"פעימות" במוזיאון ישראל: כדאי לבוא במיוחד למענה

יום שישי 27 באוגוסט 2010 03:00 מאת: סמדר שפי, גלריה

"פעימות" במוזיאון ישראל היא הזדמנות לצפות באמנות עכשווית מצוינת. היצירות המוצגות בה - מביל ויולה דרך מונה חאטום ועד אורי גרשט - נעות מהקפאה ודממה למהירות וחזרתיות

התערוכה הגדולה "פעימות" ממשיכה מסורת של תערוכות מצוינות של אמנות בינלאומית, מסורת שהחלה במוזיאון ישראל בירושלים בשנות ה-90. באופן מעורר התפעלות יצר המוזיאון אוסף אמנות עכשווית מן המעלה הראשונה ובדרך כלל הצטיין באופן ההצגה שלו. כעת, באולמות החדשים, מוצגות יצירות מהאוסף. חלקן, כמו "הפרעת זרם" של מונה חאטום מ-1996, הוצגו בעשור האחרון, ויש גם כאלה שמפתיע לגלות שהן באוסף, כמו "מכשיר של תחושה פשוטה" של ביל ויולה מ-1983.

האולמות החדשים נוחים לתנועה, באין מדרגות, והחלוקה לחדרים משרתת היטב את עבודות הווידיאו. עם זאת, לפחות בתערוכה זו יש תחושה שהתקרה נמוכה מעט, וחסר משהו מתחושת המרחב, המניפה, שהיתה בתערוכות בעבר.

הקבץ העבודות מצוין והאוצרת סוזן לנדאו יצרה קישור רעיוני ביניהן. לא מדובר בתערוכה תמטית, אך מסגרת הטיפול בזמן יוצרת פריזמת התבוננות שמונעת מהתערוכה להיות תצוגה של "המיטב" בלבד.

את הפריזמה הזאת לנדאו מציעה לצופה כשהיא פותחת את התערוכה בקטע של 50 דקות מסרטו של אנדי וורהול "אמפייר" מ-1964, שאורכו שמונה שעות וחמש דקות. זהו סרט אילם בשחור-לבן, צילום ממושך בהילוך אטי של האמפייר סטייט בילדינג בניו יורק. הצירוף של זמן אטי, התרחשות שאינה מתקיימת והמראה של ניו יורק (שאמנם ספגה כמה מכות אך עודנה הלב הפועם של העכשיו וודאי שהיתה כזו בימיו של וורהול) - הוא פתיחה מתאימה להתבוננות ביצירות שהקפאה, דממה, עצירה, מהירות וחזרתיות משמשות בהם לסירוגין.

מימין ובכיוון השעון: ארנוט מיק, "דרגנוע אורגני", 2000; מונה חאטום, "הפרעת זרם", 1996; אורי גרשט, "רימון", 2006

קסם הגשר

היצירה הנפלאה "שולחן" של ג'וניה אישיגמי היא אתגר הצגה לכל מוזיאון. לוח פלדה מצופה עץ, שאורכו תשעה מטרים וחצי ועוביו שלושה מילימטרים, נח על ארבע רגליים. עליו מסודרים, במה שנראה ברגע הראשון כמזנון אירוח מרהיב, פירות ותבלינים, צמחים, דברי מאפה, קטניות, אורז, פסטה. התחושה היא של שפע שנפרש על השולחן. אישיגמי, ארכיטקט, הציג שולחן דומה ביריד האמנות בבזל ב-2006, אך כאן השתמש בחומרים מקומיים בלבד.

השולחן הארוך להפליא, ששתי רגליים בכל אחד מקצותיו, נע בהילוך אטי, בתנועה שמזכירה אדוות קלות של גלים. חישובי המשקל והכוח נעשו במדויק, בטכניקות של בניית גשרים. התחושה היא של פלא, אך מאחר שבחדר ניצב שומר האוסר לגעת במוצגים, צופים רבים לא זוכים לראות את מלוא הקסם. הקונוטציה המתבקשת היא לציורי הטבע הדומם השופעים של האמנים ההולנדים במאות ה-16-17; עניינם הנסתר של ציורים אלו היה בדרך כלל המוות, ואילו אישיגמי אמנם נוגע במוות וחניטה, אך גם מציע סוג של המשכיות, אולי הבטחה למעין חיים אחרי המוות. המידות של השולחן, השפע שעליו המסודר לפרטי פרטים והתחושה של צפייה בקסם חורתים את העבודה בזיכרון.

