תל אביב היא עיר בלי קונצפציה?

יום חמישי 25 ביוני 2009 03:00 מאת: אסתר זנדברג

תגיות: אסתר זנדברג

ספר חדש טוען כי במהלך מאה השנים האחרונות, העיר הזאת דווקא תוכננה פעמים רבות. אולי רבות מדי

אי אז באמצע שנות ה-70, כשתל אביב היתה במשבר אורבני חמור, בתיה התקלפו ותושביה נמלטו ממנה בשאט נפש כמעט, "קל היה לחשוב כי אותה עיר, זו שבה 'טיח נופל/ תריס מתייפח/ אוטובוס מת', היא, כמאמר המשורר, 'עיר בלי קונצפציה', אוסף מקרי של תקלות מתגלגלות שהדבר המרכזי שמאחד אותן הוא ההיעדר המוחלט של תכנון מראש", כותב האדריכל-סוציולוג נתי מרום בספרו החדש והמצוין "עיר עם קונספציה, מתכננים את תל אביב". הספר, הסוקר ומנתח את ההיסטוריה של התכנון העירוני בתל אביב משנות ה-20 עד ה-80, יצא לאור בימים אלה (הוצאת בבל) ומוסיף נדבך חשוב ויוצא דופן למדף המתרחב של ספרי תל אביב.

עיר בלי קונצפציה? "זוהי כמובן טעותה של מראית עין", ממשיך מרום ומנפץ את המיתוס השובה לב של מאיר ויזלטיר בשירו הידוע. מיתוס שהשתרש עמוקות בתודעה הקולקטיווית, וזכה לסימפטיה בכל שכבות הציבור, ובכלל זה פרנסי העיר ומקצועניה שנדמה שעטו עליו כעל קרש הצלה למחדליהם. "תפישת עולם כוללנית, רעיונות גדולים, השקפות נחרצות, ותוכניות - הרבה תוכניות - עמדו בבסיסה של תל אביב מרגע יסודה כעיר ב-1909 ועוד קודם לכן", כותב מרום. "במאה שנותיה הוכנו לתל אביב תוכניות רבות, 'תוכניות כלליות', 'תוכניות אב', 'תוכניות מתאר', 'תוכניות אסטרטגיות', שהצטרפו למהלך עקבי של מחשבה תחילה בניסיון לתת תשובה לשאלה - איזו עיר תהיה תל אביב".

איך קרה שמרוב תוכניות וקונצפציות, תל אביב נתפשת כבלאגן אחד גדול?

מרום: "קודם כל אני חושב שהרושם נוצר מאי הבנה או חוסר ידע, מהו למעשה תכנון. בדרך כלל מתייחסים לתכנון במונחים פיסיים בלבד, כלומר לבניינים ולפריסתם הפיסית במרחב. אבל תכנון הוא בראש ובראשונה קונצפציה, מנגנון המייצר מבנים קונצפטואליים המתקיימים לפני כל בנייה קונקרטית בפועל - תוחמים מרחבים, מקטלגים קבוצות חברתיות, קובעים גבולות, יוצרים הייררכיות, קובעים מה נכלל 'בפנים' ומה נותר 'בחוץ', מה חיוני ומה מיותר, היכן יש להשקיע ומה להזניח. פעולתו של התכנון אפקטיווית במיוחד בעיר בהתהוות כמו תל אביב בעשורים הראשונים. כל ההיבטים האלה, הכלכליים, החברתיים וגם הפוליטיים, הם שקופים למבט ולתודעה עד שקל לבטל את התכנון כאילו הוא אינו קיים".

תוכניות שונות של תל אביב, מתוך עטיפת הספר "עיר עם קונספציה"

יש משהו בדמותה הפיסית של תל אביב ש"מסתיר" את התכנון?

"האחידות היחסית של תל אביב ובנייניה, שהיא עדות מוכחת דווקא לתכנון, נתפשת כמשהו בנאלי או מכוער, ולכן לכאורה כהוכחה לחוסר תכנון. סממני ההזדקנות וההתבלות הפיסית של העיר נתפשו גם הם כעדות לחוסר תכנון וזה גם מה שעושה ויזלטיר בשירו 'יש לי סימפטיה'. כאילו ש'טיח נופל' הוא עדות להעדר קונצפציה או חוסר תכנון. ייתכן שתפישת ה'בלאגן' - ואולי הבלאגן עצמו - נובעת מעובדה שהעיר החליפה קונצפציה תכנונית כל שני עשורים פחות או יותר. אם בגלל נסיבות וצרכים משתנים או השתנות תפישות התכנון בעולם. זהו ביטוי לתכנון מאוד אקטיווי, אולי לתכנון יתר. בסך הכל, אני חושב שלתל אביב יש קוהרנטיות וקונקרטיות רבה".

הפער שחוצה את העיר

התכנון של תל אביב - כמו תחום התכנון העירוני בכלל - "סובל מיחסי ציבור גרועים", מסביר מרום מכיוון אחר את התחושה של היעדר תכנון בעיר ואת חוסר ההבנה, והסובלנות, לקיומו. "עדיין לא קרה לתכנון העירוני מה שקרה ב-20 השנים האחרונות לארכיטקטורה שלה", הוא אומר, "כשפתאום גילו את ה'באוהאוס' ואת 'העיר הלבנה' והתחילו להבין אותה אחרת. אולי גם היחס לתכנון ישתנה. אני לא בא לטעון שתל אביב תוכננה בצורה מושלמת ללא משגים, אבל אני מנסה להראות שהרבה מחשבה הושקעה ויש עושר מצטבר של תוכניות וקונצפציות. אולי המבט הרטרוספקטיווי על מאה השנים הראשונות ישמש נקודת התחלה למבט מפוכח יותר אל המאה הבאה".

