גלריה

עדכנו אותנו




שלושים ומשהו: הסדרה שהגדירה דור

יום חמישי 27 באוגוסט 2009 02:51 מאת: ארי קרפל | ניו יורק טיימס

כמעט 20 שנה אחרי שידורה של "שלושים ומשהו", העונה הראשונה יוצאת בדי-וי-די והיוצרים והשחקנים מנסים לעמוד על סוד ההצלחה



אדוארד זוויק

(תצלום: אימג' בנק / Getty Images)

פרסומת

ב-18 השנים שחלפו מאז שודר הפרק האחרון של "שלושים ומשהו" לא היתה שום סדרה ברשתות הטלוויזיה באמריקה שהגדירה כך דור של מבוגרים, או עוררה זעם כה רב (מלבד, אולי, "אלי מקביל"). "התפנקות!" "עיסוק אובססיווי בעצמי!" "בכיינות!", "טריוויאליות!" היו רק כמה מהטענות נגד הסדרה, שעקבה אחר קבוצה של בני דור הבייבי בום המנסים לאזן בין הקריירה למשפחה.

אף שהסדרה לא זכתה לאחוזי צפייה גבוהים במיוחד, היא זכתה בהערכת הביקורת וב-13 פרסי אמי (כולל פרס לסדרת הדרמה הטובה ביותר) בארבע העונות שלה באי-בי-סי. היא אף פילסה את דרכה לאוצר המלים של התרבות הפופולרית: המלה thirtysomething נוספה למילון אוקספורד ב-1993; והיא גם עודדה את הרשתות האמריקאיות להסתכן עם דרמות מורכבות יותר שהתבססו על אנסמבל של שחקנים - כמו "Homefront", שעסקה בימים שאחרי מלחמת העולם השנייה, והדרמה "I'll Fly Away", על תקופת המאבק למען זכויות האזרח בתחילת שנות ה-60 - ועם סדרות אנסמבל אחרות על צעירים אורבניים כמו "סיינפלד" ו"חברים".

אף שחברות התקשורת ממחזרות את נכסיהן ככל האפשר, "שלושים ומשהו" מעולם לא יצאה בדי-וי-די או אפילו בווידיאו, עד עכשיו. השבוע יצאה בארצות הברית העונה הראשונה, במארז הכולל סרטים תיעודיים קצרים, הערות של השחקנים ושיחה בין היוצרים, מרשל הרשקוביץ ואדוארד זוויק. שלוש העונות הבאות ייצאו מדי חצי שנה.


"שלושים ומשהו". למצוא את האפי בדברים הקטנים

אלוהי הדברים הקטנים

בתקופה שהרשקוביץ וזוויק, יוצאי סדרת הטלוויזיה "Family", הציעו לרשתות את הרעיון ל"שלושים ומשהו", לוחות השידורים היו גדושים סדרות עשויות היטב ומוערכות שפרצו את גבולות המסך הקטן. ועם זאת, סדרות כמו "בלוז לכחולי המדים", "מקום אחר" ו"פרקליטי אל-אי" היו דרמות שהתרחשו במקום העבודה והתבססו על מבנה עלילה מסורתי - פשע חדש שיש לפענח או תיק חדש שצריך לטפל בו בכל שבוע. "שלושים ומשהו" היתה שונה, והתמקדה בחיי היום-יום של אנשים רגילים.

"בעבר", אמר הרשקוביץ בראיון טלפוני, "הדברים היו תמיד מועצמים. הדמויות היו צבעי היסוד של ההתנהגות האנושית. הכל היה בגדול". הוא פגש את זוויק כשלמדו במכון הקולנוע האמריקאי בשנות ה-70. "התמרדנו נגד הגישה הזאת. ניסינו לכתוב בקטן, למצוא את האפי בדברים הקטנים".

החזרה אל "שלושים ומשהו" כיום פירושה גילוי מחדש של רמת אינטימיות ורגש (או עיסוק בעצמי, לדעת מבקרי הסדרה) שהיה נדיר למצוא אז בטלוויזיה. "היה בסדרה המון 'מה אני מרגיש בקשר למה שאני מרגיש?'", אומר קן אולין, שגילם את הפרסומאי מייקל סטדמן. "כנראה היה בזה ממד של לקחת את עצמך יותר מדי ברצינות".

