האלטרנטיבה האינדיאנית לגמילה ממחשב

יום ראשון 05 ביולי 2009 02:53 מאת: תמר רותם

הבערת אש, ליקוט צמחי מאכל, הכנת כלי ציד ובישול שדה. ארגון "שומרי הגן" מציע אלטרנטיווה אינדיאנית לישיבה מול המסכים המרצדים

כדי לחוות משהו מתחושת היצירה הראשונית שבהבערת אש, אין צורך לדמות שזו האש היחידה עלי אדמות, או להשתתף בסדרה "הישרדות". די להביט במאמציהם של קבוצת ילדים המנסים להפיק אש בעצמם במשך דקות ארוכות בחורשה בעין כרם שבירושלים, שהצללים החלו להיאסף בה, אל מול נוף של יערות וצריחי כנסיות. איזה כוח רצון נדרש מהם כדי למשוך בהתמדה בשני קצותיו של חבל הקשור למוט עץ, כך שהמוט יתחכך בתושבת העץ שבה הוא נתון והחיכוך יתחיל את הבעירה. אפשר ממש להרגיש את הלמות הדם הזורם בגוף ובכפות הידיים הצבות מלפיתת החבל. ובאיזה להט הם שרים בגרון ניחר "אש אש, אותך אבקש", כאילו בכוח המלים עצמן ללבות את הלהבה.


» פעילויות לילדים בחופש הגדול - המדריך המלא
» חופש גדול ובזול - עשרות פעילויות זולות לבילוי מושלם
» 7 פעילויות רוויות אנדרנלין לקיץ משפחתי
» חמש בריכות מצטיינות ברחבי הארץ

זה לא מצליח מיד. אבל הנה, קרובים להתייאש, מתגלה זיק יחידי, חי ובוער, בתוך פקעת קטנה שעשן עדין מיתמר ממנה. לאחר שנושפים ומפיחים בו רוח חיים, ולשון להבה, קטנה ושברירית, נחצבת מתוכו ועושה דרכה אל אוויר העולם, ההתרגשות גואה באוויר. וברור שזה לא הזמן להיות ציניים או לקטר על החול והיתושים. לרגע קל משתררת דממה, כשהעיניים נעוצות באש הלוחכת ערימת זרדים לאט ובביטחון, עד שהיא נהפכת ללהבה מפוארת.

פעילות של "שומרי הגן" בעין כרם. בעקבות הציידים והלקטים (תצלום: טס שפלן / ג'יני )

הבערת האש היתה שיאו של המפגש השבועי בקבוצה זו, אחת מני רבות, של "שומרי הגן" בשבוע שעבר. אומנות זו היא גולת הכותרת, אם כל המיומנויות כולן שמלמדים בחוגים ובקייטנות הארגון, שמטרתו לעורר למודעות אקולוגית ולאחריות סביבתית. בתקופה שתנועות הנוער כבר אינן מציעות פעילויות כאלה בדרך כלל, הילדים לומדים במסגרת הזאת מגוון של כישורי שטח, כמו בניית מחסה, גששות והסוואה, ליקוט צמחי מרפא או מאכל, הכנת כלי ציד כמו חנית וקשת וחץ ובישול שדה. אבל אנשי הארגון מסתייגים מתיוגם כחוג. הם מעדיפים את ההגדרה אימון, שאכן עושה עמם יותר צדק. פעם בשבוע במשך אחר צהריים שלם - כשלוש שעות ולעתים יותר - הילדים מתאמנים אם כן ב"להיות אינדיאנים", כהגדרת גל דבי, בת 8, המשתתפת בקבוצה שבעין כרם.