הצפייה ב"מכשיר של תחושה פשוטה" של ביל ויולה היא במידה רבה תהליך כפול: את ההתבוננות בעבודה מלווה מחשבה על המקומות שאליהם התפתח ויולה, שהוא מהאמנים החשובים והמעניינים הפועלים היום. בעבודה המוקדמת הזאת ויולה, כמו היום, פועל בשפה המעוגנת בתולדות האמנות ומתייחס לאנושי הבסיסי, האוניברסלי כמוקד עבודתו.

במיצב המורכב מאובייקטים, וידיאו וקול הוא בונה מעין סכימה של גוף אדם על בסיס עץ כהה ורחב. במרכזו מוקרן במכשיר טלוויזיה מהסוג הישן לב חשוף ופגיע שפעימותיו מהדהדות בכל חלל. הלב, לא דימוי אלא האיבר הביולוגי עצמו, מרתיע מעט במכניות הפשוטה שלו, הרחוקה כל כך מהדימוי הרומנטי שלו בתרבות פופולרית. בראש הגוף ניצב שולחן ועליו אגרטל חרסינה. מאחוריו זכוכית מגדלת שדרכה מוקרן הדימוי על מסך. תמונת האגרטל המוקרן הפוכה, כפי שנראה דימוי ברשתית העין או בקאמרה אובסקורה. בקצה הנגדי סלע כבד המחזיק מיתר פלדה שנמתח לאורך השולחן מעל קערת מתכת מלאת מים, כך שהמיצב כולו הוא כעין כלי נגינה גדול. בשנים הרבות שחלפו מאז יצירת העבודה נעשו המיצבים של ויולה מורכבים יותר מבחינת השימוש בווידיאו והשימוש בחללים ספציפיים, והוא גם שיכלל והעמיק את הדיאלוג עם תולדות האמנות.

עוד עבודה יפה במיוחד היא "שלושה חדרים" של יונס דלברג השוודי מ-2008. זהו מיצב וידיאו תלת-ערוצי שנמשך 26:58 דקות - ארוך, אך במקרה זה בצדק. הסרט הוא סיוט של היעלמות מסה, של קריסה: חפצים נעלמים בהדרגה ואחרים נשברים עד שהדימוי מתגבש לכדי מראה של אזור אסון. יש תעתוע בשילוב בין דימוי של תהליך טבעי של ריקבון ושחיקה לבין מה שנראה כהרס. הקונוטציות נעות מאסונות טבע דרך הסלמה של פגיעה באקולוגיה בידי אדם ועד לפיגועים ומלחמות. זו אחת העבודות הקשות לצפייה בתערוכה.

עבודות בולטות נוספות הן אלה של מונה חאטום וארנו מיק, שהוצגו בעבר הלא רחוק; "רימון", עבודה של אורי גרשט מ-2006 שהוצגה בארץ לפני כשנתיים, ומיצב וידיאו של האמן הבריטי ברנבי הוסקינג, "מבול שחור" מ-2006.

זו תערוכה גדושה שנדרש זמן ממושך כדי לראותה. כדאי לבוא במיוחד למענה.

"פעימות". אוצרת: סוזן לנדאו. מוזיאון ישראל, ירושלים, הבניין לאמנות מודרנית ולאמנות עכשווית ע"ש נתן קמינגס. שעות הפתיחה: ימים ראשון, שני, רביעי, חמישי ושבת 10:00-17:00, שלישי (באוגוסט) 10:00-21:00, שישי 10:00-14:00.

תגיות: אורי גרשט, אנדי וורהול , ביל ויולה, ג'וניה אישיגמי, יונס דלברג, מוזיאון ישראל, מוזיאון ישראל בירושלים, מונה חאטום, סוזן לנדאו, סמדר שפי, פעימות - מוזיאון ישראל