הגישה הזאת עוררה גל של ביקורת בתקשורת, עוד לפני הקרנת פרק הבכורה של הסדרה, והשחקנים חוו זאת כשנפגשו עם כתבים ומבקרי טלוויזיה בקיץ 1987. "אין לך מושג", מספר טימותי בספילד, שגילם את אליוט וסטון, חברו של מייקל ושותפו במשרד הפרסום. "הם התנפלו עלינו: 'איך אתם קוראים לעצמכם סדרת טלוויזיה? אתם אופרת סבון. אתם לא צריכים להיות בטלוויזיה. אין אצלכם עלילה'".

ואולם, נושאים ומצבים רבים בסדרה היו רלוונטיים אז וממשיכים להיות רלוונטיים גם היום, הן בעבור בני דור הבייבי בום המנסים להמשיך להאמין באידיאלים של נעוריהם, והן בעבור כל מי שמנסים להתמודד עם השינויים בציפיות החברתיות מגברים ומנשים. האם משום שמייקל הסכים לעבוד עם לקוחות משיקולים כספיים הוא מכר את עקרונותיו? האם אשתו, הופ (מל האריס), יכולה להישאר בבית עם תינוקם ולהרגיש שהיא מגשימה את עצמה? אליוט הוא אב טוב, אבל האם די בזה כדי למנוע מנישואיו להתפרק?

העלילות התבססו במידה רבה על חייהם הפרטיים של הרשקוביץ וזוויק ועל אלה של השחקנים. החיטוט בעבר נגע לעניינים פעוטים (דמותו של אולין למדה בית הספר ובקולג' שבהם למד השחקן) וגם לאירועים משמעותיים (מותו של אביו של מייקל "היה קרוב מאוד לחוויות שלי", אומר הרשקוביץ). "השחקנים בסדרה למדו מהר מאוד שאם הם לא רוצים שסיפורים מחייהם ישודרו מול 30 מיליון איש, מוטב שלא יספרו עליהם לאד ולמרשל", אומרת האריס..

פיטר הורטון, למשל, התגרש זמן קצר לפני הקרנת פרק הבכורה בסתיו 1987. "הייתי רווק, בלי ילדים, החיים שלי לא היו מסודרים", הוא אומר. במלים אחרות, הוא היה מושלם לדמות שלו, גארי שפרד, האקדמאי בעל השיער הארוך שפוחד ממחויבות. בספילד גם הוא התגרש והיה אב לילד. "השתמשתי בזה כמה שיותר", הוא אומר, "הרבה מהמשחק שלי ב'שלושים ומשהו' היה למען הגברים. הייתי אבא טוב, אבל זו היתה גם הזדמנות לשתף עד כמה אנחנו דפוקים כגברים. אליוט לא היה בעל טוב בתחילת הדרך".

לגנוב מוודי אלן

הרשקוביץ מודה שגנב מכולם ולא רק מהחיים האמיתיים של השחקנים: "טריפו, כל הסרטים של פול מזורסקי", קטעים מ"בלשים בלילה" - כל זה שימש אותו. "אני חושב שבכל פרק יש היבט לא-ליניארי מסוים", הוא אומר.

הרגע שבו דמותה של מלאני מיירון, מליסה סטדמן (בת דודו של מייקל וצלמת), מקבלת מכה מבחור בחנות ספרים, מזכיר את הסרט "הרומן שלי עם אנני": הפסיכולוג שלה מופיע לפתע, ואף אחד חוץ ממנה לא רואה אותו. "זה היה כל כך פוסט-מודרני, ובכל פעם שעשינו משהו כזה טפחנו לעצמנו על השכם", אומר זוויק, "ואז הבנו שוודי אלן כבר עשה את זה קודם".


