפוזרים למדי. האיסוף של כל חומר באשר הוא יוצר מגוון שנע בין ירחוני פרסום של איגוד הקבלנים לבין תוכניות אדריכליות והתכתבויות רשמיות בין משרדי ממשלה. בעוד 30 שנים יסתכלו על כולם באותה חרדת קודש היסטורית. באותו מדף אפשר למצוא למשל אוגדנים של נושאים שונים כמו "מדבר", "דת", "צבא". בלהט האיסוף משרבב לשם אלחייני גם דפים מודפסים של טוקבקים, ש"מציגים דיון מרתק על השנאה של הציבור לאדריכלות הישראלית".

סוג של אובססיה

כבר בשנות ה-40 היו שביקשו לקדם הקמת ארכיון לאדריכלות מקומית ובמשך השנים נעשו כמה ניסיונות להקמתו, הבולט שבהם הוא "המרכז למורשת הארכיטקטורה" שיזם פרופ' גילברט הרברט בטכניון. היקפי הבנייה האדירים בעשורים הראשונים כמעט לא השאירו זמן לאדריכלים לעסוק בתיעוד העבודה שלהם - בפרט במחיקה של כל שריד של המרחב הפלסטיני. מבחינה זאת, האוסף של אלחייני היה אולי הקרוב ביותר למימוש רעיון זה, עד שמוזיאון תל אביב הכריז בתחילת השנה על ייסודו של "הארכיון הישראלי לאדריכלות" ע"ש דוד עזריאלי. לפני שלוש שנים ניסה אלחייני לגייס את עזריאלי ואת המוזיאון לתמוך באוסף שהקים. במקביל הוא יצר קשר עם משפחתו של האדריכל אריה שרון, שמחזיקה בארכיון חשוב מאין כמוהו, וביקש לחבר בין כל הצדדים. הוא הגיש למוזיאון הצעת עבודה מוסדרת ואף הפגיש בין פרופ' מוטי עומר, המנכ"ל והאוצר הראשי של המוזיאון, לבין משפחת שרון. אבל במוזיאון החליטו להמשיך בפרויקט בלעדיו. "לאחר חודש-חודשיים קיבלתי אי-מייל אישי מדוד עזריאלי שהוא ממשיך את הפעולה הזאת במוזיאון תל אביב בלעדי", מספר אלחייני.

מה היתה הסיבה לכך?

"אני לא יודע להגיד עד היום. אפשר לומר שלצערם הם ניתקו אתי קשר. אני לא חושב שיש פה עניין של פגיעה בזכויות יוצרים אלא של הפסד לאדריכלות הישראלית. בארכיונאות צריך סוג של אובססיה ושיגעון לדבר שאני פיתחתי במשך השנים. זה נראה לי כמו ניסיון לא אחראי להקים ארכיון כשהדבר כבר קורה".

מבחינת הקהילה האדריכלית יש כאן החמצה. היה עדיף לבחון שיתוף פעולה במקום להפעיל שני ארכיונים נפרדים. דווקא ישראל, שדילגה על השלב של ארכיון מסורתי, היתה יכולה להציג גוף ידע שמשלב בין חומרים "ישנים" של נייר לבין חומרים דיגיטליים שמיוצרים כיום בקצב מסחרר במשרדי האדריכלים. גם עבודת הדוקטור של אלחייני (בהנחיית פרופ' רבקה אוקסמן מהטכניון) עוסקת בנושא ומבקשת להציע מודל תמטי לארכיונאות אדריכלית ישראלית, תוך כדי מחקר משווה לנעשה לארכיונים מקבילים בחו"ל. ממוזיאון תל אביב נמסר בתגובה: "במסגרת דיון מעמיק על הקמת ארכיון לאדריכלות ישראלית במוזיאון תל אביב לאמנות הוחלט לבחור בד"ר ערן נוימן כמי שיקים את הארכיון וינהל אותו. עם זאת, המוזיאון מברך על כל יוזמה ופעילות המקדמת את השימור וההנצחה של האדריכלות הישראלית לתולדותיה".

בארכיון ניכר העדר התמיכה של גוף אקדמי או מוזיאלי מוכר. אלחייני מעיד על מחסור בתנאים מספקים לשמירת החומר ובקושי במתן שירות לפונים הרבים. האוסף לא קיבל עדיין תוקף משפטי של עמותה ומשום כך אלה שמעבירים חומרים אל אלחייני מסתמכים על שמו הטוב. עם זאת, המסמכים המצויים באוסף יקרים מפז מבחינה מחקרית ולעתים קרובות משמשים מקור ידע בלעדי ויחיד על פעולה אדריכלית במרחב. תצלומים מתוכו מופיעים באופן קבוע בפרסומים ובעיתונות ובאחרונה אף הושאלו ממנו חומרים העוסקים בתכנון קיבוצי לביתן ישראל בביאנלה לאדריכלות בוונציה.

