האספנים החדשים: סמל סטטוס או אהבת אמנות?

יום שישי 27 באוגוסט 2010 03:00 מאת: אביטל בורג, גלריה

אל מעגל רוכשי האמנות מצטרפים בשנים האחרונות אספנים צעירים, מצליחנים ועשירים. האם מדובר באספנות אמיתית, רדיפה אחר סמלי סטטוס או חיפוש אפיק השקעה מניב, ואיך כל זה משפיע על השוק המקומי

לפני כעשור החליטו עופר וחגית שפירא, הוא עורך דין במקצועו והיא בנקאית, להתחיל לקנות יצירות אמנות. אין כאן סיפור מרגש של מפגש מקרי עם יצירה מטלטלת, אלא פשוט אהבה שהתעוררה יום אחד, והובילה לשינוי בחייהם: את שעות הפנאי שלהם הם מקדישים מאז לקריאת ספרות מקצועית, סיורים בגלריות ומוזיאונים, מפגשים עם אמנים וחופשות המוקדשות לצריכת אמנות. כיום, ברשותם עשרות עבודות, רובן תלויות בבית וחלקן במשרד. עופר מספר כי כבר הם כבר החלו לאחסן חלק מהעבודות וכי בכוונתם להמשיך לרכוש אמנות.

בני הזוג שפירא רואים את עצמם אספנים והם חלק משכבת אוכלוסייה הולכת וגדלה של אנשים שבעשור וחצי האחרונים החלו לרכוש אמנות, ולהכניס רוח שונה לתחום שבו שלטו עד אז האספנים הקלאסיים. "אם בעבר נאלצת להגיע לגיל 60 כדי להחזיק אוסף, היום אני נתקל בהרבה אספנים אפילו בשנות ה-20 וה-30 לחייהם", אומר דב חזן, מבעלי בית המכירות תירוש בהרצליה פיתוח, שם ייפתח באוקטובר קורס בנושא עסקים ואמנות.

"בשנים האחרונות מתפתחת תופעה של ירידה גדולה בגיל של הקונים, מה שמגדיל מאד את הפוטנציאל שלהם בעתיד", אומרת נעמי גבעון מגלריה גבעון, "שלב איסוף המידע והתעניינות מתחיל כבר בגיל 20. בדרך כלל מדובר בילדים שמגיעים ממשפחות שהאמנות לא זרה להם ושראו תערוכות עם הוריהם. בגיל 30 ומעלה הם כבר מתחילים לקנות, והדור השלישי הוא של אנשים בני 40 ומעלה שכבר הצליחו מאוד ובונים בתי פאר - אלה בעצם הקונים הגדולים".

"יש בעיה עם המלה אספנות. צריך לכבד את מי שאומר 'אני אספן' אף שצריך להיות קנה מידה של כמות בסיפור הזה", אומר חזן, "אבל כמו שאף אחד לא בודק מיהו אספן מהבחינה הכמותית, ככה אנחנו גם לא בודקים את האינטליגנציה. לא שואלים אף אחד למה הוא קונה. יש אחד שאוהב ומבין ויש אחד שסתם אומרים לו שהוא חייב מבחינת המעמד שלו, אבל הדבר היפה הוא שהכסף החדש מגיע לאמנות".

                                  עופר וחגית שפירא בביתם

מאיר לושי, הבעלים של חלל פרטי לאמנות עכשווית, נוקשה יותר בנושא הגדרת האספנות: "כשמדברים על אספנות חדשה או קלאסית, צריכים קודם להגדיר את המושג אוסף. אוסף אינו תלוי במספר העבודות. לאנשים יש בדרך כלל אסופות ולא אוספים, כלומר קבוצת עבודות שיכולה להיות גדולה אבל לא עונה על הקריטריונים לאוסף", טוען לושי. "כדי שאפשר יהיה להגדיר אוסף, צריכים להתקיים שני תנאים: הראשון הוא שיהיה אפשר לחוש את האספן מתוך האוסף. לא מה הניע אותו או מה טעמו, אלא מהם מאווייו, מה יש לו להגיד על העולם, על התרבות. כשבוחנים את מי שחושבים שהם אספנים היום רואים שהעבודות טרנדיות ולא משקפות רעיון. אם נתייחס למוזיאון רציני כמסמל קנה מידה איכותי לאמנות, אז מאוסף אמנות יחיד אפשר להציג לפחות שלושה חתכים הראויים לתערוכה מוזיאלית".

