ממציאות את הגלגל

יום שני 22 בדצמבר 2008 02:43 מאת: אריאל רובינסקי

כדי להימנע מהתחרותיות הגברית, החלו לקום קבוצות רכיבת אופניים על טהרת הנשים. בקרוב יהיה גם מרוץ

באירועי האופניים הגדולים המתקיימים בישראל הנשים הן עדיין מיעוט, כך גם בחבורות הרוכבות להנאתן בסופי השבוע, אבל יש סימנים שהדברים עומדים להשתנות בקרוב. בשנתיים האחרונות מתרבות קבוצות רכיבה לנשים בלבד, המבקשות להעניק לרוכבות המתחילות אווירה מפרגנת יותר ומלחיצה פחות מזו השוררת בחבורות הגבריות.

"כשרוכבים עם גברים יש תחושה של תחרותיות והישגיות, מין דחף לעשות כמה שיותר קילומטראז' בכמה שפחות זמן וכן הלאה. אנחנו עוצרות בדרך לעשות קפה ולהסתכל על הנוף, נהנות מהחוויה", אומרת גילי לורבר, מדריכה ומובילה של קבוצות אופני הרים ממושב צורן, שהקימה קבוצת רוכבות לפני שלוש שנים. בקבוצה, מהחלוצות בתחומה, יש כיום 15 רוכבות בנות 35-60. הן נפגשות באמצע השבוע לרכיבת כושר באזור השרון ובסוף השבוע לטיולי רכיבה במסלולים מגוונים, מהכרמל ועד דרך בורמה.

לדברי לורבר, זו כבר "קבוצה חברתית. לפעמים גם הילדים או הבעלים מצטרפים לרכיבה, ויש לנו גם שתי סבתות". היא מדגישה שעם הזמן כולן התקדמו, הן מבחינה טכנית והן מבחינת כושר הרכיבה, וכיום הן יוצאות גם לרכוב במסלולים מורכבים ולימי רכיבה ארוכים. "לפני שבועיים לקחתי את הקבוצה ליומיים של רכיבה באזור מצפה רמון. באביב נרכב בגולן, לפני שנה נסענו לטורקיה עם האופניים. אנחנו גם נפגשות לערבי חברה בנושא אופניים, למשל סדנת תיקונים".

קבוצת הרוכבות של גילי לורבר לקראת רכיבה בדרך בורמה. (תצלום: דניאל צ'צ'יק)

"בקבוצה נשית יש תנאים טובים יותר להתחיל לרכוב מאשר בקבוצות מעורבות", אומרת אראלה פינס, רופאת שיניים בת 58 מפרדס חנה, הרוכבת בקבוצה של לורבר. "אין אצלנו אווירה של 'נו, תתקדמו כבר', או תחרות למי יש אופניים חדישים או מאובזרים יותר כמו אצל הגברים. אצלנו יש אווירה של כיף ופרגון הדדי. אם מישהי חדשה בקבוצה ולא עומדת בקצב, אז מישהי אחרת תרכב אתה כדי שלא תרגיש לבד".

פינס, אם לארבעה וסבתא לפעוט בן ארבע, התאמנה קודם לכן בספינינג ומתאמנת מפעם לפעם בחדר כושר, אך בכל זאת לא היה לה קל להתחיל לרכוב. "זה לא פשוט להיכנס לכושר רכיבה, צריך הרבה כוח רצון, אבל עכשיו התענוג גדול מאוד ואני לא מפספסת רכיבה", היא אומרת.

"נשים יחד זו דינמיקה אחרת", אומרת דגנית מקא, בת 30, רוכבת בתחרויות כביש-שטח ועורכת במגזין "אופניים". "בין נשים נוצרת אנרגיה חזקה מאוד שלא קשורה דווקא לתחרותיות אלא לכיף שביחד". מקא, הנמנית עם צוות המארגנות של מרוץ האופניים הראשון לנשים שיתקיים בחודש מארס 2009, נוהגת לרכוב לבד או בחבורות מעורבות דווקא. לדעתה, רכיבה בקבוצה על טהרת הנשיות אינה מתאימה לכל אחת, אך ריבוי קבוצות הרכיבה הנשיות יועיל לענף ולספורט הנשים. "לנשים מסוימות זו הדרך הנכונה להתחיל לרכוב, עד שייכנסו לכושר וירכשו מיומנויות טכניות. אווירה תחרותית לא מתאימה לכולן, בייחוד לא למתחילות".

