כיכר דיזנגוף: תמונת מצב עדכנית
יום חמישי 31 בדצמבר 2009 02:45 מאת: אסתר זנדברג
הכמיהה לכיכר הישנה היא נוסטלגיה עירונית נוגעת ללב, אבל איננה מעשית. מצד שני, גם המצב הנוכחי בלתי נסבל. אז מה עושים עם כיכר צינה דיזנגוף? לפני שאתם שולפים את הבולדוזר, נסו את הפינצטה
שוב מתחדש הדיון בכיכר דיזנגוף בתל אביב. הפעם עקב הצעה פרטית של יזם נדל"ן להשיב אותה לפני הקרקע תמורת הקמת חניון מתחת לשטח הכיכר, ועל רקע של עוד סבב שיפוצים בפסל המזרקה של האמן יעקב אגם, שניצב במרכזה ונקשר בטעות רווחת להגבהתה ולכיעורה. אבל אלה רק תירוצים. יהיו אשר יהיו הנסיבות, רוח הרפאים של הכיכר מטרידה את מנוחתה של תל אביב מאז שנהפכה ממלכת כיכרות העיר בשנות ה-30 לגשר כעור וקשה יום מעל נתיבי תחבורה סואנים בשנות ה-70.
» לכל הכתבות על שיפוץ כיכר דיזנגוף
הדילמה שעל הפרק - כמעט מאז שהכיכר נותקה לה והוגבהה לה - היא להוריד או לא להוריד. הלב אומר להוריד, להעמיד פנים שמה שהיה לא היה ושום דבר לא קרה, ו"להחזיר עטרה ליושנה", כלשונו של ראש העיר שלמה להט שקיבל את ההחלטה (ראו מסגרת משמאל), חזר בו ברבות הימים, ושוב חזר בו מחזרתו כיום. השכל הישר אומר לעומת זאת לא להוריד, כדי לא להסתבך שוב במהפכת אלוהים אורבנית ללא מוצא. בתל אביב כיום לא תזיק קצת תבוסתנות בונה, לא פופולרי ככל שזה יישמע.
אין עוררין על כך שהגבהת הכיכר על פי תוכנית של האדריכל צבי לישר (ראו מסגרת) - על פי החלטתו של להט ומאחוריה יוזמתו של סגן ראש העיר הדומיננטי דוד שיפמן - היא מהמשגים התכנוניים הקשים בתל אביב ופיאסקו אדריכלי שאין לו מתחרים רבים אפילו בישראל. לו היה קיים בית דין בינלאומי לאדריכלות ולתכנון, למעורבים בהחלטה האומללה היתה סיבה טובה לחשוש. אבל גם אם היו מורשעים על חלקם בביצוע פשעים אורבניים, ספק אם גזר הדין היה מחייב את תל אביב להחזיר את הכיכר לקדמותה. גם שם יודעים שאי אפשר להיכנס לאותו נהר פעמיים.
הכמיהה לכיכר הישנה, הטובה והתמימה שתיכננה האדריכלית ג'ניה אוורבוך ב-1938 היא נוסטלגיה עירונית נוגעת ללב, אבל היא אינה מעשית. מי שמאמין לרגע שהכיכר תשוב להיות אותה יפהפייה בשחור-לבן מהתצלומים ההיסטורים המוקפדים של צלם האדריכלות המהולל יצחק קלטר, שוגה באשליות. השמועות אומרות שגם התצלומים הזכורים לטוב שנצרבו היטב גם בתודעה של מי שלא נולדו אז, היו קצת מבוימים. עובדה היא ששום כלי תחבורה לא הורשה להיכנס לתוך הפריים ולהפריע למנוחתן של עגלות הילדים החמודות שצולמו שם. והיו אז כבר לא מעט אוטובוסים ואוטומובילים בעיר.
הכיכר המשופצת, 1977 (תצלום: יעקב אגור)
הנמכת הכיכר היא מאותו זן של פרויקטים שהמופקדים עליהם בקושי יודעים למה הם נכנסים ומה ההשלכות. לתל אביב יש נטייה טבעית להסתבך עם מיזמים המשנים סדרי עולם, ולצאת בשן ועין אחרי כך וכך שנים ואחרי כך וכך כספי עתק. כיכר דיזנגוף הנוכחית היא רק דוגמה אחת, מספקת ומייצגת. הניסיון מלמד שלהפקיד בידיה של העיר עוד מהפכה אורבנית בצומת הרגישה, יהיה רק חזרה למקום הפשע ומכשול לפני עיוור.