על בעלי ה"אסופות" אומר לושי כי "האספנות החדשה מקורה ב-10 ה-15 השנים האחרונות. זאת אוכלוסייה מהאלפיון העליון, אנשים שעשו יחסית כסף מהיר והגישה שלהם לקנייה היא 'בורסאית'. הם קונים בתפישה של רכישה עסקית, בעיקר בבתי המכירות הפומביות שבהם יש תג מחיר, מישהו כבר עשה סלקציה בשבילם. הם לא קונים מתוך תשוקה לרעיון שמבטאת העבודה, אלא מבצעים עסקה בטוחה. האיסוף נובע מטרנד של עיסוק באמנות. אוספים שמות גם במחיר של עבודות בינוניות. כשמציגים עבודות מהאסופות שלהם, כמעט תמיד מתפתח דיבור על מה מכיל ה'אוסף' מבחינת שווי כלכלי, ובדרך כלל אין מעבר לכך משמעות. האספנות החדשה מזינה את המערכת, מגלגלת את בועת האמנות דרך בתי המכירות הפומביות, לא דרך ספירת התרבות. לא מספיק לאהוב אמנות כדי שיהיה לך אוסף טוב, צריכים גם לדעת, להבין ובעיקר להיות בעל יכולת ויזואלית, וזו תכונה נדירה".

גבעון מבדילה בין שני סוגי אספנים חדשים: "המקשטים", כמו שהיא מכנה אותם, ו"הלא מקש טים", אלה שלדעתה בעלי פוטנציאל להיהפך לאספנים של ממש בעתיד. "הצרה הצרורה היא שאספנים אמיתיים, נוסח עמי בראון ויוסי חכמי, אספנים שחולים במחלה של איסוף, ששבויים בה ומקדישים לה את כל כולם, התמעטו מאוד. יש כאן היום אולי רק אחד כזה והוא קונה בעיקר אמנות בינלאומית. ההבדל בין אלה שקונים כדי לקשט לבין אלה שבאמת יש להם פוטנציאל להיות אספנים, הוא ברור, וכגלריה אנחנו משקיעים בהם תשומת לב אחרת. חבל שלא כל המוזיאונים השכילו לכוון את אבחנת הצופה להבדלי האיכות, לסידור הכרונולוגיה ובכלל לתרום לשיקול הדעת של הצופה כשהוא בא להפעיל אותו לעצמו".

לא בכל מחיר

הקניינים החדשים עוסקים על פי רוב במקצועות חופשיים - עריכת דין, פיננסים, בי טוח ועוד, וכמובן שהם מגיעים משכבה סוציו אקונומית גבוהה. פעמים רבות מדובר במתעשרים חדשים. במקרים רבים הרכישות הראשונות מתבצעות סביב מעבר לבית או משרד חדש, או שיפוץ מקיף, ובמקרים מעטים בלבד האספנות מתמשכת מעבר לזה. עוד מאפיין הוא, שהקניינים החדשים נעזרים יותר ביועצים, מהם הם שומעים מה עליהם לקנות. חלקם לחלוטין לא סומכים על עצמם.

עדיה סוארי ונועה אבירם, שבבעלותן "מותר אוספי אמנות", מייעצות כבר 20 שנה לחברות גדולות וקטנות שמעוניינות לבנות אוסף אמנות לתליה והצבה במרחבים הציבוריים ובמשרדיהן. "אמנם לפני 20 שנה היינו צריכות לעבוד קשה לשכנע חברות לכלול אמנות במשרדים שלהן, אך היום כמעט כל בנין חדש למטרות עסקיות כולל עבודות בלובי, מבואה ובמשרדים. קודם נתלו עבודות באקראי וללא קונספט מחבר, ואילו היום תולים אוסף עם התייחסות לאריכלות", אומרת סוארי.

                          עדיה סוארי (משמאל) ונועה אבירם, יועצות לאספנים

אחד הפרויקטים הגדולים והמרשימים של השתיים הוא בניין הנהלת בנק בינלאומי בשדרות רוטשילד בתל אביב, שבלובי שלו מוצבת עבודת קיר גדולה של נחום טבת שאפשר לראות גם מהרחוב. בבניין מפוזרות גם עבודות של לארי אברמסון, מיכה אולמן ואחרים. לדבריהן, באמצעות התצוגה בבניין נחשפים קהלים רחבים יותר - של עובדים, מבקרים, לקוחות, וגם עוברי אורח - לאמנות ישראלית איכותית, וכך מתרחב המעגל של רוכשי האמנות.

סוארי ואבירם מספרות כי חלק מהלקוחות ועובדיהם מתחילים בעקבות החשיפה לרכוש יצירות גם לביתם. "היצירה של אולמן, שמוצבת בחדר הדירקטוריון, מעוררת עניין רב", אומרת אבירם, "יושב ראש הבנק סיפר לנו שהוא מתחיל את ישיבות הדירקטוריון בהסבר ופרשנות של היצירה".

סקוט טובין, שותף כללי במשרד הישראלי של קרן ההון האמריקאית בטרי ונצ'רס, יצר קשר לפני כשנתיים עם סוארי ואבירם כדי לרכוש אוסף אמנות למשרד, כשההחלטה היתה להציג אמנים ישראלים בלבד. גם בסניפים של החברה בארצות הברית מוצגת אמנות. "כולם מדברים על ישראל כמרכז בינלאומי של היי-טק, אבל אנחנו גילינו שזה גם מרכז לאמנות מצויינת", אומר טובין. "האמנות שבמשרדים מבטאת את הדמות שלנו, והיא נקייה, מקצועית, ואסטטית, כך שהיא משתלבת היטב עם הסביבה המשרדית".