מרשל הרשקוביץ (תצלום: אימג' בנק / Getty Images)

אולם גם אם הטכניקות לא היו חדשות, חלקן לא נראו קודם בטלוויזיה. "שלושים ומשהו", בעקבות סרטים כמו "החברים של אלכס", היתה חלוצה בשימוש במוסיקה פופולרית כדי להמחיש את הרגשות הסבוכים של הדמויות. היום השימוש במוסיקת פופ רווח בסדרות כמו "פשע מן העבר", "אחת שיודעת" ואחרות, ולהקות מתחרות על ההזדמנות להשמיע את שיריהן בפסקול של סדרות טלוויזיה.

המוסיקה הזאת ("It Must Be Love" של ריקי לי ג'ונס, "Come Rain or Come Shine" של ריי צ'רלס) היא שמנעה למעשה מ"שלושים ומשהו" לצאת בווידאו ובדי-וי-די לאורך השנים. למפיקים היו זכויות להשתמש בשירים רק להקרנות המקוריות ולשידורים חוזרים ברשת. אבל החברה האחראית לדיגיטציה מחקה בעמל רב את השירים מהגרסה שיצאה לדי-וי-די.

הסמוראי האחרון

"שלושים ומשהו" גם אחראית לדור חדש של במאים ומפיקים, מכיוון שזוויק והרשקוביץ איפשרו לשחקנים לצלם ולביים. אולין מפיק ומביים את "אחים ואחיות", שבה משחקת אשתו במציאות, פטרישיה וטיג (ננסי וסטון ב"שלושים ומשהו"). מיירון ביימה פרקים לסדרות "בטיפול" ו"Tell Me You Love Me". "הם לא היו קלים אתנו", אומר בספילד, ששיחק בסדרות כמו "סטודיו 60", והיה מפיק ובמאי בסדרה "ליפסטיק". "ידעתי שאם הם לא יאהבו משהו שצילמתי הם יגידו לי, מפני שהם הכריחו אותנו לשבת לידם כשצפינו כל יום בחומר שצולם".

הורטון, שמפיק ומביים את "The Philanthropist", מוסיף: "קראנו לזה בכבוד ובהערכה 'בית הספר הסמוראי של אד זוויק לבימוי'. הוא היה כל כך ישיר, תובעני. הוא לא איפשר לנו פשוט להפעיל את המצלמה ולתת לסצינה להתגלגל. היינו חייבים להשתמש בכישורי בימוי, להתייחס לחלל ולגודל העדשה - כל זה".

זוויק, שאחרי הסדרה ביים סרטים כמו "לגעת ביהלום" ו"הסמוראי האחרון", והרשקוביץ, שהפיק אותם, לא נטשו את הטלוויזיה. הם עדיין מנסים להציע דרמות לרשתות הטלוויזיה, אבל לא תמיד בהצלחה. הניסיון האחרון שלהם, פיילוט ששמו "A Marriage", לא נבחר על ידי אף רשת השנה, והסדרה האחרונה שלהם, "Quarterlife", לא שרדה מעבר לשישה פרקים.בהחלט ייתכן ש"שלושים ומשהו" לא היתה משודרת כיום. "הסדרה היתה מתנה נפלאה", אומר זוויק, "וזה משהו שרק נעשה מרשים יותר במבט לאחור, כשרואים עד כמה התהליך נעשה תאגידי ומבוקר".

הרשקוביץ, שמשתדל לא להעליב את הרשתות שאולי יעבוד עמן בעתיד, מפגין ענווה צינית בהתייחסו למורשת של הסדרה. "כשעשינו את 'שלושים ומשהו', היו מעט מאוד סדרות דרמה אינטימיות ורציניות בטלוויזיה", הוא אומר, "וכיום יש מעט מאוד סדרות דרמה אינטימיות ורציניות בטלוויזיה. אז נראה לי שלא היתה לנו השפעה גדולה".





תגיות: שלושים ומשהו

(6 מדרגים)

דירוג הגולשים:

  • Currently 3/5 Stars.
  • 1
  • 2
  • 3
  • 4
  • 5
  • גל 28/08/2009 22:12:20