ז'אנר חדש: ספר שלם לכל שיר ילדים

יום ראשון 25 ביולי 2010 03:00 מאת: יעל דר

מדובר בז'אנר חדש: שירי ילדים ישראליים קלאסיים שבים ורואים אור בגרסאות שיוצר דור חדש של מאיירים, המקדישים ספר שלם לכל שיר. בגרסתה ל"יוסי ילד שלי מוצלח" של ע' הלל מתמודדת המאיירת ליאת יניב בדרך ייחודית עם נכס צאן ברזל של התרבות המקומית

גרסתה הנהדרת של המאיירת ליאת יניב לשירו הידוע של ע' הלל, "יוסי ילד שלי מוצלח" (עם עובד), היא עוד אחת בסדרה מבורכת של פרשנויות שעושה דור חדש של מאיירים מוכשרים לנכסי צאן ברזל בשירת הילדים העברית. אין זו סדרה שתיכנן עורך יצירתי ואין היא שייכת לבית הוצאה כזה או אחר. זוהי סדרה, ז'אנר ספרותי חדש אם תרצו, שנולדה מתוך נסיבות ותמורות שחלו בתרבות המקומית.

לז'אנר החדש כמה אפיונים ברורים: ראשית, הטקסט הכתוב הוא טקסט שירי ותיק (שיר סיפורי בדרך כלל), שכתב יוצר קאנוני, ששמו ויצירותיו מוכרים זמן רב. האילן הגבוה, הישן והטוב, שעליו נתלה האיור החדש, מודגש לעתים קרובות על דש הספר האחורי כמעין תו תקן המתלווה אליו, המשווה לספר אופי "קלאסי" ואמנותי. האיור החדש והטקסט ה"ישן" יוצרים יחד מתח אמנותי מעניין, הקיים כרובד נוסף לכל אורך הקריאה.

פרשנויות חזותיות חדשות ליצירות קאנוניות של ח"נ ביאליק, נתן אלתרמן, לאה גולדברג, תרצה אתר ועכשיו ע' הלל הן כמה דוגמאות מרתקות מהשנים האחרונות, שראו אור בהוצאות שונות. למשל: שתי הוצאות מחודשות לשירה של לאה גולדברג "כובע קסמים": האחת באיורה של רינת הופר והאחרת באיור דני קרמן (שתיהן בספרית פועלים); שתי גרסאות מאוירות להפליא לסיפור "התרנגולים והשועל" של ביאליק, את האחת אייר יוסי אלבולעפיה (הקיבוץ המאוחד) ואת האחרת עפרה עמית (הוצאת ציבלין); גרסה של "אצבעוני" של ביאליק שאיירה שולמית צרפתי-אנגל (הוצאת צפרא) ועוד רבות.

עוד תכונה המאפיינת את הז'אנר: זהו שיר אחד, שבודד מתוך אסופת שירים קיימת ונפרש על פני ספר שלם, כסיפור שלם. כתוצאה מכך, מה שהורגלנו לקרוא כרצף, כשיר המודפס בצפיפות על עמוד אחד או שניים, אחד מרבים, דורש עתה בלעדיות והרבה יותר זמן: "נשימות" והפסקות, שנובעות מהדפדוף ההכרחי ומההתעכבות על הפן החזותי (איור, גרפיקה, אופי האותיות ואפילו איכות הנייר), שאצור בכל כפולת עמודים שנפרשת לפנינו.

ומאפיין שלישי, ואולי המובהק ביותר: נוכחותו של המאייר בולטת מאוד בתוצר הסופי. לסימנים החזותיים שנוספו לטקסט הכתוב ניתן מקום מרכזי בהבנת הסיפור ובחוויית הקריאה, עד כדי כך שנדמה כי אף שמדובר בטקסט קאנוני, הציור חשוב לא פחות מהמלה.

גם הלל, גם ארגוב

כל אלה מתקיימים במלוא הדרם ב"יוסי ילד שלי מוצלח", שאיירה ליאת יניב.

בגרסתה החדשה לשיר, המתפרשת על פני 31 עמודים, יניב מתמודדת למעשה עם שני טקסטים שהם נכסי צאן ברזל בתרבות הילד הישראלי. האחד הוא הטקסט הכתוב של ע' הלל, שבאמצעות גיבורו, הילד יוסי שאף פעם לא חוזר מהמכולת עם מה שביקשו ממנו, שר שיר הלל לעין האמנותית, המסרבת, ואולי פשוט לא יכולה, להיות מעשית וממושמעת; עין המוצאת שלל רב בשוטטות ובליקוט מקרי של יופי, שהעולם מזמן לה: כלבלב עזוב, מפוחית, פרח. הטקסט המוכר הזה כל כך עשיר ונוגע ללב, שקשה מאוד להוסיף לו ולדרוש ממנו חלק מההצגה.

בנוסף לכך, על יניב להתמודד גם עם הגרסה הפזמונית של "יוסי ילד שלי מוצלח", שהלחין סשה ארגוב. כך, מלבד המלים והתוכן המוכרים, זוכרים הקוראים בעת קריאת הנוסח החדש שלה גם את הקצבים, ההשתהויות וההדגשים שמכתיבה המוסיקה הנפלאה שחיבר ארגוב.

