פיטר גלאסי: העולם כרצון וכדימוי

יום חמישי 26 באוגוסט 2010 03:00 מאת: אלי ערמון אזולאי, גלריה | תצלום: דניאל צ'צ'יק

האוצר פיטר גלאסי, ראש המחלקה לצילום במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק, מנסה להציג את תחום הצילום כחלק משדה האמנות העכשווית. בביקור בישראל הוא הסביר באיזה אופן ריבוי הדימויים של זמננו משפיע על הצפייה באמנות

"אחד התפקידים שלנו הוא להיות נדיבים", עונה האוצר פיטר גלאסי באלגנטיות על השאלה הגדולה, מה תפקידו של אוצר במוזיאון לאמנות עכשווית. להיות נדיבים, לדבריו, פירושו להציג אוסף עשיר ומגוון. היום, לאחר כמעט 20 שנה בתפקיד ראש המחלקה לצילום במוזיאון לאמנות מודרנית (מומה) בניו יורק, הוא מקווה שהצליח גם לפייס בין עולם הצילום לשדה האמנות בעזרת טשטוש ההפרדה ביניהם, שאותה הוא תופש כאנכרוניסטית ומיותרת.

גלאסי ביקר לאחרונה בישראל, כדי להשתתף בדיונים של ועדה שבחנה עבודות המועמדות לפרס מצוינות בצילום המוענק על ידי מוזיאון ישראל ומכון שפילמן. הפרס יינתן בקרוב בפעם הראשונה ויחולק אחת לשנתיים. הזוכה יקבל מענק של 30 אלף יורו. בוועדה היו חברים גם אוצר המחלקה לצילום במוזיאון ישראל ניסן פרז, ד"ר שלמה אברמוב, האוצרת מרתה גילי (מנהלת מוזיאון ז'ה דה פום בפאריס) וחנן לסקין. גלאסי מספר כי הם בחנו מאות תיקים מכל העולם וישנן הרבה עבודות ראויות.

במסגרת הפעילות של מכון שפילמן, התקיים ערב על צילום ווידיאו בבית ציוני אמריקה בתל אביב בהשתתפות גלאסי וגילי. יותר מ-400 בני אדם באו לאירוע ועוד עשרות אנשים נותרו בחוץ מפאת חוסר מקום. גלאסי וגילי השיבו לשאלות של 20 אמנים, צלמים ואנשי אקדמיה ותרבות שצולמו מראש וכן לשאלות של כמה מהנוכחים בקהל. גלאסי הוא אולי אחת הדמויות החשובות ביותר בעולם הצילום מתוקף מעמדו ומשך הזמן שלו שהוא מכהן בתפקידו, עובדה המסבירה את ההיענות הגבוהה של הקהל.

גלאסי מבין את חשיבות תפקידו ומעמדו בשדה האמנות הבינלאומי, מתבלט בדיבור שקול, זהיר ונמנע מאזכור שמות צלמים או קולגות. גישה עמומה ודיפלומטית זו מאפיינת במידה מסוימת גם את גישתו האוצרותית במומה במשך שני העשורים האחרונים: היא פלורליסטית למדי, ללא מאפיין קוהרנטי אחד בקו האוצרותי. עם זאת, גלאסי משתייך בבירור לקבוצה של חוקרים ואוצרים המנסים לשייך את הצילום לשדה האמנות ולשיח האמנותי. גם תחילת הקריירה של גלאסי וגם התערוכות האחרונות במומה ממחישות זאת היטב.

ההפרדה עדיין שגורה

גלאסי, שנולד ב-1961 בוואשינגטון, למד לתואר ראשון באוניברסיטת הרווארד. הוא התמחה בציור אירופי מהמאות ה-19 וה-20, ואת עבודת הדוקטור שלו בתולדות האמנות עשה באוניברסיטת קולומביה. על עבודה זו התבסס ספרו "קורו באיטליה - ציור באוויר הפתוח והמסורת הקלאסית של נוף".

הרקע והעניין שלו בציור הוביל לאחת התערוכות שאצר ב-1981, בתחילת דרכו במומה: "לפני צילום: ציור והמצאת הצילום". תערוכה נוספת שעסקה במובהק ביחסים בין אמנות לצילום היתה "צילום עד עכשיו", שהוצגה במומה ב-1990 ולוותה בספר גדול. אחד העקרונות שהנחו אותו בעבודה על התערוכה היה עיסוק ב"תחרות ויחסי חליפין שבין שפת הצילום למסורות האמנות הגבוהה". עוד הוא מעיד כי התערוכה והספר מ-1990 "מייצגים את הניסיון הראשון שלי לחקור את הסוגיה הזאת באופן ציבורי".

בימים אלה מוצגת במומה התערוכה "העותק המקורי: צילום פסלים מ-1839 ועד היום", שאצרה רוקסנה מרקוצ'י, שעובדת תחת גלאסי במחלקת הצילום במוזיאון. תערוכה זו סוקרת את השימוש בצילום ביחס לאמנות, במקרה זה - פיסול, החל בהיותו אמצעי בעל פונקציה מוגדרת - תיעוד - ועד טשטוש ושילוב בין המדיות מאוחר יותר.

