מה שהראש לא מספר לרגליים
יום שני 15 בספטמבר 2008 02:45 מאת: אריאל רובינסקי
המרכיב המנטלי קובע לא פעם את ההבדל בין מפלה לניצחון. למרות זאת, ההכשרה של רוב המאמנים בתחום מסתכמת ב-15 שעות במכון וינגייט
אימון מנטלי במרכז הטניס ברמת השרון
(תצלום: דניאל צ'צ'יק)
על כדורגלנים אומרים לפעמים שהם "חלשים מנטלית", על חברים במשלחת אולימפית - שהם "לא עמדו בלחץ". על אף המודעות לחשיבותו של נושא זה בספורט, ההכשרה בו מצומצמת. בבית הספר למאמנים במכון וינגייט מייחדים כ-15 שעות לנושא האימון המנטלי וזו ההכשרה היחידה של רוב המאמנים. במרכז הטניס של רמת השרון פועל מרכז לפסיכולוגיית ספורט ובו קורסים להכשרת מאמנים וכן קורס לבעלי תואר ראשון בפסיכולוגיה או מדעי ההתנהגות, המעוניינים בהכשרה כמאמנים מנטליים. מסלול להתמחות בפסיכולוגיית ספורט עדיין אין בארץ, אך יש במקומות אחרים בעולם.
"בנוסף להתמחות האקדמית, פסיכולוג ספורט חייב להכיר ולהבין את מקצועות הספורט", אומר אבי פירוז, טריאתלט בכיר בעבר שהוסמך כפסיכולוג ספורט באוניברסיטת ספרינגפילד, אילינוי.
לדבריו, הגישה של מאמן מנטלי או פסיכולוג ספורט שונה מגישות אחרות בפסיכולוגיה. "מיקוד במטרה ושמירה על הריכוז ברגעים המכריעים הן נקודות מאוד חשובות אצל ספורטאי", מסביר פירוז. "מדובר בעצם בהתעלמות מהחרדה, בדחיקתה הצדה. אם אני עובד עם ספורטאי באמצע העונה או לקראת תחרות, לא אתחיל לחדור למקורות החרדה שלו, אלא אלמד אותו שיטות לנטרל אותה, להתמודד אתה כך שהיא לא תפריע לביצועים. בטיפול פסיכולוגי רגיל מרבים להשתמש באלמנטים מפרקי הגנות כדי להבין תהליכים פנימיים, לפרק כדי שניתן יהיה לבנות מחדש. עם ספורטאים, לעומת זאת, עובדים על חיזוק ההגנות". פירוז מוסיף, עם זאת, שבעבודה לאורך זמן ניתן לגעת בסופו של דבר גם במקורות החרדה.

אימון מנטלי במרכז הטניס ברמת השרון. מחזקים את ההגנות. (תצלום: דניאל צ'צ'יק)
מתרכזים בהווה
ארנון צפריר, מאמן מנטלי במרכז הטניס ברמת השרון, אומר ש"במוח שלנו יש תוכנה - כשכואב, הכאב נוטה לתפוס את כל הפריים". בריצות ארוכות זה קריטי, הוא מציין. אם הרץ יעסוק רק בכאב ובקושי, הוא יתקשה להשלים את הריצה או שביצועיו ייפגעו. תפקידו של המאמן המנטלי, על פי צפריר, הוא ללמד את הספורטאי מראש לשלוט על מחשבותיו כך שלא ייקלע למשבר, ואם נקלע, יצליח להיחלץ ממנו.
"קודם כל אנחנו מלמדים להפנות את המחשבות לזמן הווה", מסביר צפריר. כי העבר, לדבריו, יכול להכיל שאלות נוסח "למה פתחתי כל כך מהר", "למה לא התכוננתי מספיק", שרק מגבירות את התסכול, ואילו בעתיד יש שאלות מלחיצות כגון "מה יקרה אם לא אסיים את הריצה, מה יגידו עלי".