פרויקט הנמכתה של הכיכר הוא קודם לכל פרויקט של הרס, שיניב טונות על טונות של פסולת בניין מזהמת ויימשך שנים ארוכות של עבודות תשתית אינסופיות שעלולות לעלות במחיר שאריות אורך הנשימה של האזור. מי יודע אם מה שיחכה בסופן לא יהיה עוד פרויקט הבימה או גרוע מכך. ה"רפורמה" בתחבורה שתציל את הסביבה מההשלכות היא בגדר הבטחה פתוחת קצוות, אם בכלל. בל נשכח שמדובר בתל אביב. ובתל אביב כמו בתל אביב, כיכר דיזנגוף לא תקום ולא תהיה ללא חניון תת קרקעי שיקזז כל הישג אחר, עירוני ואדריכלי. ושום מחאה ירוקה לא תועיל כאן.
מגרעותיה של הכיכר הנוכחית קיבלו במשך שנים מנת יתר של יחסי ציבור. אפילו מזרקת אגם, פסל סביבתי מוצלח ואטרקטיבי שכל חטאו שהוצב במקום הלא נכון, קיבל מנת מרורים משלו. יתרונותיה - ואין כאן שום כוונה לעשות לה רומנטיזציה - לא זכו גם למעט פירורי החסד שבכל זאת היא ראויה להם. עם שובה לסדר היום, זאת תהיה בגרות מוניציפלית וחוכמה תכנונית לתת לכיכר הזאת הזדמנות שנייה להוכיח את עצמה ולהפיק את המירב ממה שיש. הפעם עם פינצטה ביד ולא עם בולדוזר.
לניתוקה של הכיכר ממפלס הרחוב היו נימוקים משלו. לכאורה רציונליים. המרכזי בהם היה חיוניותו של פתרון תחבורתי שבאותה תקופה הכתיב כמעט באופן בלעדי את התכנון העירוני כולו. הזרמת התנועה במהירות מרבית היתה חזות הכל. גם כיום משמשת המנטרה של "תחבורה" עילה להפוך רחובות עירוניים ל"צירי תנועה" במחשבה שגויה מיסודה שעיר היא צינור לשינוע מהיר של בני אדם ממקום למקום, אם במכוניות פרטיות או בתחבורה ציבורית - ולא מקום להיות בו.
(תצלום: יובל טבול)
צידוק אחר להרס הכיכר המקורית היה מצבה העלוב. עם העלייה בנפח התחבורה ברחוב, היא נהפכה למעשה לאי תנועה כלוא בטבעת של נתיבי תנועה, רחוק מדמותה האידילית כפי שהונצחה במצלמתו של קלטר. הדימוי של כיכר ה"באוהאוס" העגולה שנצרב גם בתודעה של מי שעדיין לא נולדו אז, היה ריק מתוכן, מעגלות ילדים וגם מסתם עוברי אורח. ערב הריסתה, 40 שנה בלבד אחרי שהוקמה, הכיכר היתה מטרד מוזנח ועלוב נפש, שסביבו שרשרת אינסופית של תחבורה סואנת ומפייחת. וגם זה נצרב עמוק בזיכרון.
אבל למעשה, נדמה שסיבות כבדות משקל מאלה קבעו את מהלך ההיסטוריה העירונית ושמאחורי ההחלטה על הגבהתה של הכיכר עמדו תסמונות בסיסיות יותר - יצר ההרס והשינוי המתמיד, הבוז לנכסי העבר אלא אם כן הם כבר נפחו את נשמתם ונהפכו לנוסטלגיה, וניכור עוין לרשות הכלל ולכל מה שמונח מעבר לסף הבית הפרטי המטופח או המפתן של מסעדת הפאר המלוקקת. בשם אותו יצר ובוז נהרסו ועוותו לא מעט אוצרות אורבניים בתל אביב שאין להם תחליף, ובשמו של אותו ניכור, נדון המרחב הציבורי ליחס מחפיר ולהזנחה משוועת. כיכר דיזנגוף היא רק משל.
לרומנטיקה יש מחיר
זהו מאזן אימה. יחס גורר יחס. ככל שהעוינות למרחב גדלה, כך הוא משיב לשונאיו באותה מטבע, ומעגל הקסמים המרושע נמשך לאינסוף. חיוניותה התוססת המהוללת של תל אביב היא סיבה ראויה להחליק פה ושם על רישול באיכות הבנייה ועל תחזוקה ירודה באופן כרוני של המרחב העירוני. אפשר עד מידה מסוימת לראות בהם, בצדק, חלק חינני מעסקת החבילה של עיר. אבל גם לרומנטיקה האורבנית הזאת יש גבולות ומחירים.