אם מאז המצאת הצילום ועד יותר מ-100 שנה לאחר מכן היתה הפרדה נוקשה בין הצילום לאמנות, במשך שנים לאחר מכן ביקשו צלמים רבים להיחשב לאמנים ולהיכלל בשיח האמנותי ועשו מאמצים רבים עד שזה אימץ אותם. עם זאת, במקומות רבים ההפרדה עוד שגורה, החל בהפרדת המחלקות לצילום ולאמנות בבתי הספר ללימוד אמנות, דרך המחלקות השונות במוזיאונים וכלה בשוק האמנות. על רקע זה עולה השאלה מדוע כדאי לצילום, לצלמים ולחוקרי הצילום לנסות ולספח את הצילום לשדה האמנות במקום להשאירו פתוח לקריאות השונות, שאינן פנים-אמנותיות בהכרח.

"לצילום יש היסטוריה סבוכה והרבה תצלומים נוצרו מסיבות אחרות חוץ מאשר לשמש יצירת אמנות", אומר גלאסי. "אפילו אנרי קרטייה ברסון, מלבד היותו אמן, היה צלם עיתונות מקצועי. אני עובד במוזיאון לאמנות ואני חושב שזה בסדר. כשהמוזיאון לאמנות הזה הוקם, היו לו שני מניעים שונים ומקבילים: הראשון הוא לעסוק בהרפתקאותיו החדשות של הציור והפיסול של המאה ה-20, עם אמנים כמו פיקאסו ומאטיס, והשני, להצהיר שאמנות מודרנית כוללת מדיות מודרניות אחרות כמו צילום, קולנוע ועיצוב תעשייתי. ישנן הרבה עבודות שנעשו במדיות האלה, ואי אפשר להתעלם מהן על אף שהן לא יצירות אמנות. הבלגן הזה היה במוזיאון מראשיתו".

גיוון הולך וגדל

כיצד אתה רואה את התפתחות המחלקה לצילום במומה מאז שהוקמה ב-1940 על ידי באומונט ניוהול, ועד לתקופתך כאוצר רביעי בתפקיד?

"כשהמחלקה הוקמה, היא היתה חלק מחזון מודרניסטי של המוזיאון כשלם אחד. לאחר מלחמת העולם השנייה, כשאדוארד סטייכן היה בתפקיד, המחלקה לא תיפקדה כאמנות מודרנית עצמאית אלא ככלי של תקשורת המונים ואחת הדוגמאות הגדולות לכך היתה התערוכה המיתולוגית 'משפחת האדם'. בשנות ה-60, כשג'ון שרקאווסקי היה בתפקיד, הושם דגש רב על תערוכות של צלמים יחידים שנחשבו למודרניסטים כמו ארפ ופרידלנדר. הגישה היתה צילום כצילום, בלי כל הדיבור על אמנות.

"מאז, ובאופן הולך וגדל, ישנו גיוון גדול באופן שבו תצלום התפשט וכן ביחסיו עם מדיות אחרות ומחלקות אחרות במוזיאון. אני חשבתי כבר בתחילת הדרך שיש להתמודד עם שני העולמות של הצילום: העולם המסורתי של הצילום והצילום כחלק מהעולם של האמנות העכשווית. אלה שני עולמות שונים בתכלית ואני מנסה לשלב ביניהם, להכיר ביניהם. זה לא לי פרידלנדר או סינדי שרמן, אלא שניהם".

בתור אוצר לצילום באחד המוזיאונים הגדולים והנחשבים בעולם, האם התפתחות הטכנולוגיה וריבוי הדימויים שמציפים אותנו שינו את הרגלי הצפייה של המבקרים במוזיאון?

"כל החוויות משנות אותנו, וגם העובדה שיש כל הזמן תמונות סביבנו משנה אותנו. זה עולם אחר. למרות זאת, אני מרגיש שההנחות המוגבלות שכל מיני אינטלקטואלים לכאורה ב-20-30 שנה האחרונות מנסים להנחיל אינן נכונות: לדוגמה, הטענה שהעולם החזותי מעצים אותנו בחוויה שהיא כבר לא אותנטית ושאנחנו חווים רק דרך דימויים. זה לא נכון. אנחנו כן צריכים להיות ערים לעולם הדימויים ולשאלה איך הוא משפיע עלינו, אבל אנחנו לא פסיביים, אם אין ברצוננו להיות כאלה. אנחנו יכולים להיות אקטיביים, לעשות בחירות בנוגע לשאלה למה אנחנו נותנים את תשומת לבנו, ואנחנו יכולים לנסות להבין דברים וכיצד דימויים מסוימים מעוצבים ומעצבים אותנו. יש לנו אחריות לשים לב לדברים האלה".

תגיות: אלי ערמון אזולאי, צילום