התערוכה בקניון ארנה: העירום מעולם לא נראה דהוי וזול יותר

יום שישי 03 בספטמבר 2010 03:00 מאת: שחר אטואן, גלריה

תצלומי האופנה שמוצגים בתערוכה חדשה בקניון ארנה הם לא יותר מגרסאות דהויות, זולות ובוטות של עבודותיהם של מיטב צלמי העולם

תערוכות תצלומי אופנה אינן מחזה שכיח בישראל. לכן, תערוכת תצלומים של מיטב צלמי האופנה המקומיים, שיזמו מנהלי קניון ארנה בהרצליה, נשמעה כמו יוזמה שיש לברך עליה, גם אם מטרתה העיקרית היא לרענן את תדמיתו המאובנת של הקניון.

בעשור האחרון צמח כאן דור של צלמים צעירים שיכול להתגאות בגוף העבודה המקורי שהוא יוצר. אלא שלמרבה הצער, כפי שעולה מן התערוכה, רובם מעדיפים להיתלות בעבודותיהם של צלמים מן הזירה הבינלאומית, כמו למשל הלמוט ניוטון, הרב ריטס או טרי ריצ'רדסון (שמסתמן כאהוד ביותר על הצלמים המקומיים אם לשפוט על פי מספר הציטוטים מעבודתו), וליצור "הומאז'ים" או "מחוות" לדימויים ידועים שיצרו במשך השנים.

כיסו טפח וגילו טפחיים

בשבועות שקדמו לפתיחת התערוכה נתלו במקומות שונים במרכז הארץ שלטי חוצות ענקיים, שחלקם כיסו חזיתות בניינים, שהציגו תצלומי צבע מפתים בגודלם של הצלמים שמשתתפים בתערוכה - רון קדמי, יניב אדרי, דודי חסון, עידו איז'ק וגיא כושי ויריב פיין שעובדים יחד - ועוררו סקרנות מסוימת. אבל אירוע ההשקה החגיגי של התערוכה, "Arena Loves Fashion", שהתקיים בתחילת השבוע היה מאכזב למדי.

התערוכה, שהוקמה בחלל תעשייתי סגור ששימש עד כה כמחסן של הקניון, נראתה כמו דגם מוקטן של החזון השאפתני שהוצג ברחבי הארץ. ללא הרושם שעורר גודלם של שלטי החוצות, הדימויים שהוצגו בה התקשו להותיר רישום כלשהו. הבחירה של מארגניה להציב לצד כל אחת מהעבודות את התצלום המקורי שבהשארתו נוצרה לא הוסיפה להן חן. מהתאריכים שהוצמדו לתצלומים המקוריים ניכר כי רובם נוצרו בין שנות ה-90 לתחילת שנות האלפיים. כלומר, הדימויים הללו, לרבות אלה שיצר אוליביירו טוסקני למסעות הפרסום של בנטון, כבר איבדו כל ממד של חתרנות או עוקץ.

ואולי כדי לחפות על כך, בפרשנויות שיצרו הצלמים המקומיים הם העצימו את המטען המיני ודחקו אותו אל קצהו הבוטה ואף מעבר לו. כך, למשל, תצלום בשחור-לבן של הרב ריטס מ-1992, שבו נראה הדוגמן-שחקן מארק וולברג בתחתונים לבנים של קלווין קליין, נהפך בידי יניב אדרי לדיוקנו העירום של דוגמן צעיר שאוחז זוג תחתונים בידו. אחד הדימויים שיצרו גיא כושי ויריב פיין, שעבודותיהם התבלטו לטובה בתערוכה, יכול היה לשמש אילוסטרציה לאימרה "כיסה טפח וגילה טפחיים": מוצגת בו נערה צעירה בפלג גוף עליון חשוף, עיניה מצומצמות לכדי במבט חודרני, שפתיה פעורות והיא חושקת שיניים בתאווה. שיערה הבהיר מכסה את שדה השמאלי, אבל ידה השמאלית שמושטת אל עבר עטינה הדשן של פרה שניצבת מאחוריה מפצה על כך. באצבעות שציפורניהן משוחות בלק אדום היא סוחטת בעונג רב את הקצה הבשרני.

תצלומים של עידו איז'ק

גם ב"מקורות ההשראה" הנבחרים של הצלמים ניכרה חפיפה. שלושה מתוכם הוקסמו למשל מהתצלום שיצר טרי ריצ'רדסון למותג סיסלי בתחילת שנות האלפיים ובו זוג רגליים נשיות בנעלי עקבים גבוהים מהלכות על גבו השרירי והחשוף של דוגמן ששרוע על בטנו. מכנסי הג'ינס המופשלים מעט בתצלום המקורי הופשלו בנדיבות בפרשנויות שיצרו קדמי ואיז'ק, והמתח שהתקיים בין העקבים לישבנו של הדוגמן במקור, נהפך בעבודותיהם למפורש מדי בדמותם של עקבים דקיקים וזיקוקים שהזדקרו מאותו ישבן.

ככלל, חשיפה מוגמת, שנעשתה בחדווה רבה מדי, היתה פעמים רבות מדי חלופה לתעוזה יצירתית. חלק מהתצלומים יכלו לגרום אפילו לריצ'רדסון, שגוף העבודה שלו נודע במתח מיני גבוה, להסמיק במבוכה. הצלמים עטו כמוצאי שלל רב על איבריהם החשופים של הדוגמנים והדוגמניות, ממקדים את עדשות מצלמותיהם על שפתיהן הפעורות בפתיינות של הדוגמניות הצעירות, בניסיון נואש לחלץ אנחת זעזוע מאותה אשה מבוגרת שתזדמן לקניון ולתערוכה, מלווה בנכדיה שראו בוודאי כבר הכל.