אלחייני מבין כי הארכיון גדל הרבה מכפי יכולתו וכעת עליו להיקלט במוסד תרבות מתוקצב. הוא מקווה למצוא מקום כזה ולהתחיל לחקור באופן מסודר את העושר האדיר שמצוי בין הפריטים. "מאז שנות ה-70 כשהתחילו מסלול דוקטורט בטכניון יש פחות מעשר עבודות שעוסקות בהיסטוריה של האדריכלות הישראלית. העדר הארכיון הוא גם העדר ידע. אין לנו שמץ של מושג על האדריכלים החשובים ביותר שפעלו פה. צריך להפסיק עם התירוצים והמריבות. מוכרחים לתעד את האדריכלות הישראלית בלי קשר לאיכותה".

---

מזכרת מהעיר ימית ורישומים של נימאייר

מתוך מאות אלפי פריטים המתועדים או הסרוקים בארכיון אדריכלות ישראל, אלחייני מציין עשרה הבולטים במיוחד

                     תצלומים: דודו בכר ותומר אפלבאום

1. הספרים "תכנון פיסי בישראל" ו"בניינים דתיים של המוסלמים במדינת ישראל" שיצאו בהוצאת המדפיס הממשלתי בתחילת שנות ה-50. הראשון נהפך למסמך המכונן שעל פיו הומצא המרחב הישראלי ויושמה מדיניות פיזור האוכלוסייה של בן גוריון. הספר השני, שהיה מעין נספח למה ש"תוכנית שרון" ביקשה להדחיק, כלל עדות אדריכלית של מצאי האדריכלות המוסלמית בארץ לאחר 1948. הספר, שהתברר מיד לאחר צאתו כמסמך בעל פוטנציאל מפליל, נאסף, נגנז ונגרס בהוראת בן גוריון ושרדו ממנו עותקים ספורים.

2. רישום עיפרון ריאליסטי של יוחנן סימון שנמצא בארגז מתולע בשוק הפשפשים ביפו ומוקדש לאריה שרון "הבונה הגדול" מסימון ובת זוגו, פיני לייטרסדורף, האופנאית המיתולוגית של מעילי המדבר של "משכית".

3. סדרת כדי קרמיקה של "לפיד" בעיטורים מופשטים של אדריכלות "ירושלמית" משנות ה-70. כמו האדריכלות הישראלית, גם תעשיית הקרמיקה הישראלית נטשה בתחילת שנות ה-70 את המודרניזם נקי הקו והמשטח ופנתה לעיבודים גסים יותר, מעין "שפריץ", ולמוטיבים מקומיים בהשראת גילוי האדריכלות המקומית לאחר מלחמת 1967.

4. צלחת מזכרת מהעיר ימית ותצלום אוויר נדיר של העיר, שהיתה לאחד האירועים הקצרים והמרתקים בתכנון הערים הפוסט-מודרני בישראל (או בשטחים שבשליטתה).

5. אב-טיפוס של "זיוה", מנורת קרמיקה כחולה שעיצבה האדריכלית זיוה ארמוני בשנות ה-60 לבית ההארחה "נוף גינוסר" בתכנונה, ושיוצרה במיוחד לחדריו.

6. תבליט ברונזה של דני קרוון, מעין דגם-סקיצה בזעיר אנפין למרחב הגיאומטרי המאפיין את כמה מעבודות האדריכלות החשובות שלו בישראל: כיכר לבנה בפארק וולפסון בתל-אביב, אנדרטת הנגב בבאר שבע ותבליט הקיר באולם המליאה של הכנסת.

7. סדרת סקיצות צבעוניות מקוריות של אוסקר נימאייר לתכנון כיכר המדינה בתל אביב מ-1964.

8. אוסף שקופיות וסרטי צבע של תערוכת "אדריכלות בישראל" שאצר אל מנספלד והוצגה במוזיאון תל אביב ובמוזיאון ישראל בירושלים בסוף שנות ה-70 והציגה את מיטב אדריכלות התקופה.

9. אוסף בן מאות גלויות אדריכלות, רובן של בניינים סתמיים ומשעממים לכאורה (בתי הבראה של המשטרה בצפון הארץ, פונדקי דרכים בערבה, ישיבות, בתי כנסת, בתי מלון קטנים בנהריה, נתניה ובאר שבע) שמצטרפות יחד לגלריה צבעונית וחשובה של אדריכלות ישראל שמחוץ להיסטוריוגרפיה הקאנונית המקובלת.

10. המודל המקורי של מגדל שלום מאיר, מקום משכן הארכיון, שהושאל לארכיון עם פתיחתו לפני כמה חודשים, ולצדו עבודת הלגו של יהושע סימון "מגדל שלום" מ-2006.

תגיות: אוסקר נימאייר, אל מנספלד, אריה שרון, דני קרוון, זיוה ארמוני, יוחנן סימון, כיכר דיזנגוף, מגדל שלום, נועם דביר, צבי אלחייני, שימור מבנים