כיכר דיזנגוף המקורית של אוורבוך היתה שילוב נדיר בין תכנון ערים מסורתי לארכיטקטורה מודרנית, בין מקומיות לבינלאומיות. אם רוצים, היא גם היתה התשובה הנשית ההולמת לרחוב דיזנגוף הגברי. הוא קרוי על שמו של ראש העיר הראשון מאיר דיזנגוף, והיא, עם הדופן הבנויה המתעגלת - קרויה על שם רעייתו, צינה. אבל גם כל הסגולות הללו ששמען יצא למרחוק לא עמדו לה בעת צרה ולא הצילו אותה מהרס. במאזן האימה, הכיכר שילמה מחיר מלא.
הכיכר הנוכחית נפלה קורבן לאותן תסמונות, ואי אפשר לטעון לאפליה על רקע כיעורה או כשליה: פגיעה במרקם העירוני, סכנה בטיחותית בשטחים המתים במנהרה, שיבוש הפרופורציות ועיוות הדופן הבנויה האחידה, שכלל לא מבחינים כיום בקיומה וביופיה. חרף הטענות על שיממונה של הכיכר הנוכחית, ניכרים בה סימני חיים משלה, והם רבים מאלה של רחבות ציבוריות מיותרות שצצות חדשות לבקרים ברחבי העיר. הכיכר משמשת קהלים מגוונים, גם אם הם לא כאלה שהעיר חפצה ביקרם, וסביבה מתנהלים חיים אורבניים. פה ושם נרשמו גם כמה הצלחות מסחריות "תקניות" חדשות, בודדות אמנם אבל מעידות על כך שלא הכל אבוד.
על שולחנה של העירייה מונחות כמה הצעות לשיקום הכיכר, תוכניות מגירה ורעיונות חדשים. בהם הצעה של משרד האדריכלים SOMA להשאיר את הכיכר במפלס הנוכחי המוגבה ולהפוך אותה לגינה ציבורית. התוכנית ממציאה פתרונות לכמה מכשלי הכיכר, במחיר כבד של ויתור על אופיה העירוני שהוא החשוב ביתרונותיה, והולם את סביבתה ואוכלוסיית המבקרים הנוכחית והפוטנציאלית. בעקבות ההצעה המהווה קריאת כיוון, ועם גישה אדריכלית-אורבנית קשוחה אך ידידותית למשתמשים, עירוניים בזכות עצמם, הכיכר עוד יכולה להפתיע, ובגדול.
צריך רק לשדרג | שלמה להט
לא צריך לעסוק בהרס הכיכר ולא לחשוב על מה שהיתה, אלא להפוך אותה לפינת חמד
הכיכר היתה במצב איום ונורא. מזבלה. מלאה בפגרי חתולים. המזרקה עם האורות הצבעוניים מזמן לא עבדה. הכיכר לא עמדה בעומס התחבורה. אנשים היום שוכחים איך זה היה ואת המצב הנורא. היה צריך פשוט לפתור את בעיית התחבורה, כדי להציל למעשה את הכיכר. התוכנית של צבי לישר פתרה את בעיית התחבורה לשביעות רצון של רבים, ובעיקר של תושבי הסביבה שסבלו במיוחד.
בשלב מסוים הכיכר התחילה להידרדר שוב ונתקפתי חרטה ורצון להחזיר עטרה ליושנה. היתה מחשבה להפוך את היוצרות, לחפור את הכבישים ואת המזרקה ולהחזיר למפלס הקרקע. אבל התברר לנו שהנזק הסביבתי יהיה עצום, המנהרות יצטרכו להתחיל הרבה קודם וכל הרחובות סביב ייפגעו. עברו שנים ואחרי מחשבה נוספת הגעתי למסקנה שצריך לשפץ את הכיכר כפי שהיא. כולל המזרקה של אגם, שנבחרה על פי ייעוץ אומנותי של מנהל המוזיאון לאמנות בתל אביב, מרק שפס.
ביקרתי אז ברובע לה דפאנס בפאריס וראיתי פסלים של אגם וחשבתי שזה יהיה לתפארתה של תל אביב. גם מלכת הולנד הגיעה לכיכר לראות את היצירה בביקורה כאן. אני חושב שהיום לא צריך להתעסק בהרס של הכיכר ולא לחשוב על מה שהיה, אלא לשדרג אותה ולהפוך אותה לפינת חמד בתל אביב.
(הביאו לדפוס: זיוה להט, אסתר זנדברג)
תגיות:
אסתר זנדברג,
כיכר דיזנגוף