זה לא מובן מאליו בעבור ילדים הרגילים להיות ספונים בבתים ולקטר במרץ כל אימת שהוריהם מציעים טיול לשבת. ובכל זאת נראה כי הם מצביעים ברגליים. מאז נוסד הארגון לפני תשע שנים, הוא גדל בהתמדה. כיום כבר פועלות כ-50 קבוצות (כ-20-30 ילדים בקבוצה, המשלמים 190 שקל לחודש) של שומרי הגן ביישובים רבים בארץ, מצפון ועד דרום, אפילו בערים ירושלים וחיפה ונתניה. בכל מקום שבו הטבע נמצא בטווח של נסיעה קצרה.

רק חומת האורבניות המבוצרת היטב של תל אביב לא הובקעה עדיין. הקבוצה שפעלה שם בעבר לא החזיקה מעמד. אולי מכיוון שאי אפשר למצוא בעיר זו אף חורשה ראויה לשמה, שאפשר לדמיין שהיא יער. ויער הוא יותר מתפאורה בשביל שומרי הגן. להיות ביער הוא לב העניין.

לא רק קומפוסט

הילה קלה של מסתורין אופפת את הארגון ומייסדיו. אך גם אם נראה שמרבית ההורים לא ממש יודעים להסביר מה ילדיהם עושים שם, ביער, חוץ מלהתלכלך וליהנות מאוד ואולי גם להקים טיפי (אוהל אינדיאני), זה כנראה בגלל הטבע הצנוע של העוסקים במלאכה, שעד כה הקפידו להימנע מפעולות של הסברה או קידום מסריהם.

את שומרי הגן ייסדו עופר ישראלי ויעל פינקרפלד ב-2000, כשחזרו לארץ משהות ארוכה באירופה. ישראלי, ששימש נציג החברה להגנת הטבע בהולנד ובלגיה, היה תלמידו של תום בראון ג'וניור, אמריקאי שלמד מיומנויות הישרדות וגששות מאינדיאני זקן. בראון, שלו בית ספר להישרדות בניו ג'רסי, פיתח שיטת מודעות המתבססת על אמונות אינדיאניות, מהסוג שהעידן החדש הביא בכנפיו. בהשראתו פיתח ישראלי בארץ עם פינקרפלד, בת זוגו באותה עת, את הגרסה שלו והפך אותה לדרך חיים. הוא קרא לארגון שלו שומרי הגן, בהשראת הנאמר בבראשית ב', ט"ו, "וייקח אלוהים את אדם ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה".

שומרי הגן אמנם לא מעבדים את הקרקע, אך הם מפצים על כך ביכולת לחיות בטבע ולשמור עליו. הרעיון שלהם הוא שתרגול שיטתי של אורחות חייהם של הציידים והלקטים בתרבויות קדומות עשוי להחזיר משהו מהחיבור הטבעי לאדמה שהתקלקל בחברה המודרנית. בעבור שומרי הגן, החיבור הזה, שממנו התרחקו בני האדם מרחק רב, הוא המפתח לא רק לחיים שפויים, אלא גם לפיתוח אחריות ולקיום בר קיימא; כזה שאינו הורס את המשאבים של כדור הארץ ומודע לצרכים של הדורות הבאים.

ברובד העמוק יותר, בדומה לתורות של אמנויות לחימה מהמזרח, תרגול המיומנויות הוא אימון רוחני בהסתפקות במועט, צניעות והקשבה. אורח החיים של שומרי הגן מבוסס על שיתוף פעולה ויישוב קונפליקטים.

לשני המדריכים בעין כרם, שירה בר יהודה ואופיר שדמי, התנסות ארוכה בחוגים ירוקים שונים. מאז שמצאו את מקומם בשומרי הגן הם מרגישים לדבריהם סוג של שליחות וחוויה שאי אפשר למצוא בהתעסקות בהכנת קומפוסט, כדברי שדמי.