יניב עמדה בשני האתגרים האלה בהצלחה גדולה, ויצירתה עומדת בזכות עצמה ומציעה קריאה חדשה לחלוטין לשיר ולפזמון המוכרים. סוד הצלחתה, שהיא בחרה בטכניקה הנובעת בדיוק מאותה חוויה שעליה שר הטקסט הכתוב, ולמעשה מדגימה אותה באופן חזותי. ממש כמו יוסי, שעיניו וחושיו פעורים לרווחה, היא מוצאת שלל רב בחומרים מיותרים לכאורה, הזרוקים לצד הדרך. אוספת, מתעכבת, מצרפת אט אט ויוצרת מהם פסיפס אמנותי מרהיב. וכמו יוסי, האיורים שלה שולחים גם אותנו, המביטים בפרטי הפרטים, ליהנות מהיופי לעצמו, לתת לעין לשוטט להנאתה ולמצוא עוד ועוד.

ואם, כמו יוסי, יניב עושה אמנות מדברים מיותרים לכאורה - מה יותר מיותר מהעיתון של אתמול? קוראי "הארץ" ישמחו לשמוע שהחומרים המיותרים שיניב ליקטה לה לצורך יצירתה הם גזירי צבע מתוך גיליונות עיתון זה, שהיא אוספת מאז 2003.

המאיירת בודדה אין-ספור גוני צבע ושיחקה בהם. את גזירי הצבע הקטנטנים הדביקה על סקיצה מצוירת, ואלה יוצרים למעשה איור רב-גוני ובעל נפח. לאחר מכן נסרק הכל. שום צבע משלל הצבעים בספר לא בא לא משפופרת ולא ממכחול. חדי העין יוכלו למצוא רמז לטכניקה הזאת בדש הפנימי הצהוב של הספר. בכמה מגזירי הנייר הצהובים אפשר בהחלט לזהות סימני דפוס קטנים שמסגירים את מקורם.

הטכניקה המורכבת הזאת אינה מונעת מיניב להיות רגשית מאוד, באופן שהיא מתארת את גיבוריה, יוסי ואמו האוהבת, ששפת הגוף שלה הופכת את ה"אוי לי, ילד שלי מוצלח" להצהרת אהבה, ששום כעס אין בצדה; הצהרת אהבה שחוזרת על עצמה שוב ושוב, בכל פעם שהילד חוזר הביתה מהמכולת בלי המצרך המבוקש, אך עם הרבה אור.

מה הוליד ז'אנר חדש זה של קלאסיקה המפורשת מחדש, ש"יוסי ילד שלי מוצלח" משתייך אליה? כמה מהסיבות ללידתו פרוזאיות: פקיעת זכויות יוצרים, למשל. כך, מרגע שפקעו זכויות היוצרים של הוצאת דביר על יצירת ביאליק, החלו לצאת בזו אחר זו עוד ועוד גרסאות מאוירות מחדש לשירים יחידים שלו, חלקן משובחות.

לכך מתלוות מגמות תרבותיות שניכרות בעשורים האחרונים. אחת מהן היא התרפקות חדשה על העבר: בעוד שבעשורים הראשונים למדינה קצה התרבות הישראלית בישן וניסתה להמציא הכל מחדש, הרי כיום היא מתגעגעת לעברה ואפילו מוכנה לשלם הרבה תמורתו, לא לפני ששופץ מעט, שומר וחודש. קניית רהיטי רטרו, שימור מבנים ישנים - ממש כמוהם, מסמנת סדרת הספרים החדשה את הקלאסיקה הישראלית, את "הישן והטוב", ובו בזמן מוסיפה לה משהו חדש, מעכשיו.

לכך מתלווה כמובן הדומיננטיות ההולכת וגוברת של התקשורת החזותית בחיינו. היום, בלי חזות דומיננטית ומתקשרת קשה "לקרוא" טקסט, תהיה זו פרסומת לקוטג' או קלאסיקה לילדים.

סיבה נוספת להיווצרותו של הז'אנר החדש היא פשוט כוח אדם חדש וטוב, שהולך ומתקבץ כאן, שהאיור הוא מבחינתו מעשה אמנות. המדובר בדור צעיר של מאיירים מעולים, רבים מהם בוגרי מגמות האיור בבתי הספר הגבוהים לאמנות ולעיצוב, המתחיל להראות את כישוריו בשוק ספרי הילדים הישראלי. כמו יניב, בוגרת מסלול האיור בבצלאל שפועל זה כעשור (וזה לה ספר הילדים הראשון שאיירה), נוטה דור המאיירים החדש לטשטש במכוון את ההפרדה המסורתית בין איור לציור. הבחירה ביצירות קלאסיות, אמנותיות במוצהר, מסייעת להם לדרוש מעצמם רצינות אמנותית וכבוד מרבי לטקסט הכתוב.

כבוד לחלוצה

ובהקשר זה של טשטוש מכוון בין אמנות לאומנות באיור ספרי ילדים אי אפשר שלא להזכיר את החלוצה - האמנית רות צרפתי, שמתה השנה. כבר בשנות ה-60 וה-70, ובניגוד מוחלט למקובל באותה העת, ראתה צרפתי בספרי ילדים, ובהם ספרים רבים של ע' הלל (למשל, "אותי לראות אף אחד לא יכול", מסדה 1967), במה רבת פוטנציאל לאמנות שלה. בדור החדש של המאיירות והמאיירים אפשר לראות את ממשיכי דרכה.

תגיות: יעל דר, ספרי ילדים, ע' הלל