חופש מסוג אחר

הסדקים החלו להתגלות כבר בהודעה לעיתונות. "אופנה זה לא רק הבגד או הדוגמנית, אלא הוויה, ביטוי אישי ושפה תקשורתית בפני עצמה", מסרה בה הסטייליסטית דורין אטיאס, אוצרת התערוכה. "התערוכה מציגה את אנשי החזון שעומדים מאחורי הקמפיין והתמונה, ונותנת לצלמים הזדמנות להתנער מהתכתיבים של הלקוח, בית האופנה או הדוגמנית ולומר את דברם". איזו הזדמנות אמיתית מעניקה התערוכה שמארגניה, פרסומאים ממשרד זרמון-גולדמן, אילצו את הצלמים להיצמד לעבודות מוכרות כנקודת מוצא?

"לצלמים ניתנה יד חופשית, אמרה אטיאס לאחר הפתיחה. "הכוונה היתה להציב אותם בחזית ולהעניק להם חופש ביטוי מלא". ולראיה, היא אומרת, בתערוכה יש לא מעט עירום ופרובוקציות. על החירות היצירתית היא הוסיפה: "הרעיון היה לקחת תצלומי אופנה קאנונים ולבקש מהצלמים ליצור להם פרשנות עכשווית. זה חופש מסוג אחר. אני חושבת שאמן שבטוח בעצמו אינו חושש לטפל בדברים דרך מקורות השראה. אני מסכימה שבעולם החופשי - בתצלומים של קטלוג או כתבות אופנה - אנשי מקצוע, כמו למשל סטייליסטים, צלמים, מעצבי שיער או מאפרים, מעלעלים לא מעט במגזינים, וחלקם אפילו מעתיקים. אבל כאן זה היה תחת הקונצפט של מחווה גלויה".

קדמי מציג תמונה מעט שונה: "הקונצפט היה מאוד בעייתי בשבילנו", הוא מספר, "הם רצו שנתייחס לקמפיינים שנוצרו בעולם ונעניק להם את הפרשנות שלנו. התבקשנו לבחור חמישה תצלומים מתוך מאגר של 30. אנחנו לא עובדים ככה. זה עורר אצלנו מצוקה". לדבריו, הוא ועמיתיו הסכימו להשתתף בפרויקט בגלל החשיפה הגדולה. "הבטיחו לנו שהעבודות שלנו יוצגו בענק על גבי בניינים ובתערוכה, והאמנו שנצליח לעשות את הדבר שלנו".

השאלה אם דינה של העתקה גלויה הוא כדין העתקה סמויה היא לא העיקר במקרה הזה. גם לא התהייה שמעוררת התערוכה השפופה ביחס לשימוש שנעשה במושגים כמו "מחווה" או "הומאז'" כלשון נקייה לתיאור יצירת העתקים נאמנים להפליא למקור. התערוכה שיזמו מנהלי ארנה לא היתה כה מקוממת אילולא העניקה ביטוי חריף לשגרת עבודה נלוזה שפשתה בעשור האחרון בשדה האופנה המקומי. גם אם קשה לבודד את שורש הבעיה - האחריות היא משותפת ליוצרים מתחום האופנה ולאנשי הקריאיטיב במשרדי הפרסום - נדמה כי כיום שום צלם אינו מורשה לעזוב את חדר הישיבות המרווח של משרדי הפרסום בלי שהוא מצויד במראה מקום מפורש לתצלומים, גזיר מתוך מגזין אופנה, עמוד שנתלש מקטלוג או מודעת פרסומת מוצלחת במיוחד של מותג בינלאומי. וגרוע מכך, הוא כלל אינו זוכר כי יש דרכי עבודה נוספות.

זהו לא הניסיון הראשון של מנהלי קניון ארנה לשוות לו תדמית אופנתית מתפתחת. לאחר השיפוץ המקיף שנעשה בו, שבמהלכו נעקרו ממנו עיטורי הספנות לטובת חזות קרירה ואלגנטית יותר, פרשו מנהליו בשנה שעברה את חסותם על תוכנית המציאות "פרויקט מסלול" והתחייבו להעניק לזוכה חנות במתחם הקניון למשך שנה. אלא שהמעצב הזוכה, אלון לבנה, העדיף שלא לממש את הפרס שהוענק לו ובחר לחנוך בוטיק ברחוב דיזנגוף בתל אביב.

סביר להניח שהשקתו הצפויה של הסניף הראשון בישראל של רשת ההלבשה הבריטית טופ מן בקניון בחודש הקרוב תמשוך למקום קהל רב יותר מאשר לתערוכת התצלומים שתינעל בסוף החודש. התערוכה, שמצטטת דימויים מוכרים מתוך מסעות פרסום שנוצרו בשנות ה-90, מצדיעה בלי משים לא רק למותגי האופנה הבולטים של העשור אלא גם לתקופה שבה נהנה מוסד הקניון מימי הזוהר שלו כמוקד בילוי נחשק. כיום, לעומת זאת, נדמה שכדי להתחדש באמת יהיה על מנהליו לשנות את שמו למתחם.

תגיות: גיא כושי, דודי חסון, יניב אדרי, יריב פיין, עידו איז'ק, צילום, רון קדמי, שחר אטואן