על פי ישראלי, "הניתוק מכל מה שטבעי יוצר מין חור שחור שאנשים מנסים למלא בעוד ועוד קניות. זו הסיבה שהחברה המערבית מבוססת על צריכה". אם החיים בערים מסמנים את הניתוק מהחיים בטבע, שומרי הגן יביאו את הטבע לעיר. "אני לא יכול להוציא אותך מהעיר כי תשתגע, אבל אני מראה את המשמעות של להיות בחוץ ואיך אפשר להקשיב לקולות של העולם. אני מראה איך הציידים והלקטים הסתפקו במה שנטלו מהסביבה ומעולם לא לקחו מה שהם לא צריכים".

כבוד לאדמה ולטבע

באופן טבעי עיקר פעילות הארגון פונה לילדים, מכיוון שלדברי ישראלי "חינוך היא דרך לעצב את העתיד". בשנתיים האחרונות התפתחה גם מסגרת להכשרת מבוגרים, כדי שידריכו קבוצות וגם יוכלו להשתלב במערך הוראה של בית הספר ברוח הארגון המתוכנן להיפתח בעוד כשנתיים.

אם בשביל הילדים הפעילות היא הזדמנות להיות בשטח, לשחק כמו פעם בקאובואים ואינדיאנים, הרי מבחינתם של אנשי הארגון זו הזדמנות ללמד אותם בלי שירגישו שהם לומדים. "חשוב לתת לילדים הזדמנות לחוות חיים אמיתיים לא דרך מסכים ומשחקי מחשב", אומרת פינקרפלד. "שיוכלו לצאת ליער, לגעת באדמה, להכיר צמחים וגם להיות בקבוצה, באופן שיוכלו לכבד את הסביבה וגם זה את זה. החיים בקבוצה הם העניין האמיתי שלנו ולא לימוד המיומנויות.

"ילדים היום לא יודעים להקשיב", היא מוסיפה. "באווירה של בית הספר הם נמצאים בתחרות כל הזמן עם תלמידים אחרים. אצלנו הם לומדים שהאתגר הוא לא להראות שאתה טוב יותר מכולם, אלא למצוא מה הייחודיות שלך כדי לתרום יותר לשבט. בשבט לכל אחד יש תפקיד שהוא מצטיין בו. אחד מעבד עורות, השני הצייד הכי טוב וכדומה".

שדמי, מטפל אלטרנטיווי במקצועו, אומר כי בקבוצה "הם לומדים שלא צריך לפחד להפגין אהבה וגם לומדים להודות על דברים שהם מקבלים מהטבע ובכלל". לדבריו, בקבוצות לא מתעורר צורך לעסוק במשמעת כמו בבית הספר.

"יש כאן משהו נכון בהתייחסות בכבוד לאדמה לטבע וביכולת לקבל זה את זה", אומרת איילת דבי מירושלים, אמם של גל וחגי המשתתפים בפעילויות של שומרי הגן. "מבחינתי זו יכולה להיות המסורת ההודית כל עוד הם נהנים. זה כמו פינה של שפיות במרוץ השבועי".

לילדים עצמם החוויה ארצית יותר. "אנחנו רוצים ללמוד על איך חיו האינדיאנים", אומרת גל דבי. "כל תרבות חדשה שאני לא מכירה היא ממש מעניינת. וחוץ מזה, זה ממש מיוחד להיות בטבע. כל פעם שאנחנו באים, שמים לב שמשהו משתנה. פעם היתה כלנית שם בפינה, אבל עכשיו אני שמה לב שיש שם שקדייה".

"אני רואה את התהליך שהם עוברים. זה לא פשוט להם, בהתחלה לפחות", אומרת פינקרפלד. "קשה להם להתמיד בדבר אחד. להשקיע. אין להם כוח רצון מפותח ואפילו קשה להם לשבת זמן ממושך על הקרקע הקשה. אבל מפתיע שעם כל הפינוק והקלקול, הם מתחברים בקלות כזו. צריך לראות איך הם מתנפלים בסוף הפעילות על מרק העשבים שהכינו ומלקקים את האצבעות".

תגיות: תמר רותם