"לכן חשוב להפנות את המחשבה לכאן ועכשיו", ממשיך צפריר. "למשל: אני בקילומטר ה-35. אני נושם עכשיו בצורה קצבית, אני מקטין עכשיו צעדים וכך הלאה". טכניקה נפוצה כיום היא הדמיה או דמיון מודרך. "כשאתה משתתף בסרט שאין לך שליטה עליו זה יוצר מצוקה; בעזרת ההדמיה אפשר להפוך משחקן לבמאי - אתה תקבע מה יקרה ואיך זה ייגמר", מסביר צפריר. הוא מספר שכאשר הכדורסלן מייקל ג'ורדן עמד על קו העונשין לפני קליעה שיכלה להכריע את המשחק, לא נהג לחשוב על חשיבות הרגע וגם לא על מאות אלפי הצופים במגרש וטלוויזיה. "הוא דימיין שהוא נמצא שוב במגרש הכדורסל השכונתי הישן שלו בשיקגו, זה הוריד ממנו את כל הלחץ", אומר צפריר.
לדבריו, "ככל שהספורטאי מכיר טוב יותר את מנגנון ההפעלה הפנימי שלו, קל לו יותר להתמודד עם רגעי משבר. בטריאתלון, למשל, ידוע שיש נפילת אנרגיה במעבר בין שחייה לאופניים ומאופניים לריצה. אז עובדים על כך. הספורטאי יודע שזה יגיע, ומתוך היכרות עם עצמו יודע מתי זה יעבור".
צפריר מציין שכל ספורטאי לומד בדרכו ועל פי אופיו, איך לשלוט במודעות. למשל בעזרת טקס אישי, כשהוא מתלבש לקראת התחרות, שכולל כמה פעולות שחוזרות על עצמן. "זה עוזר להכניס את הראש לטייס אוטומטי", הוא מסביר. "הגוף נכנס למצב של ריכוז וזה נותן שקט למוח".
תיאום ציפיות
פירוז מדגיש שאצל ספורטאים מקצועיים העבודה המנטלית היא הכרחית, כי ברמות הגבוהות כולם פחות או יותר באותה רמה, והגורם המנטלי יכול להכריע בין הצלחה לכישלון. אצל ספורטאים לא מקצועיים, בייחוד אלה המתחרים במשך השנה בטריאתלון, ריצות ארוכות ומרוצי אופניים, הדגש הוא על הבהרת המטרות.
"אנשים רבים כיום, לרוב בסביבות גיל ה-40, מגיעים לספורט ומתחילים להתאמן בקצב מואץ ובמקרים רבים נפצעים, או פוגעים במשפחתם ובעבודתם", אומר פירוז. "לפעמים זה בא מתוך חסכים בחיי המשפחה ובעבודה, או מתוך חשש מהזיקנה. אני עוזר להם לעשות סדר. אם המטרה היא שספורט יהיה חלק מהחיים, אז צריך לבדוק איך מאזנים בין העבודה, המשפחה והעיסוק בספורט. צריך גם להיות ריאליים ולא לטפח ציפיות מוגזמות, כי האכזבות יכולות להיות קשות. ראיתי לא מעט אנשים שהתאמנו שנתיים-שלוש בטירוף ואז פרשו כי נמאס להם, או כי הבינו שבגיל 40 הם כבר לא יגיעו לאולימפיאדה".
פירוז, העובד גם עם מנהלים, אומר שהספורט מחדד תכונות שהן משמעותיות לחיים בכלל ולעולם העסקי בפרט. הוא מציין מנכ"ל שנוהג להביא אליו את כל הנהלת החברה לסדנאות ספורט, לשיפור היחסים הבין-אישיים בהנהלה. הוא מספר גם על מנכ"ל שפתר בעיות של חוסר אסרטיוויות תוך כדי רכיבה על אופניים. "עשינו כמה עליות קשות, שבהן הוא נאלץ להוציא החוצה את כל התוקפנות העצורה שלו", אומר פירוז, "בסוף העלייה הוא אמר שהוא מרגיש נפלא. דיברנו על כך והתברר שבעבודה הוא לא מרשה לעצמו להוציא החוצה כלום, לא רגשות וודאי שלא תוקפנות, מה שבסופו של דבר פגע ביכולת המנהיגות שלו. אז עבדנו על איך אפשר לבטא יותר את הרגשות ולהיות אסרטיווי מבלי לגלוש לאגרסיוויות. גם כאן הספורט עשה שירות טוב".
עוד במדור הכושר
הצלחת שהדודה הביאה מאמריקה. המסלול של דורי יניב
המתיחה הגדולה
שלוש, ארבע: מפגש בינלאומי בכדורת דשא
ריצה לקיסריה