צעצועי כאילו

יום רביעי 10 בדצמבר 2008 05:27 מאת: יובל סער

פול בודניץ משוכנע שמבוגרים רואים בצעצועים את עצמם. המוצרים המעוצבים של חברת קידרובוט שהקים מוצגים במוזיאונים ונמכרים מטוקיו ועד תל אביב. בקרוב הם יופיעו בסרט

ב-2002 הבחין פול בודניץ בתמונות של צעצועי ויניל שהגיעו מסין ויפאן והיו שונים מכל מה שראה קודם לכן. הם התבססו על דמויות של דגני בוקר, אבל לא היו צעצועי ילדים רגילים. הם הזכירו יצירות אמנות שקיבלו השראה מאופנה, קריקטורות, גרפיטי, קומיקס, מוסיקה ועוד.

בודניץ עזב את כל עיסוקיו וייסד את קידרובוט במוסך בקליפורניה. כיום היא נחשבת לאחת החברות הידועות בעולם בכל הקשור ל"צעצועי מעצבים" שמיוצרים במהדורות מוגבלות בשיתוף אמנים בינלאומיים בעלי רקע מגוון כגון גרפיטי, אופנה, עיצוב תעשייתי, עיצוב גרפי, איור ומוסיקה. רבים מצעצועי החברה נהפכו לפריטי אספנים ונמכרו באלפי דולרים. ב-2006 הוצגו כמה מהצעצועים בטריאנלה לעיצוב של מוזיאון העיצוב הלאומי בארצות הברית (קופר יואיט). בסוף 2007 קנה המוזיאון לאמנות מודרנית (מומה) בניו יורק צעצועים של החברה והם חלק מן האוסף הקבוע שלו.

לחברה חנויות בניו יורק, בסן פרנסיסקו, בלוס אנג'לס ובמיאמי ומוצריה נמכרים גם בחנויות בוטיק ברחבי העולם. כעת הם נמכרים גם בחנות "אורבניקס" בתל אביב. בימים אלה שוקד בודניץ על סרט שיבוסס על פי הדמויות שיצר, בהפקת אולפני פראמאונט.

בראיון עמו בדואר אלקטרוני מספר בודניץ שבהתחלה התקשה להסביר לאחרים מה הוא עושה. "שאלו אותי, ‘זה אמנות או צעצועים?', ואני עניתי, ‘שניהם'. השאלה תמיד שיגעה אותי. ולראיה, עכשיו הצעצועים הם גם במוזיאונים וגם בחנויות".

מה ההבדל בין צעצועים למבוגרים לבין צעצועים לילדים?

"אחרי שאדם מבלה בחברת ילדים קטנים הוא מבין שאין להם באמת רגשות מעורבים. הם בדרך כלל או שמחים, או עצובים, או כועסים - רק דבר אחד בכל פעם. כשאנחנו מתבגרים אנחנו מתחילים לחוות דברים מורכבים יותר. הצעצועים של קידרובוט מדברים למבוגרים כי הם מכילים את הניגודים האלה: הם יכולים להיראות חמודים ומפחידים, או רכים וכועסים. מבוגרים מגיבים לזה, הם רואים את עצמם בצעצועים.

פול בודניץ וצעצועים בעיצובו: "שאלו אותי, ‘זה אמנות או צעצועים?', ואני עניתי, ‘שניהם'" (תצלומים: פול בודניץ וטל פרי)

"כשרק פתחתי את החנות בסן פרנסיסקו עבדתי לפעמים כמוכר. אנשים היו נכנסים לחנות, מסתכלים על הצעצועים ושואלים מאין הם. הייתי מסביר להם שהם לא משום מקום ואלה יצירות אמנות. התגובה בדרך כלל היתה ‘כן, אבל מאיזו תוכנית טלוויזיה הם? מאיזה סרט?'. היה להם קשה להבין שמישהו מייצר כאלה דברים שהם מקוריים לחלוטין. אני עדיין מופתע מהמקומות שבהם אני מוצא את הצעצעועים. המקום המוזר ביותר שבו נתקלתי בבובה של קיד רובוט לאחרונה היה במאיץ החלקיקים הגדול שבנו לא מזמן באירופה".

הוא מחלק את זמנו בין מנהטן למונטנה. "הבית שלי במונטנה הוא בבסיסו קופסה לבנה", הוא אומר. "אין לי שם הרבה דברים. אני לא מאמין בצבירת חפצים או בהיקשרות אליהם. הרבה דברים עוברים לי מתחת לידיים ויש לי נטייה לשמור אותם במשך כמה שבועות ואז להעביר אותם לאנשים אחרים. כך אני שומר על היצירתיות שלי".

הוריו הם פיסיקאי גרעין ועובדת סוציאלית. "גדלתי בבית כשר בברקלי בקליפורניה ורציתי להיות מדען גרעין כמו אבא שלי", הוא מספר. "בתחילת שנות ה-80 התעניינתי במחשבים. זה היה כמו לעבוד על ג'יפ ישן: הם לא היו יותר מדי מסובכים והיה אפשר לעשות להם כמעט כל דבר. עוד בזמן התיכון תיכננתי משחקי מחשב. במקביל התעניינתי גם בעסקים. את זה כנראה ירשתי מהסבא של הסבא שלי שהיה מהגר יהודי מפולין שהגיע לוורמונט. הוא התחיל למכור גרוטאות ברחוב ועד שמת כבר חצי מהעיירה היתה שייכת לו".

מתי הבנת שמחשבים זה לא הכיוון שלך?

"לא התייחסתי לעצמי כאמן עד גיל 20. למדתי באוניברסיטת ייל פיסיקה ומחשבים עד שהחלטתי שאני שונא את זה. אחד המרצים אמר לי שאני צריך ללמוד אמנות, אז החלטתי לנסות את זה, ובסופו של דבר סיימתי בהצטיינות. רוב הדברים שעשיתי בחיים שהיו הצלחה כבירה או כישלון מוחלט. שום דבר באמצע".