קובי כרמי, שעוסק בייעוץ לרכישה וגם מדריך סיורי גלריות, מעיד כי חלק מהאנשים מתחילים לרכוש אמנות דווקא מתוך עניין גדול שהתעורר אצלם באחד הסיורים, והם קונים מתוך אהבה ליצירה, אבל עם מודעות לממד הכספי. זהו כנראה מאפיין נוסף: רבים מהאספנים הקלאסיים והגדולים ביותר רוכשים את העבודה האיכותית או הנחשקת ביותר, בכל מחיר. לעומתם, אספנים חדשים זהירים בהרבה ומודעים לסיכונים הכלכליים. הם, לדברי לושי "מתייחסים אל השווי הכלכלי של האוסף שלהם ולא תמיד מעריכים את המשמעות שמעבר לכך".

לושי טוען כי חלק מהאספנות החדשה "היא רכישת סטטוס. רכב או דירה לא מעידים בוודאות אם ההון שלך. באמנות זה די ברור וזה משדר סוג של סטטוס, כי ברור שעל אמנות אין משכנתא וזו הקצפת שבקצפת. לאנשים האלה יש גם את זה, גם את זה וגם את זה, והם גם צרכני תרבות. הם אוכלים טוב, הולכים לאופרה, נוסעים, וגם קונים אמנות".

"יש אנשים שקונים כי הסטטוס שלהם מחייב", מוסיף חזן. "כשהיה להם עסק קטן במוסך בבית הם לא היו צריכים אמנות, אבל כשהעסקים גדלו והתרחבו, הם החליפו מדירה קטנה לווילה גדולה, ואת הסובארו למרצדס, ולכן גם הציורים במשרד ובבית צריכים לבטא את ההצלחה. הם לא יכולים לתלות את הילד הבוכה מהתחנה המרכזית. אבל גם אם הם קונים מתוך מניעים כאלה, ביום בהיר אחד הם מוצאים את עצמם מתעסקים באמנות".

לא חלק מהמלאי

עורך הדין מיקי צלרמאיר ואשתו מיכל, התחילו לאסוף כבר לפני כ-30 שנה. "ראיתי הרבה דברים יפים שאהבתי וככה התחלתי לקנות", מספר מיקי. "בהתחלה דברים קטנים ולא יקרים. לאט לאט התחלנו להתעניין, לקרוא, ללכת למכירות פומביות ולגלריות".

כיום, ביתם והמשרד הגדול של צלרמאיר-פילוסוף בתל אביב, מלאים ביצירות. בניגוד לאספנים אחרים, צלרמאיר לא נהנה לאחסן יצירות. "אני לא מתייחס לאוסף בתור מלאי", הוא אומר. "כל תמונה שיש לי אני יודע מאיפה היא ולמה רכשתי אותה, וכשזה במחסן זה מאבד את האינטימיות. עכשיו אני קצת בבעיה, כי אין כבר איפה לתלות את התמונות. רק כשאנחנו משאילים משהו למוזיאון אני מרשה לעצמי לרכוש עוד אחת".

לדבריו, אחרי ההתאהבות הראשונית והאינסיטנקטיבית ביצירה, הוא ניגש ללמוד את האמן, כדי לראות אם המחיר שלה נותן תמורה אמיתית. נקודה מעניינת נוספת שהוא מעלה, קשורה להשפעה של היצירות התלויות במשרד על השגרה שלו: "לא נעים להגיד, אבל האמנות היא מכשיר מדהים לפתוח שיחה וליצור קצת יותר אינטימיות עם מי שמגיע למשרד. אנשים מקדישים שעה לפגישה ו-20 דקות מתוכה הם יכולים להיות מוקסמים מהאמנות. זהו מכשיר קומוניקטיבי ברמת על, הוא ממש משנה את כל הסטטוס של מקבל שירות ונותן שירות, ומכניס אליו רמה של שוויוניות".

בקרב העוסקים בתחום, הדעה הנפוצה היא שאהבה אמיתית והתעמקות באמנות, הם שיביאו בסופו של דבר את הרווח, ולא רק הכלכלי: "אני מגדיר לא מעט לקוחות שלי כצרכני תרבות", אומר לושי. "הם קונים כמה עבודות בשנה, נהנים מהן ואין להם יומרות להיקרא אספנים. רכישת עבודת אמנות מזכה את הרוכש בנוסף למוצר ולמעמד גם בשאר רוח. אם רכשת בנוסף לגחמות לבך גם עבודות שזיהית את החשיבות שלהן, הזמן יוכיח שגם השקעת לא רע יחסית".

תגיות: אביטל בורג