"זה הזמן שהן מתנתקות מהמשפחה ומכל המשימות שלהן", אומרת ירדן גולן, בת 22 ממרחביה, סגנית אלופת הארץ באופני כביש, שמובילה את "רוכבות העמק", קבוצת נשים מעמק יזרעאל. רוב הרוכבות חסרות ניסיון, ובהן גם אמה של ירדן. "האופניים פותחים בשבילן אופציות רבות, הם מאפשרים לטייל, לעשות כושר, ליהנות בחברותא, זה הרבה יותר מישיבה בבית קפה עם חברה", אומרת גולן. היא מוסיפה שכל אשה, בכל מצב פיסי או משקל, יכולה להתחיל לרכוב על האופניים, חשוב רק לעשות זאת בהדרגה.

עקפה את הגברים

בן עמי טנצר, מדריך אופניים ותיק, שכבר שנתיים מדריך קבוצת נשים בנס ציונה ולאחרונה החל להדריך קבוצה חדשה ביבנה, מציין שלא פגש קבוצה בעלת מוטיווציה דומה לזו של הקבוצות האלה: "הן לא מפספסות רכיבה, דואגות לבייביסיטר, לסידור עם הבעל, באות על חשבון העבודה, עושות כל מאמץ להגיע, לא ראיתי כזו מחויבות אצל קבוצות אחרות שהדרכתי". הקבוצה של טנצר מקבלת תמיכה מעמותה עירונית המטפחת את הספורט וציידה את בנות הקבוצה בחולצות רכיבה, בין היתר. גם אצלו גיל המשתתפות נע מ-30 ועד 60 ויותר, אך הוא מדגיש שהכושר אינו תלוי בגיל אלא בוותק בקבוצה. כל הרוכבות היו חסרות ניסיון, ולדבריו, אחרי כמה חודשים כולן "רוכבות בסינגלים ובעליות קשות, יש כאלה שאפילו החלו להשתתף בתחרויות לפי קטגוריות גיל".

אחת מאלה היא שני בולוק-ליבוביץ, אשת שיווק בת 34 ואם לשלושה ילדים מנס ציונה, שבימים אלה מסיימת תואר שני באוניברסיטה. ליבוביץ החלה לרכוב לפני שנתיים, באמצע הפסיקה עקב הריון, אחרי הלידה חזרה לרכוב בשיא המרץ ולפני חודש השתתפה במקצה 40 הקילומטרים של "וולבו צ'אלנג'" בים המלח, עם עוד שלוש נשים מהקבוצה. "אני לא בדיוק מתחברת לתחרויות ספורט ודי חששתי, אבל טנצר הכין אותנו על פי תוכנית עבודה מסודרת והגעתי לים המלח בכושר שיא", היא מספרת. "וזה היה מדהים. בחיים לא רכבתי ככה. עם האופניים שלי, שעולים בקושי 2,000 שקל, עקפתי גברים שרכבו על אופניים מאובזרים ששווים 10,000 ויותר. עכשיו אני כבר מתאמנת לתחרות הבאה: מרוץ הנשים".

ב-14 במארס הקרוב, באזור גבעת עדה, צפוי להתקיים מרוץ הנשים הראשון לאופני כביש (פרטים באתר www.banot-bike.org.il). מדובר ביוזמה של חמש רוכבות כביש-שטח וטריאתלון מנוסות: טלי הברפלד, דגנית מקא, שירי שינברג, מור שלזינגר ומורן אשור, שהחליטו שהגיע הזמן.

למה בעצם?

"אין הרבה רוכבות באיגוד האופניים ואין הרבה רוכבות בכלל", אומרת מקא, "הכוונה היא לקרב אותן זו לזו, שעוד ועוד נשים שרוכבות מפעם לפעם ובשביל הכיף ייכנסו לקבוצות מסודרות ויצטרפו לענף. לכן פעמיים בשבוע אנחנו מקיימות אימונים מיוחדים לקראת המרוץ, והם פתוחים לכל המעוניינות. אפשר לבוא גם עם אופני שטח".

מור שלזינגר, מנכ"לית בחברת היי-טק ורוכבת כביש תחרותית, דווקא אינה חסידה גדולה של קבוצות רכיבה לנשים בלבד: "אני בעד איזון, גם בספורט וגם בחיים, ולא מאמינה בהסתגרות בתוך הגטו הנשי וברכיבה רק עם נשים, אבל המרוץ הוא משהו אחר. זה מבוסס על הרעיון של טריאתלון הנשים, שבשביל רבות הוא דלת כניסה לספורט בכלל. לנשים יש הרבה חסמים אישיים-רגשיים בקשר לספורט ומרוץ נשי זו דרך טובה להתחיל".