מרום, בן 37, הוא בוגר המחלקה לארכיטקטורה בבצלאל, שבה הוא מלמד כיום. את התואר השני שלו עשה ביוניברסיטי קולג' בלונדון, שם כתב על מדיניות התכנון של ישראל במזרח ירושלים מאז 1967. בעקבות זאת, חיבר לעמותת "במקום" דו"ח ששמו "מלכוד תכנוני" ובו הצביע על הרס בתים במזרח ירושלים כחלק בלתי נפרד ומכוון של מדיניות התכנון. ספרו מבוסס על עבודת דוקטורט שהוא משלים כעת בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולגיה באוניברסיטת תל אביב.

"השאלות הגדולות בתל אביב בשנות ה-2000 הן גם שאלות היסטוריות", אומר מרום, "הטענות של התל-אביבים הצעירים שאין להם מקום בעיר, ההתייחסות להפרטת המרחב הציבורי וליזמות שקובעת את סדר היום, היו כבר בשנות ה-20 וה-30 וה-80, ולכן הפרספקטיווה ההיסטורית היא כלי הכרחי להבנת הדברים כיום".

גם הפער בין מרכז העיר וצפונה המבוססים לבין יפו, הדרום והמזרח העניים - היה שם מהתחלת ההיסטוריה התכנונית של תל אביב, ורק התקבע והעמיק עם השנים. תוכנית גדס בשנות ה-20, התוכנית העירונית המקיפה הראשונה לתל אביב - שנהפכה למעין מיתוס תכנוני מכונן - נאלצה להתמודד עם הפער הזה, מסביר מרום, אבל במידה רבה גם הנציחה אותו.

גדס כתב כי בתל אביב ישנו "שינוי הדרגתי וכמעט לא מודע מתכנון רע בדרום לתכנון טוב יותר צפונה", אבל במקום לגשר על הפער המרחבי, הגיאוגרפי, החברתי והכלכלי, נהפכה התוכנית שלו דווקא לבסיס להבחנה בין העיר הלא מתוכננת לעיר המתוכננת, בין הדרום לצפון, בין "טוב" ל"רע". הפער עבר מדור לדור בתל אביב, מקונצפציה לקונצפציה, מתוכנית אב אחת לאחרת, ומראש עיר אחד לבא אחריו, והוא נשאר שם גם חרף הבטחות של ראשי ערים שונים לאיחויו.

"פער עמוק חוצה את העיר לשני חלקים נבדלים אחד ממשנהו: מרכז העיר וצפונה מזה, ויפו ושכונות ופרוורים ומחנות מעבר מזה. מתיחת גשר בין שני החלקים היא התעודה המרכזית של ההנהלה החדשה", הצהיר ראש העיר מרדכי נמיר ב-1960. 14 שנים מאוחר יותר חזר ראש העיר שלמה להט על הדברים ואמר כי "אחד מקווי הפעולה הרב שנתיים והמרכזיים שברצוננו לאמץ לעצמנו ניתן לבטאו במלים: עם הפנים לדרום".

העדפה משקמת ללב העיר

אבל הצהרות לחוד ותוכניות לחוד. תוכנית האב השאפתנית לתל אביב (תוכנית השמשוני) שקידם נמיר בשנות ה-60, כותב מרום, לא רק שהחמיצה הזדמנות לגשר על הפער אלא היתה אחראית להעמקתו בכך שהתירה לאזורי מלאכה וייצור להמשיך ולהתפשט למנשיה ולכיוון האיילון "ובכך לכרסם ולפורר שכונות מגורים לכל רוחב העיר, ולהפריד עוד יותר בין חלקי העיר הדרומיים והמזרחיים מהמרכז והצפון". גם תוכנית לב העיר (תוכנית מזור) שקידם להט בשנות ה-80 לא הפנתה את פניה ויעדיה לדרום, כפי שהכריז עם כניסתו לכהונתו, אלא יצרה "העדפה משקמת לאזורי לב העיר על חשבון העדפה מתקנת לשכונות הדרום והציגה גישה ריאקציונרית מבחינה חברתית, בלי קשר ל'כוונות הטובות' של המתכננים", דברי מרום.

מה הסיכוי שלא לחזור על החמצות העבר?

"תכנון ערים כיום כמעט לא מתכנן ערים חדשות אלא פועל בתוך ערים קיימות, וככל שתל אביב בנויה יותר וצפופה יותר יש לכאורה פחות מקום לקונצפציות חדשות. לדעתי, לא צריך לוותר על קונצפציות ולא להסתפק בתכנון רגולטיווי וסטטוטורי, אלא לקדם תכנון יוצר ומשתף. כיום, אין מקום לקונצפציות של לוח חלק כמו בשנות ה-20 או של חיסול משכנות עוני כמו בשנות ה-50, אלא לקונצפציות חדשות המתאימות לעיר קיימת, קונקרטית, ומתייחסות למציאות כפי שהיא ולא רק כפי שהיא צריכה להיות".